הגר"א והחסידות: בשורה או איום? | 1

מלחמת חורמה

ניכנס מעתה בשער חדש בעיסוקנו במשנתו של הגאון מווילנה. אנו מתכוננים לעבור מעולם העיון התורני, אפוף השלווה האינטלקטואלית התוססת והמרעננת, אל תוך סערת ההשקפות וחילוקי הדעות הגועשים. נצפה בקדושים וגאונים, המתחלקים למחנותיהם, מוסרים את נפשם לשם שמים כדי להנהיג את עמם בדרך הברורה להם ללא ספק. דרכים סותרות, כל אחת וודאית בידי בעליה, הובילו למחלוקת בלתי-נמנעת.

שני אריות – הגר"א ורבי ישראל בעל שם טוב – חיו והשפיעו במשך המאה השמונה עשרה. הבעש"ט נולד סביבות השנה 1700, ונפטר ב-1760. הגר"א נולד ב-1720, ונפטר ב-1797. השניים לא הכירו או קיימו קשר אישי בחייהם. רק לאחר פטירת מייסדה, החלה התנועה הרוחנית-תרבותית-חברתית שיצאה ממז'יבוז' ומזריטש לעורר התנגדות. הגר"א נכנס בשלב זה לעובי הקורה בניסיון לדכא את התפשטות התופעה שכונתה "חסידות".

בחודש אייר תקל"ב (1772) פרסמה קהילת ווילנה כרוז נגד נאמני התנועה החדשה. הכרוז יצא בשמם של מנהיגי וחכמי הקהילה, ובראשם המרא דאתרא, הרב שמואל בן אביגדור, והגר"א. לאחר פירוט חטאיהם וסטיותיהם של החסידים, מבקשים הכותבים ממנהיגי ישראל בכל קהילה "להשמיד ולבער ולהשמיע עליהם קול חרמות ושמתות חרופין וגדופין... כן ייעקרו מכל המקומות, שלא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם. ובכל מקום אשר המצא יימצא שמץ מנהו, לעקרו לבל יהא שורש בארץ גזעם...".

כחודש מאוחר יותר פרסמה קהילת ברודי^[1] כרוז באותו נושא. אנשי ברודי מפרטים באופן מעשי את הדרישה הכללית שיצאה מווילנה, לרדוף את החסידים עד ל"עקירתם מכל המקומות":

מפני שכל מי שילך מהיום והלאה בבגדי לבן... יפשיטום מעליו באמצע הרחוב והוא יהיה ללעג ולקלס וכמופת לרבים...

וכי יבוא אורח לקהלתנו שלא יאכל משחיטת השוחטים הקבועים, או ינהג בשום מנהג חדש, או יתפלל כמנהג הספרדים וסידור האר"י ז"ל, חייב בעל הבית להודיע להנגיד הפרנס חודש להדוף ולגרש את האיש ההוא מן העיר...

הדברים מתייחסים לחלק ממנהגי החסידים בראשית דרכם, לבישת בגדי לבן ושחיטה מיוחדת,^[2] בצד מנהגים חסידיים בנוסח התפילה הניכרים גם בימינו. בשני הכתבים אנו עדים לתגובה קיצונית, חריפות ואי-סובלנות.

קריאת החרמות הראשונים האלה נגד החסידים מעוררת שאלות. ראשית, מדוע המתנגדים מתעוררים לפעולה רק שתים עשרה שנים לאחר פטירת הבעש"ט? שנית, על מה בדיוק יצא קצפם? ושלישית, מדוע ההתנגדות היא קיצונית ואלימה ("להשמיד ולבער"..."לגרש מן העיר...")?

ראשית התפשטותה של החסידות

השאלה הראשונה מבקשת מאתנו להידרש להתפשטותה של התנועה. האמנם שאף רבי ישראל בעל שם טוב, הנחשב לאבי התנועה, לחולל התארגנות המונית, או שמא ראה את עצמו כמורה רוחני המשפיע רק על מקומו ועל הבאים אתו במגע? אין זה מובן מאליו שנוכל לענות בביטחון על השאלה הזו. אמנם הרבה מאוד נכתב על הבעש"ט וסיפור חייו, אך עם כל זה, הספר הביוגרפי הראשון אודותיו "שבחי הבעש"ט" יצא לאור בשנת תקע"ה, שנות דור לאחר פטירת מושאו. פער זמן כזה עשוי לטשטש את דיוק הזיכרון, ואילו תשובה אמינה לשאלתנו צריכה להתבסס על מקורות הקרובים יותר, מבחינה כרונולוגית, לחיי הבעש"ט.

