תרומות ומעשרות | ההפרשה | 2

הלכות המטבח

שיעור מספר 4

ההפרשה בפועל, חלק ב'

בשיעור זה נמשיך לעסוק בצדדים הנוגעים לעצם ההפרשה: ראשית נסקור בקצרה את דיני ההפרשה העיקריים, ולאחר מכן נביא את נוסח ההפרשה ונבאר אותו.

א. קיצור דיני ההפרשה

דינים רבים נוגעים למהלך ההפרשה עצמה, ואנו ננסה להתמקד בהלכות מעשיות הרלוונטיות לאדם מן השורה שאינו חקלאי.

חז"ל לומדים מהפסוק (שמות, כ"ב, כח) 'מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר' שיש להפריש את ארבעת המתנות כסדרן - תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר לכהן, מעשר שני או עני, ושמי שהפריש שלא כסדר עובר בעשה. בדיעבד סדר זה אינו מעכב (משנה, תרומות, ג', ו; שו"ע, יורה דעה, של"א, נג).

הפירות הנתרמים צריכים להיות סמוכים לפירות מהם תורמים, דין הנקרא במשנה "מן המוקף" (משנה, חלה א', ט).[1] בדיעבד, אם הפריש שלא מן המוקף, אין הדבר מעכב (רמב"ם, תרומות, ג', יז).

מה נקרא מוקף? כאשר אדם נמצא במקום פתוח, כגון בשדה, די בכך שהפירות יהיו סמוכים זה לזה (שו"ע, שם שכה[2]). יש להקפיד שלא יהיה מין אחר שמפסיק בין הפירות (רמב"ם ג', י"ט), מציאות שיכולה להיות מעשית בקערה שיש בה פירות מכמה מינים. אולם, הגרש"ז (מעדני ארץ, תרומות, ב', ב) כתב שדווקא כאשר הפירות מונחים אחד על גבי השני יש צורך שמין אחר לא יפסיק, אך לא כאשר הם מונחים אחד ליד השני.

כאשר אדם נמצא בביתו או בכל מקום סגור, כל עוד הפירות אינם בכלים, כתב הרמב"ם (תרומות ג', יח), וכן פסק השולחן ערוך (שם, כו) שבית אחד מצרף, והאחרונים ביארו שהכוונה לחדר אחד (דרך אמונה ג', יח). ברם, כאשר הפירות נמצאים בתוך כלים פתוחים, הרמב"ם והשו"ע (שם) וכן המשנה ברורה (תנ"ז, ז) כתבו שיש לקרבם, והגר"א (יורה דעה, שכ"ה, ח) אף סבור שצריך שהכלים יגעו זה בזה. במידה והפירות נמצאים בכלי סגור, נאמר במשנה (מעשר שני, ג', יב) שצריך להפריש מכל כלי בנפרד, וכן פסק השולחן ערוך (שם, כ"ו). הירושלמי (מעשר שני ג', יב) הבהיר שדין זה הוא דווקא בחביות יין, אך בחביות שמן - יכול להפריש מחבית אחת על חברתה, וכן כתבו הר"ש (במשנה שם) והרשב"א (פסקי חלה, שער ב'). הר"ש סירליאו (מעשר שני, שם) מסביר שהחילוק הוא במטרת סתימת הקנקן - ביין המטרה היא שמירה על איכות המוצר, ואילו בשמן המטרה היא שהשמן לא ישפך או יתלכלך.

בטעם הדרישה למוקף, נחלקו הראשונים. רש"י (חולין ז., ד"ה "לתרום") מסביר שמדובר בגזירה דרבנן, הנובעת מחשש להפרשה מפירות שאבדו מן העולם. לדעת הראב"ד (תרומות, ג', כ) הסיבה לכך היא שתרומה גדולה ניתנת מאומד,[3] וקשה לאמוד את הכמות שיש להפריש מבלי שהפירות נמצאים בקרבת מקום. לטעמו של הראב"ד דין מוקף אינו רלוונטי כיום, שכן תרומה גדולה מופרשת כיום בשיעור "כלשהוא". השו"ע (שם, כה) פוסק שיש להקפיד גם כיום על דין מוקף. למרות זאת, דעת הראב"ד חשובה, שכן יש מצבים שבהם מותר להפריש שלא מן המוקף:

א. שעת הדחק. השיטה מקובצת (בבא מציעא י:) ור"ת (ספר הישר, תקפ"ג) כתבו שמותר להפריש שלא מן המוקף בשעת הדחק, וכן פסק הרב ישראלי לאור הראב"ד. כמו כן, בדרך אמונה (תרומות, ג', בציון הלכה אות רצ) כתב שהחזו"א התיר לעשר בקבוקי בירה שנקנו לחתונה בלי לפתוח אותם, שכן הפתיחה תביא לידי קלקול, וכן הוא התיר שלא לפתוח קופסאות אוכל לצורך מעשר שלפני ביעור מעשרות, שכן פתיחת כל הקופסאות בו זמנית תגרום לקלקול האוכל.

