דילוג לתוכן העיקרי

היחס בין א־לוהים לאדם: המצוות בשיטת הרמב"ם


חשיבות טעמי המצוות

כפי שראינו בהרחבה בשיעור הקודם, לדעת הרמב"ם נועדו המצוות לשתי מטרות עיקריות – תיקון הפרט או החברה והוראת ידיעות ואמונות נכונות. לפחות לגבי המטרה השניה, ברור שאם אדם אינו מבין מהי האמונה שהמצווה אמורה להקנות לו, הוחמצה כוונתה העיקרית של המצווה. מכאן, שבמשנת הרמב"ם תופסת ידיעת טעמי המצוות מקום חשוב ביותר. ואכן, כך כותב הרמב"ם במורה נבוכים:

"ודע שמעשה העבודות האלו כלם, כקריאת התורה, והתפלה, ועשות שאר המצות, אין תכלית כונתם רק להתלמד ולהתעסק במצות הש"י ולהפנות מעסקי העולם, וכאלו אתה התעסקת בו יתעלה ובטלת מכל דבר זולתו,

"אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא התורה בלשונך ולבך בבנין ביתך, מבלי בחינה במה שתקראהו, וכן כל אשר תעשה מצוה תעשנה באבריך, כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער, מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שצוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו, לא תחשוב שהגעת לתכלית, אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ח"ג, נא).

כלומר, ידיעת תכלית כוונת המצוות היא הכרחית על מנת שהן תוכלנה לפעול את פעולתן. ובלשון קצרה כותב הרמב"ם בהלכות תשובה –

"כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה"      (פ"ט, ה"א).

אמנם, הרמב"ם ודאי סבור כי יש לקיים גם מצוות שאין אדם יודע את טעמן, אך נראה שזאת מתוך תקווה שמדובר במצוות שיש להן תועלת אפילו בלא ידיעה או מתוך תקווה לדעת את הטעם בעתיד. לדעת את הטעם בעתיד. אף מצוות שטעמן לא ייודע לו לעולם, יכול אדם לקיימן מתוך הכנעה, והחינוך להכנעה זו אף הוא טעם בפני עצמו (עיין בהלכות מעילה פ"ח, ה"ח).

האם יכולה התורה להשתנות?

כל דברי הרמב"ם הללו אינם חורגים ממה שאמר הפילוסוף בפתיחת ספר הכוזרי, שהרי אף הוא מסכים כי נדרשים מעשים מסוימים על מנת להגיע לשלמות השכלית – "כי הם עזר בציור האמת ודבקות הלמידה וההדמות לשכל ההוא הפועל".

אם כך, מדוע נמנע הרמב"ם מלהגיע למסקנתו ההכרחית לכאורה של הפילוסוף – "בדה לעצמך דת"? כיצד הפך הרמב"ם לראש סיעת הסוברים כי לא יהיה שינוי בדברי התורה? כידוע, הוא אף מונה זאת כעיקר התשיעי מי"ג עיקריו:

"ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".

הרמב"ם מציין את מקורו בהקדמה לפירושו למשנה –

"כבר הודיענו על פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרו לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וכו' ולא מעבר לים היא [וכו'] כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, ואמרו בפיך ובלבבך ר"ל המקראות הסדורות בפה או הדינים הנלמדים בדרך העיון שהוא מכלל הכוחות הנמשכים מן הלב, והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרו לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ולפיכך אמרו ע"ה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".

ואף על פי כן, אין דבריו מוכרחים. למעשה, זהו אחד מן היסודות שנחלקו עליהם גדולי ישראל. כך למשל, כותב רבי יוסף אלבו בספר העיקרים:

"כאשר יעויין זה הדעת נמצא שאיננו מחוייב שלא תשתנה הדת הא-להית לעם אחד בעצמו, וזה כי אף אם לא ישתנו הדעות בעצמן ולא הנותן, כבר אפשר שיפול בה שנוי צד המקבל, לפי שמשלמות כל פועל שיפעל פעולתו כפי הכנת המקבלים, ולפי השתנות הכנת המקבל תשתנה פעולת הפועל בלי ספק"(מ"ג פי"ג).

והאריך בכך בפרקים יג-טז. יש אף שתלו בכך את המחלוקת האם מצוות בטלות לעתיד לבוא[1]. כלומר, בפני הרמב"ם הייתה פתוחה הדרך להודות לפילוסוף אף בזה, ולומר כי אכן תיתכן מציאות של התחלפות המצוות, בהינתן נביא שיוכל לומר לנו כי בשינוי המציאות נשתנו המעשים הנכונים המובילים לשלמות המידות והמעשים, ובכל זאת התנגד לכך הרמב"ם בחריפות. התנגדות זו דורשת הסבר.

חשש כפירה והעובד מאהבה

אמנם, באר הרמב"ם דבריו במורה נבוכים –

"מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי הענין המועט, אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב... ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחייב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התורייה, כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש...

"ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים, כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו, אבל צריך שתהיה ההנהגה התורייה מוחלטת כוללת לכל, ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה, כי אלו היה לפי האנשים היה נופל ההפסד בכל ונתת דבריך לשיעורים"     (ח"ג, פל"ד).

