יומא | דף ז | הציץ מרצה

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בדחיית טומאה מפני קורבנות ציבור, ואגב כך מביאה ברייתא העוסקת בציץ המונח על מצחו של הכוהן הגדול וביכולתו לכפר על הקרבת קורבנות בטומאה. התנאים נחלקו בשאלה אם הציץ מרצה רק כאשר הוא נתון על מצחו של הכוהן הגדול או גם כאשר הוא מונח במקום אחר: לדעת רבי יהודה הציץ מרצה רק בשעה שהוא מונח על מצח הכוהן, ואילו לדעת רבי שמעון הוא מרצה בכל עת, ובלבד שיהיה שלם.

מדברי רש"י בסוגייתנו (ד"ה בין) עולה שהמחלוקת בין התנאים מתייחסת למקרה שבו הציץ לא היה על מצח הכוהן בשעה שהקורבן נטמא, אך היד רמה (סנהדרין יב ע"ב) חלק עליו, ולדעתו הזמן הקובע לעניין ריצוי הציץ הוא זמן ההקרבה:

"ואינו נראה בעינינו, דבשעת טומאה מאי ריצוי איכא, אלא מסתברא דבשעת הקרבה קאי, דמרצה על הקרבן שנטמא ברצון כדכתיב 'ונשא אהרן את עון הקדשים'".

נראה שמחלוקת הראשונים תלויה בשאלה מהו העוון הנזכר בפסוק "ונשא אהרן את עון הקדשים": לדעת רש"י "עון הקדשים" הוא ה'עוון' הרובץ על הקורבן עצמו – מציאות הטומאה, ואילו לדעת הרמ"ה מדובר בחטא ההקרבה של הקורבן הטמא, ולא בטומאה עצמה. לשון אחר: לפי רש"י הציץ מקל את טומאתו של הקורבן, 'נושא' ומרים אותה, ולכן עליו להיות על מצחו של הכוהן בשעת הטומאה. לעומת זאת, לפי הרמ"ה הציץ נושא את חטא ההקרבה בטומאה, ובכך מאפשר לכוהנים 'להתגבר' על הבעיה הנוצרת בעקבות הטומאה, ולכן עליו להיות על מצחו של הכוהן בשעת העבודה.

[הרב יעקב דוד אילן (בספר 'כנסת הראשונים' על מסכת מנחות סי' כה) קישר מחלוקת זו לשאלה נוספת: האם הציץ מרצה לכתחילה ומתיר את הקרבת הקורבן שנטמא, או שהוא מרצה רק בדיעבד, לאחר שהקריבו את הקורבן, ומונע מההקרבה להיחשב חטא? לדעת רש"י, הסובר שהציץ מכפר על הטומאה עצמה, ייתכן שהוא מתיר את ההקרבה גם לכתחילה, ואילו לדעת הרמ"ה, הסובר שהציץ מכפר על ההקרבה, מסתבר שהדבר מועיל רק בדיעבד.

אמנם, נראה שאין הכרח להבין כך, ושאלת הריצוי לכתחילה או בדיעבד עשויה להיות תלויה גם ברמת הכפרה של הציץ – כפרה מושלמת או חלקית, ולא רק בשאלה מה מושא הכפרה – הקורבן או ההקרבה, ואכמ"ל.]

אם נקבל הבחנה זו, עלינו לשאול מהי עמדתו של רבי שמעון: אמנם הוא אינו דורש שהציץ יהיה על מצח הכוהן, אך גם לדעתו יש צורך בקיומו של הציץ בעולם, ואם הציץ נשבר – הוא אינו מרצה. אם כן, מתי לדעתו מרצה הציץ?

ייתכן שגם אם לדעת רבי יהודה הציץ מרצה בשעת ההקרבה, לדעת רבי שמעון הציץ מרצה דווקא בשעת הטומאה. יסוד סברה זו בהבנת מחלוקת התנאים, וכפי שנבאר:

לפי רבי יהודה הציץ מרצה רק כשהוא על מצחו של הכוהן, ואפשר להבין זאת בשתי דרכים. על פי הדרך האחת לבישת הציץ על ידי הכוהן מרצה על הקורבנות, וכפי שמשתמע מלשון הפסוק "ונשא אהרן את עון הקדשים" – אהרן נושא את העוון ולא הציץ עצמו. על פי הדרך השנייה, לעומת זאת, עצם קיומו של הציץ מרצה, אלא שהציץ אינו מושלם כל עוד הוא אינו מונח על מצחו של הכוהן. ייתכן שהדבר תלוי בשתי ההבנות שהצגנו: אם המטרה היא לכפר על עוון ההקרבה בטומאה, מסתבר שיש צורך בלבישה – יבוא מעשה (הלבישה) ויכפר על מעשה (ההקרבה). לעומת זאת, אם עצם קיומו של הציץ מרצה, מסתבר שאין כאן כפרה על חטא אנושי במובן המקובל אלא על מציאות חסרה ולקויה – מציאותה של הטומאה נמחית באמצעות קיומו של הציץ.

על פי הבנה זו ייתכן שמחלוקת הראשונים בנוגע למוקד הריצוי של הציץ – על עצם הטומאה או על ההקרבה – שייכת רק אליבא דרבי יהודה, אך רבי שמעון ודאי סובר שעצם קיומו של הציץ מרצה, שהרי לדעתו הציץ מרצה גם כשאינו על מצח הכוהן. אם כן, רבי שמעון יסבור שהציץ מרצה על מציאותה הטומאה, ולא על מעשי האדם, המקריב את הקורבן לאחר שנטמא.