ב. ספק טבל. המשנה במסכת חלה (ד', ו) כותבת שחלת דמאי נטלת שלא מן המוקף, והראשונים נחלקו בפירוש הדבר. לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות מדובר בספק טבל, והר"ש (שם) חולק על דבריו וסובר שמדובר בחלה שהופרשה מיבול שהיה דמאי, אך בספק טבל צריך להפריש מן המוקף. ראשונים רבים קבלו את דעת הרמב"ם (למשל מאירי, נידה ז.), וכך גם פסק הגר"א (של"א, צב). השלכה מעשית למחלוקת זו היא במצבים שסביר להניח שהופרשו תרו"מ, אך עדיף לשוב ולהפריש שנית - על פי הרמב"ם אין צורך להקפיד על דין מוקף ועל פי הר"ש יש להקפיד. הרב אלישיב (משפטי ארץ, י"ב, הערה ו) פוסק להקל כרמב"ם דווקא כאשר הפירות היו תחת השגחה מוסמכת, ואדם בכל זאת רוצה להפריש מספק.

ג. למנוע מכשול טבל מאחרים (עירובין לב: רמב"ם, מעשר, י', י).

 

הפירות מהם מפרישים

א. הפרשה מן היפה. בספרי (קכ"ב) דורשים "שלא יהו תורמים אותו אלא מן המובחר". המטרה היא דאגה למי שמקבל את המתנה,[4] ולכן כיום אין להקפיד על דין זה בתרומה ותרומת ומעשר, שלא ניתנים לכהן, אלא רק במעשרות, הניתנים ללוי, למי שאכן נוהג לתת אותם ללוי (שו"ע של"א, נ"ב)[5]. גם כאשר לא מפרישים מן היפה, הפרי עדיין צריך להיות ראוי למאכל.

ב. הפרשה מדבר שנגמרה מלאכתו. לכתחילה יש להפריש רק מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ולגבי דיעבד יש סתירה לכאורה במשניות במסכת תרומה (עיינו משנה, תרומה, פרק א', משניות ד, ה, ח-י). בביאור היחס בין המשניות יש אריכות גדולה מאד בראשונים ובאחרונים. יש לכך השלכה משמעותית עבור המגזר החקלאי,[6] אך לצרכן הפרטי, שמקבל תמיד פירות שכבר נגמרים מלאכתם (שכן הגדרת גמר מלאכה היא מעבר מהשדה לשימוש הצרכן), נושא זה אינו רלוונטי.

ג. הפרשה מפטור על חייב ולהפך. במשנה (תרומות, א', ה) עולה שכדי לתרום תרומה עלינו לוודא שגם הפירות הנתרמים בפועל וגם הפירות עליהם אנו תורמים יהיו חייבים בתרו"מ ומעשרות. במידה והופרשו פירות מיבול חייב על יבול פטור או להפך, הפירות נשארו בטבלם והם אסורים באכילה גם בדיעבד.[7] במקרים בהם יש כמה קבוצות של פירות שיש ספק האם הפרישו מהם או לא, ניתן להפריש רק בתוך אותה קבוצת פירות ואין אפשרות להפריש מקבוצה על חברתה, שכן לא ברור לנו מעמד הפרי, ויתכן מאוד שנכשל ונפריש מקבוצת פירות חייבת על קבוצת פירות פטורה (עיינו משנה, דמאי, ה', יא). דין זה רלוונטי במיוחד כאשר אנו קונים משתי חנויות שאיננו בטוחים שהפרישו מהם תרו"מ - יש להקפיד שלא להפריש מפירות של חנות אחת על השנייה. כמו כן, כאשר קונים מאותה חנות (שיש ספק האם הופרשו בה תרו"מ) אך בזמנים שונים, יש להפריש מכל קנייה בפני עצמה, שכן יתכן שחלק מן הסחורה הגיע ממקום בו מפרישים תרו"מ וחלק הגיע ממקום בו אין מפרישים.