אם כן, הרמב"ם מסכים עם הפילוסוף שלכאורה צריך היה לבדות דת לכל אדם ובכל זמן שכן התורה מדברת על דרך הרוב, אלא שבכך לדעתו היה "נופל הפסד" שאת משמעותו הוא אינו מסביר. יש להעיר, כי 'הפסד' זה מגובה בשני מנגנונים שתפקידם לחרוג מהוראות התורה במקרה של מיעוט – הן הנביא והן בית הדין רשאים לסטות מדברי תורה לצורך שעה.

לשון אחרת, על אף שהרמב"ם מסכים עם הפילוסוף שההיגיון מחייב כי לכל מציאות יותאמו כללי ההתנהגות המתאימים ביותר על מנת לשאוף לתוצאה המיטבית, הרי שלדעתו ישנה חשיבות בעצם קיומה של 'תורה כללית' – ועל גופה של טענה זו הפילוסוף חולק.

מהי הסיבה לחשיבות קיומה של 'תורה כללית'? מדוע אם היינו נותנים דברינו לשיעורים היה "נופל הפסד בכל"?

דומה כי שתי תשובות עומדות לפנינו:

  1. במקום אחר מסביר הרמב"ם מדוע ניתנה לבית דין סמכות להורות הוראת שעה בלבד – "כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם" (ח"ג, פמ"א).

כלומר, ההמון אינו מסוגל להבין את הצורך ב'עדכון' התורה, ויגיע למסקנה כי היא אינה מאת ה'. מסקנה זו תפגע ביכולת התורה לקיים את מטרותיה הרבה יותר מאשר חוסר הארגון, ובהתאם לטענת הרמב"ם דלעיל שהתורה מדברת 'על דרך הרוב', הרי שנכון יותר להימנע משינויים ומחשש אובדן מוחלט של ההלכה.

  1. ניתן להציע גם אפשרות אחרת. המצוות כולן מורכבות מכללים, שהם עיקר המצווה, ומפרטים, שמהווים את דיניה. כידוע, סבר הרמב"ם שאף שהמצוות יש להן טעם, ואף חייב המקיים לדעת אותו, הרי שהפרטים – או לפחות חלקם – אין להם טעם (ח"ג, כו).

על פי זה אפשר לטעון כי פרויקט מציאת טעמי המצוות של הרמב"ם, אף אם טעמים אלו טמונים בעבר, מכל מקום הוא גופו מציל את המצוות. על ידי מציאת הטעמים, הרי שאנו מגלים את כללה של המצווה, ועל ידי כך עשיית הפרטים, אף אם אינם ממלאים באופן ישיר את מטרתם המעשית, מכל מקום הם מזכירים לנו את התכלית הכללית של המצווה.

בכך, נמצא ש'על דרך הרוב', מטרתה הכללית של המצוה מתקיימת. לדוגמה, אם התורה אסרה עלינו אכילת בשר בחלב כיוון שכך עשו עובדי עבודה זרה הקדמונים, הרי שכללה של המצוה הוא הרחקה מעבודה זרה, ופרט מפרטיה הוא האיסור לאכול בשר וחלב. חשיפת הטעם מעניקה משמעות לפרטים אפילו בזמן הזה.

בין שתי התשובות טמון פער עצום; על פי התשובה הראשונה, אי עדכונה של התורה נובע אך ורק מחשש. לעומת זאת, על פי התשובה השניה, דווקא תהליך הפיכתם של הפרטים ללא רלוונטיים, מאפשר לנו לעבוד מאהבה ממש, אך ורק למען התועלת השכלית. כל עוד היו עובדי העבודה זרה אוכלים בשר בחלב, הרי שלאי אכילתנו בשר בחלב היו השפעות של תיקון העם באמצעות מניעת התערבות וכדומה. אולם כעת, אין בפרטים אלא כדי להצביע על ההיגיון העומד מאחורי הכלל, שהוא הידיעה בדבר אחדות השם.

דומה כי שאיפה זו, למצוא את התכלית שמאחורי המצוות גם כאשר הן מסוגלות להועיל אף ללא מציאת תכליתן, היא בדיוק המעלה אותה משבח הרמב"ם בפרק י בהלכות תשובה:

"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה...

"ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.... אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג".

כלומר, העבודה מהאהבה היא העבודה מפני האמת. דומה כי בכך אנו מגיעים לתשובת הרמב"ם להתקפה הפילוסופית על המצוות. אל מול הטענה כי המצוות הן מעשים פרטיים ועל כן אינן יכולות לתת גאולה לשכלו של האדם הדורש אמתות מופשטות, עונה הרמב"ם כי המצוות כולן יכולות לשמש כר להתפתחות שכלו של האדם. כהמשך לטענת הרמב"ם ניתן לטעון, כי המצוות הן הדרך להפוך את המציאות עצמה לגורם שכלי. מאות שנים מאוחר יותר, יאמץ הגרי"ד את העמדה כי ההלכה היא הדרך להפשיט את המציאות מהקונקרטיות האקראית והשרירותית שלה, ולהפוך אותה למבנה שכלי מופשט.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך ויינטרוב, תשע"ה. עורך: בנימין פרנקל 

 


[1]   ראה רמב"ם בהלכות מלכים: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם... ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס"(פי"א, ה"ג). והדברים בוודאי מכוונים כלפי יש"ו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)