דילוג לתוכן העיקרי

הפטרת היום השני של ראש השנה | זכירת תשובה וגאולה

קובץ טקסט

 

ירמיהו ל"א, א-יט

א. היחיד והאומה

אם הפטרת היום הראשון עסקה ביחידים: אלקנה וחנה, עלי ושמואל והיא מספרת על אשה עקרה שהקב"ה נענה לתפילתה ונדרה וגאל אותה ממצוקתה[1] - הרי הפטרת היום השני מדברת על העם בכללותו: שביו וגאולתו; גלותו ושובו.

והרי לנו שני מימדים של ראש השנה: הוא יום פקידת היחיד והוא גם יום פקידתה של האומה כולה.

ב. הבן יקיר לי אפרים

ברשימת ההפטרות שבמסכת מגילה (לא ע"א), קרויות ההפטרות או על שם פתיחתן, דוגמת הפטרת יוה"כ - "ומפטירין כי כה אמר רם ונשא"; או על שם עניינן, דוגמת הפטרת שבועות - "ומפטירין במרכבה"; או על שם האישיות המרכזית בה הן עוסקות, דוגמת הפטרת יום א' של ר"ה - "ומפטירין בחנה". אבל הפטרת היום השני קרויה לא על שם עניינה ולא על שם פתיחתה, אלא: "ומפטירין הבן יקיר לי אפרים". אילו נאמר 'ומפטירין באפרים', ניתן היה לומר אפרים ביום השני כחנה בראשון, אולם בעוד חנה היא אכן הדמות המרכזית בהפטרת יום א', הרי אפרים מוזכר רק לקראת סופה של הפטרת יום ב'.

אכן לא נאמר אפרים סתם, אלא 'הבן יקיר לי אפרים'. ואפשר שבנקיטת ראשו של הפסוק נתכוונו בעצם לפסוק כולו, שהוא החותם את ההפטרה. והרי זה מלמד כי עיקר קביעת הפטרה זו הוא בשל הפסוק האחרון, ומסתבר בשל האמור בו "כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד"[2]. וראה בעניין זה עוד להלן.

אבל אפשר שאכן המוקד הוא "הבן יקיר לי אפרים". כבר עמדנו בעיון להפטרת יום א', על זיקה בין הקטע הנקרא בתורה לבין ההפטרה, שבשניהם נתממשה תוחלתן הממושכת של העקרות שרה וחנה, ושתיהן זכו לחבוק בן. קריאת היום השני עוסקת אף היא בבן, אולם נראה לכאורה כי בכיוון הפוך. לא התממשות בשורת הולדת בן, אלא חלילה שמועת הִלקחו של בן מעם אביו. שהרי צו ה' מורה לו לאברהם ליטול את בנו יחידו ולהעלותו עולה. שבסופו של דבר מתחוור כי הניתוק מן הבן הוא רק למראית עין ולא הוקרב יצחק לעולה.

אפשר שכחיזיון הזה נשקף בפסוקי ההפטרה, אלא שכאן האב הוא הקב"ה והבן הוא אפרים ("אפרים בכֹרי הוא"). והנה נראה כי יש נתק בן האב לבן, והבן הולך לגולה ("כי איננו"). אולם גם אם פיסית נראה כי יש ריחוק, הרי בלב פנימה הומים געגועים המלמדים על הקשר העמוק. גם אפרים מייחל: "השיבני ואשובה", וגם האב זוכר בגעגועים את ילד השעשועים ולבו הומה עליו. והרי זה מלמד שהקשר נשמר והניתוק הוא זמני בלבד.

ג. בין זיכרון לזיכרון

כבר אמרנו כי 'זכור אזכרנו' שבסוף ההפטרה, הוא מן הגורמים לקביעתה כהפטרת יום הזיכרון. באמת כבר בתחילתה מופיע עניין הזכירה, אף כי מילה זאת לא מופיעה שם. ההפטרה פותחת: "כה אמר ה', מצא חן במדבר עם שרידי חרב", והרי זה כמזכיר האמירה מתחילת פרק ב' בירמיהו: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר", אלא ששם זוכר ה' את אהבת ישראל אליו אז, וכאן הוא מזכיר את אהבתו שלו להם - "ואהבת עולם אהבתיך".

על כל פנים, בתחילת ההפטרה זכרונות של נעורי חסד ואהבה שבינו לבינם, ובסוף ההפטרה זכרונות צובטים אל ילד השעשועים.

אבל זיכרון של ראש השנה נראה להיות שונה. שבראש השנה לכאורה נזכרים ונפקדים ונסקרים מעשיהם של כל אחד מאחד מבאי עולם. רוצה לומר: ההווה המתמשך של חיי היום-יום האפרוריים הוא הנזכר, ולא ימי תפארת עבר. ואולי אכן זו הכוונה בקריאת פסוקי ההפטרה, להפנות המבט אל הזיכרון האחר, זכרון הימים הטובים ההם של האהבה הגדולה שיקדה אז. שמא זכרון אותה אהבה יילבה ניצוצות שדומה וכבו למטה וכביכול גם למעלה.