אומנם, מקורות כאלה גם הם אינם מאפשרים פתרון חד-משמעי. למשל, ישנו ציטוט ישיר מדברי הבעש"ט עצמו, המושר עד היום בפיהם של חסידי חב"ד. המילים לקוחות ממכתב שאותו ייעד הבעש"ט לגיסו, ר' גרשון מקיטוב.^[3] הבעש"ט מספר שם על "עליית נשמה" מיסטית שהייתה לו, שבמהלכה נפגש עם המשיח, ושאל אותו "אימתי אתי מר?", כלומר מתי יבוא אדוני? המשיח עונה לו "לכשיפוצו מעינותיך החוצה". החסידים מבינים מכאן שהפצת תורת החסידות היא המפתח לגאולה. אם זה נכון, ניתן לייחס לבעל שם טוב מודעות עצמית גבוהה לצורך להרביץ את משנתו הרוחנית ברבים. אולם כאשר אנו מתבוננים בגוף המכתב, הרושם הזה מתמתן במידה רבה. כך נאמר שם:

ושאלתי פי משיח: אימת אתי מר? והשיב לי: בזאת תדע, בעתשיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות ייחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך: מתי אפשר זה להיות. אך מהשלמדתי בהיותי שם, שלושה דברים סגולות, ושלשה שמות הקדושים. והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקרר דעתי, וחשבתי: אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינהכמותי.

מדברי הבעש"ט עולה שאין מדובר בהפצת משנה עממית ברחבי עם ישראל, אלא בהכשרת בני עלייה שיהיו מסוגלים להגיע לדרגתו של הבעש"ט עצמו, ולעורר את הגאולה בכישוריהם המיסטיים.

תהיה כוונת הבעל שם טוב אשר תהיה, בחייו עדיין לא הייתה החסידות לתנועה בעלת ממדים נרחבים, שהייתה מסוגלת להתסיס ולהיתפש כאיום על המערכות הקיימות. שלב זה הגיע בעקבות פעילותו של ממלא מקומו של הבעש"ט בהנהגה, המגיד ר' דב בער ממזריטש, שריכז סביבו חבורת תלמידים כריזמטיים ומסורים. תלמידים אלה נשלחו על ידו לתפוצות עם ישראל במזרח אירופה. הם הפיצו את העקרונות הרוחניים שקיבלו מרבם ברחבי פולין, והגיעו אף לליטא.

המציאות הפוליטית סייעה בשנים אלה לקליטת רעיונות חדשים. ועד ארבע הארצות, שאיחד את יהודי פולין תחת ארגון שלטוני פנימי אחד, היה נתון זה מכבר בתהליך התפוררות, תהליך שהגיע לסיומו בשנת 1764. תהליך מקביל התנהל בזירה הפוליטית הכללית. איחודה של פולין נפרם, ובמשך החצי השני של המאה השמונה עשרה התחלקה הארץ מספר פעמים בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. כך אירע שגם היהודים התחלקו לארצות שונות. התרופפות המסגרות הארגוניות –החלישה את הממסד וערערה את הסדר הקיים. כך נסללה הדרך לכניסתם של מבשרי שינוי.

תהליכים אלה הבשילו והתחזקו בעשור שלאחר פטירתו של הבעש"ט במידה שהיה בה כדי להצית את המחלוקת הגלויה. התפשטות תנועת החסידות גרמה לכתב החרם החמור שיצא מטעם מנהיגי ווילנה. חשוב לציין שהתפרצות הוויכוח בשנת תקל"ב אינה מציינת שיא בשום אופן, אלא מערכה ראשונה בלבד. התהליכים שצוינו לעיל רק החלו אז להתסיס את האווירה ברחוב היהודי, כמו בבתי המדרש ובבתי הכנסת. החסידות המשיכה להתפשט, ובכל מקום אליו הגיעה היא עוררה אהדה וגם התנגדות.

החסידים בעיני המתנגדים: יהירות דתית

נפנה עתה לתחילתו של אותו כתב חרם מטעם קהילת ווילנה, ונרצה לגלות בו כיצד נראתה התנועה החדשה בעיני מתנגדיה. בהמשך יהיה עלינו לתאר את התופעות מנקודת ראותם של החסידים, כדי להבין טוב יותר על מה הוויכוח.

