דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרק ז' | היכל ה' המה

קובץ טקסט

 

  1. מבוא  

בשיעור הקודם עסקנו בנבואת אחרית הימים של ירמיהו בפרק ג'. אנו נדלג לעת עתה על פרקים ד'-ו', העוסקים בעיקר בפורענות הניצבת בשער (לחלק מהנבואות הכלולות בהם נשוב בהמשך הלימוד), ונעבור לפרק ז'. שתי נבואות תוכחה חריפות מופיעות בפרק: האחת מוסבת על היחס הראוי לבית ה' (א-טו), והשניה (כ-כח) עוסקת במעמדם של הקרבנות[1]. בשתי הנבואות מנתץ ירמיהו את התפיסות הדתיות המקובלות בדורו ביחס למקדש וביחס לקרבנות, המעודדות את העם להמשיך בדרכו הרעה, והופך אותן על פיהן. בשיעור הנוכחי נלמד את הנבואה הראשונה על המקדש. כפי שנראה, ישנה זיקה רעיונית ברורה בין נבואה זו לנבואת אחרית הימים בפרק ג', ויחד עם הנבואה הבאה לאחריה הן מביעות כמה מהרעיונות המרכזיים והיסודיים ביותר בנבואת ירמיהו. לפרק ז' יש מקבילה בהמשך הספר, בפרק כ"ו, ולעיון בפרק זה נקדיש את השיעור הבא.

       ב. מבנה הנבואה

הבנת הנבואה לעומקה תלויה במקרה זה בהבהרת המבנה ומשמעותו. הנבואה פותחת בהקדמה קצרה (א-ב), ומיד לאחריה באים דברי ה'. הם פותחים במילים 'היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה' (ג). בהמשך הנבואה (ה-ז) מסר זה נאמר שוב כמעט באותן המילים 'כי אם היטב תיטיבו את דרכיכם... ושכנתי אתכם במקום הזה'. במקביל, ניתן לראות כי הפסוק העומד בתווך (ד) -  בין הציווי לתנאי מבטא מסר אחר - 'אל תבטחו לכם אל דברי השקר...', כאשר עיון בהמשך הנבואה מעלה כי גם לפסוק זה יש מקבילה (ח) - 'הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר...'.

נראה אפוא שגוף הנבואה בנוי משני חלקים: שני כללים (ג-ד), ופירוטם (ה-ז; ח-יא). פסוקים יב-טו עוברים להשוואה בין שילה לירושלים, ומתארים את השלכותיה העתידיות.

זהו מבנה הנבואה לפי הצעה זו:  

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם
 

 

 

 

 

 

וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה

כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם 
אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. 
גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ
וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה
וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. 
וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר
 

 


לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. 

הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל
וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. 
וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ
לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. 
הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'. 

 

 

 

 

לאחר מערך כפול זה, מופיעה השוואה בין שילה לירושלים:

כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְקֹוָק וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם.

וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.

וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם.

לאחר הבהרת מבנה הפרק, נעבור לבחון אותו בפרוטרוט, דבר דבור על אופניו.

 

            ג. ההקדמה (א-ב)

נעיין תחילה בשני פסוקי ההקדמה הראשונים:

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. 
עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַה'. 
 

הנבואה פותחת בציווי חריג לירמיהו לעמוד בשער המקדש, ודווקא שם לקרוא את דבר ה'.

ניתן כמובן לפרש שמטרת הציווי היא לפרסם את הדברים במקום מרכזי, ושערי המקדש מהווים מקום הולם מבחינה זו, אך מהמשך הדברים נראה שהציווי קשור לתוכנה של הנבואה, העוסקת במתרחש בתוככי בית ה' ובדרך הראויה והלא ראויה לעבוד בו את ה'. בשל כך, הנבואה מופנית באופן ישיר אל האנשים הבאים להשתחוות לה' בשערי המקדש. כבר בשלב זה  ניתן אפוא לראות בנבואה מעין התמודדות עם מעשי הפולחן במקדש[2].

 

             ד. שני הכללים ופירוטם

הנבואה פותחת כאמור בשני כללים גדולים, המנגידים בין התפיסה הנכונה לגבי המקדש המהווה תנאי הכרחי לקיומו, לבין 'דברי השקר', המייצגים את התפיסה השגויה לגבי המקדש ועשויים להביא לחורבנו[3]. הכלל הראשון (ג') מתייחס לתנאי המוסרי לקיום המקדש:

הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.[4]

 הכלל השני (ד'), אינו עוסק בהכוונה חיובית אלא בשלילה של 'דברי השקר' (הדברים אותם אמרו, ככל הנראה, נביאי השקר):

אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה.