באמת בתפילת זכרונות אנו מזכירים ימי קדם ואומרים: "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון". זיכרון ימי קדם אלו הוא אולי פתח לתקוות גאולת עתיד. ואף כי נזכרים בזה היום גם "מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש" - הרי התקווה היא שזכרונות חסד ואהבה של עבר של עולם ואומה, יאפילו על זכרונות של הווה, ויאפשרו למתוח גשר אל עולם עתידי טוב ומתוקן.

ד. תשובה

יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ויסודות של תשובה נמצאים לנו בהפטרת היום. בדברי אפרים "השיבני ואשובה כי אתה ה' אלהי, כי אחרי שובי נחמתני... בֹשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי" (לא, יז-יח), ניתן לראות גם חרטה ('נחמתי'), גם בושה ('בושתי'), גם וידוי דברים לפני ה' וגם תפילה. וכל אלו הם יסודות תשובה הנזכרים ע"י ראשונים[3] ונלמדים מן הכתוב אצלנו.

בדברי אפרים "השיבני ואשובה" יש הד ל'ויכוח' שבין כנסת ישראל לקב"ה: מי יעשה את הצעד הראשון לקראת הפיוס והשיבה. כך למדנו במדרש איכה (כ, כב):

השיבנו ה' אליך ונשובה' - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם שלך היא, 'השיבנו'. אמר להם: שלכם היא, שנאמר 'שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה' '. אמרה לפניו: רבש"ע שלך היו שנאמר 'שובנו אלהי ישענו'. לכן נאמר 'השיבנו ה' אליך ונשובה'.

אף כאן זועק אפרים: "השיבני ואשובה". וכאן מסייעים הגעגועים ההומים של האב להטות אל צִדו של הבן. אבל באמת עצם הפנייה - 'השיבני' - כבר היא צעד ראשון של הבן האובד.

לעניין זה של תשובה נקשר גם הבכי שבהפטרה - "בבכי יבֹאו" (לא, ח). "בבכי יבואו - ע"י תפילה ותשובה" (רש"י).

ה. בכי ושמחה

בכי זה נתפרש ע"י הרד"ק כבכי של שמחה - "מרוב שמחה שיבואו לארצם יבכו, כי זה כמה שנים גלו ממנה". ואכן שמחה נזכרת בהמשך - "אז תשמח בתולה במחול ובחֻרים וזקנים יחדו" (יב). אבל גם בכי של יגון נשמע לנו להלן - "נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה".

בכי ושמחה בכפיפה אחת הרי זה חיזיון שכיח בראש השנה. וכבר היה לעולמים, כמסופר בספר נחמיה פרק ח'. מחד היו "בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" (ט), ומאידך מורים להם עזרא ונחמיה והלויים כי קדוש היום לה' ואל להם להעצב, ואכן "וילכו כל העם לאכול ולשתות... ולעשות שמחה גדולה" (יב).

ו. שיבה וגאולה

השמחה המתוארת בהפטרה היא שמחת גאולים הנקבצים מירכתי ארץ. וכל עצמה של הנבואה היא על גאולת העם ושיבתו לציון, והפועל 'שוב' חוזר כאן כמה וכמה פעמים.

השמעת נבואה זו בראש השנה מתאימה לשיטתו של רבי אליעזר כי "בתשרי עתידין להיגאל" (ראש השנה יא ע"א)[4], ואכן אנו מזכירים פסוקי גאולה בברכת שופרות שבמוסף של ר"ה - "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האֹבדים בארץ אשור והנִדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים". שכן ראש השנה הוא יום מלכות ה' ואין מלכותו שלמה אם אין בניו נגאלים ובאים להשתחוות לפניו בהר הקודש בירושלים.

 

[1]. א. אמנם השכילה חנה בתפילת ההודייה שלה להפוך את ישועתה הפרטית לדוגמא המאפיינת את הנהגתו הכוללת של הקב"ה בעולם.

ב. גם בהפטרה שלנו נזכרת אחת העקרות שנפקדו בר"ה, הלא היא רחל, אבל היא אכן הפכה מאמא פרטית לבניה לאמא כללית, שדאגתה ובכיה הם על כלל בני האומה.

[2]. אכן רש"י במגילה שם כתב: "הבן יקיר לי אפרים - משום זכר אזכרנו רחם ארחמנו". ובר"ן שם: "מפני שחובת היום להזכיר זכרונות וכתוב זכר אזכרנו". ובאמת בפסוק זה אנו חותמים את פסוקי זכרונות שבתפילת מוסף בר"ה.

[3]. "ומה היא התשובה... וכן יתנחם על שעבר שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי' " (רמב"ם הלכות תשובה ב, ב). וראה בשערי תשובה לרבינו יונה שער ראשון יא מה שלמד מן הכתוב "שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואִוסר".

[4] . אבל גם רבי יהושע החולק וסובר כי בניסן עתידין להיגאל, מסכים כי ראשיתה של גאולה בראש השנה הוא, שכן "בר"ה יצא יוסף מבית האסורין, בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים" (שם).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)