אחינו בני ישראל, הלא ידעתם חדשים מקרוב באו אשר לא שערום אבותינו, שנתחברו כת חשודי"ם, כחבר גדודים מראים קולות כלפידים ועושים אגודות לעצמם ודתיהם שונות מכל עם ב"י בנוסחי התפילות ממטבע שטבעו, חכמים הם בעיניהם ואנשי מופת המה; וכל היושבים לפניהם, אפילו עם הארץ שאינו קורא קריאת שמע, תיכף כאשר מדבק עמהם קונה העולמות בשעה אחת... ובשגעון ינהגו ואומרים שמחשבתם משוטטת בכל העולמות...

חברי התנועה מכונים "כת החשודי"ם" – הלצה על הכינוי "חסידים". הפסקה פותחת באישום חמור במיוחד: אנשי התנועה "חדשים מקרוב באו אשר לא שערום אבותינו". עצם החדשנות שלהם מעידה על כך שהם סוטים מן המסורת המקובלת מדור דור. היומרה לחדש חידושים בתחום העבודה הדתית היא כקריאת תיגר על המסורת, המחשידה את בעליה כאפיקורסים, אף שדבר זה אינו נאמר בפירוש.

אנשי הכת מואשמים בהתארגנות בדלנית, המתרחקת מן הקהילה ומדרכי עבודת הקודש המקובלות בה. בבית הכנסת שלהם מתפללים בנוסח השונה מן המקובל.

האשמה נוספת היא בהעמדת פנים של אדיקות וקדושה יוצאת דופן. אנשי הכת טוענים שהם חכמים ואנשי "מופת" – כאלה היכולים לחולל חריגות ושינויים מדרכי הטבע. מן הנימה הלעגנית של הכרוז משתמע בבירור שרמתם הרוחנית האמיתית של "החשודי"ם" רחוקה מאוד מיכולות כאלו. בעלי הכרוז טוענים שלדעת החסידים, גם עם הארץ שאינו יודע קריאת שמע, בעצם התחברותו לכת קונה "עולמות" עליונים. תפילתם של החסידים מלווה בגינונים מוזרים ומשונים ("שגעון"), וכאשר הם נשאלים על כך, תשובתם היא שמחשבתם משוטטת בספירות העליונות. כאילו מי שמתפלל ומקיים מצוות בדרכים המקובלות הלא "משוגעות", דרכו נחותה ונמוכה לעומתם.

הפסקה מבטאת רגישויות טיפוסיות של המתנגדים. בעלי הכרוז והנוהים אחריהם מתקוממים נגד מה שנתפש בעיניהם כזילות מושג הקדושה, אותה מייצרים החסידים. מן התיאור הזה עולה שההתנהלות היומרנית של החסידים היא דבר המוני. לא רק המנהיגים המרכזיים הינם "בעלי מופת" "המשוטטים" בעולם האצילות, אלא כלל ציבור החסידים נוהגים בכל אותם מנהגים משונים, ומאותן סיבות. כאילו אמרו שהדרך להתקשרות עם בורא עולם אינה תורה ומצוות, עמל בעבודת ה' ויגיעה בהתפתות מוסרית, אלא פעולות מוזרות על גבול המאגיה, שהן בהישג ידו של כל אחד. האופי ה'מתנגדי' תופש את הגישה הזו כיהירות רוחנית. ניזכר בהקשר זה במה שהזכירו אנשי ברודי, שלבישת בגדי לבן הפכה לנוהג נפוץ בידי אלה הרחוקים מלהיות ראויים לכך.

נדגים את הנוגדנים החזקים העשויים להתעורר נוכח תופעה חסידית זו, בחריגה קלה מן ההקשר ההיסטורי שלנו. הדברים הבאים נמסרו על ידי הרב צבי יהודה קוק ז"ל בשם אביו.^[4] אחד מגדולי ה"אפיקורסים" של תקופת ההשכלה ברוסיה, מיכה יוסף ברדי'צבסקי, סיפר לראי"ה קוק מדוע נטש את דרך היהדות. בהיותו נער, התלווה ברדיצ'בסקי פעם לסבו, שהיה תלמיד חכם מופלג, לביקור אצל האדמו"ר החסידי שאליו היה מקושר. אותו אדמו"ר היה מה שמכונה בחסידות "ינוקא" – בחור צעיר שירש את מקומו של אביו הרבי הקודם, כשהוא עצמו דל בניסיון, טירון בחוכמה, ועשיר רק בזכות אבות. ברדיצ'בסקי לא סבל את ההתבטלות של סבו, אדם מלומד ומבוגר, כלפי אותו "אדמו"רון". במיוחד הרגיזה אותו העובדה, שהרבי חקר את סבו לגבי דרגת יראת השמים שלו. אם זו הדת היהודית, גמר אומר בליבו, אין לי בה חלק.

