דילוג לתוכן העיקרי

שבת | דף כה | הדלקת נרות שבת

 

הפרק השני במסכת שבת - פרק "במה מדליקין" - עוסק, כידוע, בהדלקת נר שבת. הגמרא בדף כה עמוד ב מבררת את יסוד החובה להדליק נר שבת, וקובעת:

"הדלקת נר בשבת - חובה".


האם היתה הוה-אמינא שהדלקת הנר איננה חובה? תוספות על אתר מבארים:

חובה - פירוש במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג. אבל מהדלקת נר גופיה ... פשיטא דחובה היא דהתנן (לקמן דף לא:) על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר".


במשנה להלן נאמר שנשים מתות על כך שאינן זהירות בהדלקת הנר. מכאן, לדעת התוספות, שבוודאי מדובר על חובה גמורה, ועל כורחנו שהחידוש שבסוגייתינו אינו אלא בחובה להדליק במקום הסעודה דווקא, וכפי שהסביר רש"י כאן:

"חובה - כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור".


אותה משנה, הקובעת עונש חמור כל כך על ביטול הדלקת נר שבת, נזכרת גם במדרש תנחומא (פרשת נֹח), ושם אף מוצג מקור לדברים "וקראת לשבת עונג - זו הדלקת הנר". רבי אליעזר ממיץ, בעל ספר "יראים" (סימן תכט), הסיק מכאן מסקנה מרחיקת לכת. לדבריו, מצות נר שבת היא מצוה מן התורה (ואולי הלכה למשה מסיני), אשר נמסרה בישראל מדורי דורות, עד שבאו חכמים וסמכו אותה על אותו פסוק בספר ישעיהו. היראים מעיר, אגב אורחא, שהדלקת נר חנוכה היא מדרבנן בלבד, ולדעתו זהו ההבדל בין נר חנוכה, ובין נר שבת, אשר חובתו מדאורייתא, ולא מדרבנן.

אך כמובן, העמדה הפשוטה בין הראשונים היא שהחובה הנזכרת בסוגייתינו להדלקת נר שבת היא מדרבנן, ולא מדאורייתא. אף שמדובר על חובה מדרבנן, נהגו ישראל להחמיר ולדקדק בה, וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות שבת, פרק ה הלכה א):

"הדלקת נר בשבת אינה רשות - אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה ... אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת".


מדברי הרמב"ם עולה, שמדובר על מצוה וחובה, שראוי "לרדוף אחריה עד שיעשנה", ולהתאמץ עד קצה גבול היכולת הכלכלית כדי לקיים אותה.

הרמב"ם מתבסס על הגמרא לעיל בדף כג עמוד ב, שם נאמר שאדם דל אמצעים יקנה נר שבת, ולא נר חנוכה. אמנם, בנר חנוכה ישנו עניין גדול של פרסום הנס, ואף על פי כן - נר שבת עדיף. בגמרא שם נאמר, שהחשיבות הרבה בנר שבת נובעת מכך שיש בו "שלום ביתו". כך עולה גם מן האמור בסוגייתינו (דף כה עמוד ב):

"ותזנח משלום נפשי - אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת".


חלק קשה וכואב מן הקינה על החורבן הוא זניחת השלום, אשר באה לידי ביטוי בביטולה של מצות הדלקת נר שבת. רש"י מסביר:

"ובמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה".


מעבר לתאורה המונעת את המכשול, מהווה האור ביטוי לברכה המיוחדת השורה בבית בשבת. האדמו"ר צבי אלימלך מדינוב ("בני יששכר", מאמרי השבתות, מאמר ג) העתיק את דברי הזוהר הקדוש בנושא, והסביר:

"ואפיק לה בגזירה שוה: כתיב "וירא א-להים את האור כי טוב", וכתיב "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל", הנך רואה מקבלת הגזירה שוה זו המסורה בידם שהברכה שרויה באור ונמשכת אחר האור. והנה מדכתיב בשבת סתם ויברך ולא נאמר במה ברכו, על כרחך הכונה הוא ברכו בדבר שהברכה שרויה בו היינו אור שבת הוא הנר ... נראה לי דקראו לנר שבת "שלום" כיון דנר שבת היא הברכה, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".


ניתן לבאר את הדברים יותר לאור הגמרא להלן בדף לב עמוד א, ביחס לאותה משנה הקובעת עונש חמור על אי זהירות בהדלקת הנר:

"נשמה שנתתי בכם קרויה נר - על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימים אותם - מוטב, ואם לאו - הריני נוטל נשמתכם".


הנר מבטא משהו פנימי ועמוק - הנשמה. השבת היא הזמן לחשוף את הפנימיות שבבית, את הנשמה הטמונה בבית. במהלך כל ימות השבוע, בני הבית עסוקים וטרודים בענייניהם, ולעיתים עשויים שלא להבדיל בין עיקר לטפל. אך הנה באה השבת, ובה מגלים את הנשמה, את המהות הפנימית, את תוכן הקדושה השורה תדיר בבית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)