ד. הפרשה מרמות חיוב שונות. המשנה (דמאי, ה', י) הרחיבה את דין הפרשה מפטור על חייב למקרים בהם עומדים לפנינו פירות מרמות חיוב שונות, כגון חיוב מדאורייתא וחיוב דרבנן. לרוב הפוסקים יש הקפדה גם ברמות שונות של דרבנן.[8] כיוון שרוב הצבור אינו בקי ברמות החיוב השונות,[9] כדאי מאוד לדאוג להפריש תמיד מכל קבוצת פירות בפני עצמה.

ה. הפרשה משנה על חברתה. ישנו מחזור של שבע שנים שאנו מונים לשמיטה, כחלק ממחזור גדול יותר של היובל. אחת ההשלכות של מניין זה, היא שכלל הפירות הנתרמים צריכים להיות מאותה שנה (משנה, ראש השנה, א', א), ודין זה מעכב בדיעבד (שו"ע, של"א, נז). חישוב השנים לעניין זה תלוי בשני גורמים - התאריך הקובע, ושלב הגידול הקובע, דהיינו פירות שהגיעו לשלב גידול מסויים בתאריך מסויים נחשבים כפירות השנה הנוכחית,[10] ופירות שהגיעו לשלב גידול זה רק לאחר התאריך - יחשבו כפירות השנה הבאה. [11] בירקות, התאריך הקובע הוא ראש השנה (ר"ה ב.), ושלב הגידול הקובע הוא הלקיטה (ר"ה יג:, רמב"ם, מעשר שני,א', ד). בתבואה וקטנית, התאריך הקובע הוא ראש השנה (ר"ה ב.), ושלב הגידול הקובע הוא שליש הגידול (ר"ה יג:). בפירות (למעט אלו שנציין מייד), התאריך הקובע הוא ט"ו בשבט (ר"ה ב.), ושלב הגידול הקובע הוא חנטה (ר"ה יג:).[12] בזיתים וענבים שלב הגידול קובע הוא שליש הגידול,[13] ובאתרוג - הלקיטה; (ביכורים, ב', ו; שו"ע, של"א, רכ"ו). יש מחלוקת בין האחרונים מהו הדין בשאר פירות ההדר, ולמעשה יש להקפיד שלא להפריש מפרי הדר שנקטף לפני ט"ו בשבט על פרי הדר שנקטף לאחריו.[14] בשסק עלולה להווצר בעיה מעשית בזיהוי שנת הגידול.[15]

ו. הקפדה על מין ההפרשה. המשנה במסכת תרומות (ב', ד - ו) קובעת שאין להפריש מפירות מין אחד על פירות מין אחר, ודין זה מעכב אף בדיעבד. כמו כן, הגדרת המינים לעניין זה זהה לדיני כלאיים (שם; דהיינו כל מין שאינו נחשב לכלאיים במין אחר נחשב מין אחד להפרשת תרומה). אם כן, עלינו לברר כיצד מוגדרים מינים שונים בהלכות כלאיים, ונביא בקצרה את מסקנת הדברים.

ישנן שתי גישות מרכזיות באחרונים להגדרת מין. יש פוסקים (משפט כהן, סימן כה; חזו"א, כלאיים, ג', א) המגדירים את המין על פי סך תכונותיו החיצוניות של הגידול (כגון מראה העלים וצבעם, מבנה הפרי וכדומה). מאידך, יש שסברו (כסף משנה, כלאיים, ג'; לבושי שרד, סימן ק"ו) שהדבר תלוי בשימוש האנושי בפרי, ולכן טעם הפרי הוא הקובע. הרב יהודה עמיחי ממכון 'התורה והארץ' העיד[16] שהרב ישראלי היה מגדיר מינים בעיקר על פי הטעם, אך כאשר לא היה הבדל גדול בטעם, הוא הכריע על פי מראה הפרי והעלים. זנים שונים של אותו פרי, כגון ענבים שחורים וירוקים, אפרסק ונקטרינה, פלפל וגמבה, נחשבים כמין אחד (משפטי ארץ ח', ב), אך יש מיעוט של פוסקים שסברו שגם פירות מאותו המין, כגון תאנים שחורות על לבנות או ענבים לצבעיהם השונים, אין להפרישם מזה על זה (שערי צדק, ט', ד).