מתוך כתביו של ברדיצ'בסקי, ברור שהתפקרותו לא נבעה רק מן ההתנסות הזו. ואכן בהמשך דרכו, למד ברדיצ'בסקי בישיבת וולוז'ין המפוארת – והליטאית – וזו הציעה לו מודלים אחרים לחיי תורה ומצוות, שיכול היה לאמצם אילו רצה. ועם כל זה, הסיפור האישי הזה משקף תופעה שעוררה סלידה בעיני המתנגדים: כפיפותם של גדולי תורה למנהיגים כריזמטיים, שהתהדרו בתדמית של קדושה שלא הייתה מגובה בתוכן משמעותי.

מבחינת המתנגדים, התנועה הציגה מערך חברתי פרדוקסלי, שרק העצים את השקר שעליו עמד כל הבניין. מצד אחד, החסידים קידשו את מוסד ה"צדיק", הדמות המרכזית המקושרת לעולמות העליונים בזכות סגולותיה הרוחניות, ושנהגה בגינוני קדושה יוצאים מן הכלל, ש"אני ואתה" איננו יכולים לתפוש. מצד שני, אותו צדיק לא היה פרוש ומובדל מהציבור הרחב (כדוגמת הגר"א, למשל), אלא הנהיג מוסדות ציבוריים בדלניים – בית כנסת ובית מדרש – שבהם כל אדם, גם עמי הארץ הפשוטים ביותר, היו מוזמנים לחקות את מנהגיו הייחודיים והמשונים של האדמו"ר, מתוך הבנה שגינונים אלה הם הסוד להתעלות רוחנית.

הרב צבי יהודה ז"ל (שם) הציג בעניין זה את דוגמתו של ר' לייב איגר, נכדו החסידי והמחונן של ר' עקיבא איגר, שהיה מאחר מאוד את תפילותיו. ביום הכיפורים, שחרית התחילה בשעה מאוחרת אחרי הצהרים, משום שחצי יום הוקדש להכנות לתפילה. מבחינה עקרונית, אמר ר' צבי יהודה, היה אפשר להבין התנהלות כזאת לגבי אדם גדול כר' לייב עצמו. הצרה הייתה שהוא עודד את המנהג הזה אצל כל חסידיו. אנשים פשוטים היו מחקים את הצדיק, וחוזרים על הטענה שהם אינם יכולים להתפלל שחרית בזמנה, מפני שהם עדיין לא מוכנים. הצופה מן הצד, שאינו חבר ב"כת",  אינו מאמין שהמנהגים האלה יכולים להתאים לכל אדם מן השוק. ההמוניות של התורה החסידית העידה על הנפסדות שלה כאלף עדים. אם כך מטיף "הצדיק" למאמיניו, כנראה שגם הוא אינו אלא אוחז עיניים. ומאידך, אם זה ה"צדיק", אין פלא ש"כל העדה כולם קדושים".

מהם אותם מנהגים משונים ואותו "שגעון" המוזכרים בכרוז? פירוט העניין מופיע בהמשך הכרוז, שניתן להבין את רוחו על אף השיבושים:

ובפרט בעמדם בתפילותיהם המזויפות... מראים קולות שונות, וקול המון הקריה הומה להבליהם, ולטלם ולחבטם כנביאי הבעל, ומעשיהם כמראה האופני' בקדושי', עליונים למטה ותחתונים למטה.

אין מדובר כאן בחריגה המוכרת לנו גם היום אצל חלק מן החסידים, כגון שינוי הנוסח או איחור זמן התפילה. כתב החרם מזכיר צעקות ותנועות משונות, שיש להשוותן לתיאורים התנ"כיים של פולחן הבעל.

ניתן להיווכח כאן שבהיבטיה החיצוניים, נראתה תנועת החסידות באותם ימים אחרת מן התופעה הדתית-חברתית המוכרת לנו כיום. בתחילת הדרך היה מקובל לשלב בתפילות חסידיות צעקות ותנועות מתלהבות חריגות, כגון קפיצות, שלא לדבר על ריקודים. לשיא הגיעו אותם חסידים שהכניסו תנועות אקרובטיות ממש לבית הכנסת: "עליונים למטה ותחתונים למעלה", כלשון פרנסי ווילנה. אין פלא שהמתנגדים זיהו כאן התפרעות משולחת רסן שאין בינה לבין עבודת הקודש ולא כלום.

תפילת החסידים ממבט פנימי

חידושים במסגרת התפילה, תנועות יוצאות-דופן וצעקות, עושים על המתנגדים רושם של יהירות חסרת ביסוס. המתנגדים מכירים את התופעה המוחשית בחיצוניותה, בלי להיות מודעים לחשיבה שמאחוריה. ברור מאליו שמבחינת החסידים עצמם, שעודדו והפיצו את ההרגלים האלה, ישנה השקפת עולם דתית הרואה בהם תועלת רבה ואפילו נחיצות. מסתבר שכאשר מבינים את הבסיס האידיאולוגי, גזר הדין עשוי להיות פחות נחרץ.

נעיין באגרת שכתב הרב שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד ומגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש. המכתב נועד לחזק את ידי אחד מנאמני החסידים נגד התקפות המתנגדים בעניין התפילה. הכותב מתייחס לאיסור שאותו מטילים רבני המתנגדים על התפילה החסידית, וניסיון המחרימים לכפות על אנשי התנועה להתפלל מתוך עמידה קבועה בלי להניע את הגוף:^[5]

...עתה עברו תורות חלפו חוק, בהיווסדם יחד עלי לגזור גזירת שמד על התפילה, להתפלל כמותם דוקא בחפזון ובלי שום תנועה והרמת קול, כמלאכי עליון בהגיעם למדרגה העליונה אשר אין למעלה הימנה, כמו שכתוב "בעמדם תרפינה כנפיהם" (יחזקאל א). ואף גם זאת בכת העליונה הנקראים שרפים ולא בשאר כתות, כמ"ש והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול וגו'... וגם בתנועות משונות כמבואר בפיוטים עפ"י פרקי היכלות. ולכן אין ראיה מצדיקים הראשונים שהיו גדולים ממלאכי השרת. אבל אנן יתמי דיתמי היעלה על הדעת להדמות להם. אין זה כי אם רוע לב ושקר בימינם.

הרב שניאור זלמן בטוח שכל היוהרה הדתית בסוגיה זו נמצאת דווקא במחנה המתנגדי. התפילה השקטה הנאמרת ללא קול או תנועה – זוהי נחלת המלאכים דווקא. ולא סתם מלאכים, אלא המלאכים בעלי המדרגה העליונה ביותר. רוב מלאכי מעלה מתפללים באמת ב"קול רעש גדול". אומנם, צודקים המתנגדים שמנהג הראשונים היה להתפלל מתוך עמידה קבועה ושקטה, אבל אותם קדמונים באמת דמו בדרגתם הרוחנית למלאכים, אם לא למעלה מכך. היומרה לחקות דווקא את צורת תפילתם של הקדושים העליונים היא התנשאות שקרית. אם רצונך בתפילה הנאמרת מתוך ענווה, עליך דווקא לבחור בתנועות גוף וצעקות רמות, המאפיינות את התפילה החסידית.

הנה כי כן, מודעים החסידים לכך שתפילתם היא בבחינת חידוש, אבל חידוש זה נדרש מתוך תפישה של "ירידת הדורות". המתנגדים הם המסרבים להבין שבמצבנו השפל היום עלינו להתאים את צורת התפילה והעבודה לרמה הרוחנית הרווחת.

אנו שומעים כאן עוד פרט עובדתי, הנוגע להבדל בין שני דפוסי התפילה. בעיני רש"ז, תפילת המתנגדים היא "בחיפזון". התפילה החסידית מאופיינת לא רק בצורתה, אלא גם בזמן המוקדש לה. בין השיטין עולה שלא רק שאין המתנגדים מתפללים באופן הנכון, הם גם לא מתפללים מספיק. בעיני רש"ז, עובדה זו מתקשרת לשאלה יסודית ביותר – מקומה הראוי של התפילה במערכת עבודת ה'. ועל כך – בהמשך הדיון בשיעור הבא.