ז. הפרשה מן הלח על היבש. השו"ע (של"א, נו) פסק שאין להפריש מיבש על לח ולהפך, ובדיעבד - תרומתו תרומה. הש"ך (שם, סעיף קטן פג) באר שזוהי גזרה מדרבנן, "משום דדומה לב' מינים".

ח. ביטול ההפרשה. לעתים, לאחר ההפרשה האדם מתחרט על ההפרשה ורוצה לבטלה, למשל במקרה שהתרומה שהופרשה התערבבה עם שאר הפירות. האם יש דרך לעקור את ההפרשה ולבטלה? יש הליך מקביל לכך בנדרים ושבועות, הנקרא "שאלה" - אדם שנשאל על הנדר או השבועה, למעשה מבטל אותם. בתרומות ומעשרות הדבר מסובך יותר, ועל כן במקרה שאדם נתקל במציאות זו, יש לשאול תלמיד חכם בעניין.

ג. נוסח ההפרשה

'סדר ההפרשה' וביאורו

מקור הנוסח הוא במשנה בדמאי (ה', ב); במשך הדורות פוסקים שונים תקנו את הנוסח, וכיום יש כמה עשרות נוסחים נפוצים. חלק מהשינויים נבעו מחששות הלכתיים, וחלק נבע מהצורך לפרט את הנוסח כדי שיהיה מובן. לדעת הגרש"ז (מנחת שלמה, א', נג וְסב) הדבר אף מעכב - הפרשה ללא הבנה של הנאמר אינה חלה, אך החזו"א (דמאי, ט"ו, ו) חולק וסבור שהצורך הוא רק לכתחילה, ובדיעבד עצם האמירה מועילה, ונראה שכך נוהגים רוב ישראל. לכן, בחרנו נוסח שהוא יחסית פשוט ומובן; למרות זאת, הוא עלול להיות קצת לא מובן למי שאינו בקי בענייני תרו"מ, ולכן נציג את הנוסח בטבלה, שצד אחד שלה הוא הנוסח והצד השני הוא הסבר, ובהערות נוסיף הסברים נוספים.

יש לקחת קצת יותר ממאית מן הפירות[17] (מכל סוג של פרי או ירק שרוצה להפריש עליהם), ולהניח אותה בצד הפירות. אם מדובר בטבל ודאי, יש לברך ברכה זו:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומות ומעשרות

כעת, יש לומר את הנוסח הבא (גם בטבל ודאי וגם בספק טבל):

 

אם מדובר בשנת מעשר שני ובפירות שהם טבל ודאי, יש לברך על פדיון מעשר שני:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו לפדות מעשר שני.

לאחר מכן יש לומר (גם בטבל ודאי וגם בספק טבל)

מעשר שני זה הוא וחומשו, הרי הוא מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שיחדתי לפדיון מעשר שני.

בסיום אמירת הנוסח, יש לשים את ה'קצת יותר ממאית' שהנחנו בצד בתחילה בתוך שתי שקיות, ולזרוק לפח. את מעשר העני לתת לעני, ואם יש מטבע שעליו מחללים את מעשר השני, יש לשומרו במקום שמור לטובת חילולים נוספים.

טלטול הפירות בזמן ההפרשה

מרגע שמתחילה ההפרשה חשוב מאד לא לגעת בפירות ולא להזיזם, שכן במשך הנוסח אומרים "בצד ימין" ו"בצד שמאל", ואם הפירות יזזו, תהיה בעיה להמשיך ולומר שמעשר העני או שני נמצא בתחתית הפירות.[21]

 

נוסח קצר

כהמשך לגישת החזו"א, שעצם האמירה מועילה גם ללא כוונה, הוא מוסיף (דמאי ט"ו, סעיף קטן ו) שניתן להפריש בעזרת נוסח קצר - המפריש יכול לומר שהוא מפריש "כנוסח שכתוב בסידור", והוא מדגיש שצריך לדעת לאיזה סידור הכוונה. הרב פרנק (זרעים, מ"ח) כותב שיש לפקפק בכך. לדעת הדרך אמונה (פרק ג', ט וְ-עט), אליבא דהחזו"א הדבר חל ללא פקפוק; אך הוא הורה שלא כדאי לעשות כן לכתחילה, מחשש צדדי שישכחו את הנוסח. במנחת יצחק (א', פה) פוסק כחזו"א, שאין בעיה להפריש כך. למעשה, נראה שלכתחילה אין לסמוך על כך, אלא רק בדיעבד או בשעת הדחק (וכגון אורח שנצרך להפריש בבית המארח).