כך, כבר בפתחה של הנבואה, מונגדות שתי התפיסות באשר לגורל ירושלים. הראשונה מדגישה את התלות במעשים האנושיים, ואילו השניה הופכת את גורל ירושלים למובטח באופן מוחלט ולבלתי מותנה, באשר היא היכל ה'. החזרה המשולשת על הביטוי היכל ה' משקפת ככל הנראה סיסמא השגורה בפי נביאי השקר והמון העם, עמה מתפלמס ירמיהו ואף שם אותה ללעג[5].

כפי שראינו בניתוח מבנה הפרק, החל מפסוק ה מתחיל הנביא לתאר באופן מפורט יותר את האמירות הכוללניות בהן פתח: כעת, הטבת הדרכים בפסוק ג מתפרשת בפסוק ה כתנאי – 'כי אם היטב תיטיבו...' שעיקרו מעשים שבין אדם לחבירו (עשיית משפט צדק, ומניעת עושק ושפיכות דמים) ומיעוטו בין אדם למקום (הליכה אחרי אלהים אחרים)[6].

תוצאת התנאי מופיעות בפסוק ו, בו מתפרש המקום שנזכר בפסוק ג  - 'ואשכנה אתכם במקום הזה') כארץ ישראל כולה -     

וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

נראה כי הנביא אינו מתכחש לכך שמלכתחילה הארץ ניתנה לעם לנצח, אולם הוא מדגיש שהשתכנות העם בה מותנית במצבו הרוחני.

בחלק הפירוט, מופיע פעמיים הביטוי 'במקום הזה'. בפעם הראשונה ביחס לשפיכות הדם[7]: '... ודם נקי אל תשפכו במקום הזה', ובפעם השניה בהקשר של תיאור התוצאה: 'ושכנתי אתכם במקום הזה'.

ברקע הנבואה מהדהדת פרשת הרוצח מספר במדבר פרק לה (שכבר נרמזה לעיל בפרק ג'), ובה נתלתה הישיבה בארץ בכפרת הדם אשר עשוי להחניף את הארץ ואף לגרום לסילוק השכינה ממנה.

שפיכת 'דם נקי' רומזת ככל הנראה למעשיו של מנשה, כאמור בספר מלכים ב, כא, טז: 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד...'. ואכן, בהמשך ספר מלכים נזכר מעשה זה כסיבת החורבן (כד, ד):

וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ.

פסוקים ז-יא מפרטים כאמור את הצד השלילי שנאמר בפסוק ד. אולם, מלבד הפירוט יש בפסוקים אלו גם כמה שינויים בולטים:

כנגד 'אל תבטחו לכם' בפסוק ד, נאמר בפסוק ז:  

הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.

יש לשים לב לכך שאין בפסוק זה רק התראה כללית, וכי הוא כולל האשמה קונקרטית של העם בביטחון בדברי השקר, המתפרשים כדבר לא מועיל.

בפסוקים הבאים מתברר ש'דברי השקר' הם התפיסה שניתן לחטוא בכל החטאים החמורים – בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ולאחר מכן לעמוד לפני ה' במקדש ולהינצל מן העונש או הפורענות. בשל אמון העם 'בדברי השקר', 'הבית הזה', שנועד במקור להביא טהרה וקדושה לעם, מביא למרבה האבסורד לתוצאה הפוכה: הוא הפך למערת פריצים[8], המעודדת דווקא את החטא. מבחינה זו דומה ההיפוך בתפקיד המקדש להיפוך בתפקיד התשובה בפרק ג, שמבחינת העם היא מאפשרת את החטא בבחינת 'אחטא ואשוב'.

חטאים אלה מקבילים בחלקם למעשים שבחלק הראשון, אבל הם בנויים בעיקרם על עשרת הדברות, ומצטטים אותם בצורה הפוכה: הם פותחים בשלישיה הלקוחה מהחלק שבין אדם לחברו: 'גנוב רצוח ונאוף', ולאחר מכן עוברים לדברות שבין אדם למקום: 'השבע לשקר, קטר לבעל, הלוך אחרי אלהים אחרים'. היפוך הסדר יכול לנבוע מסיבה טכנית - כפי שהראה מ' זיידל - מקורות קדומים במקרא מצוטטים במקורות מאוחרים יותר בצורה כיאסטית, אבל יתכן שהיפוך זה משקף את העמדת המעשים שבין אדם לחבירו במרכז הנבואה כפי שראינו בחלק הראשון.

קיימת גם זיקה פנימית בין שתי השלשות הללו, המשקפות חוסר כנות וחוסר נאמנות ביחסים שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום גם יחד.

לסיכום חלק זה יש להבחין בכך שבקטע הפירוט הנוכחי, ישנה חריגה מן התיאור הכללי שאופיין בראשית הפרק, שכן במסגרת התיאור ההוא המוקד של הביקורת מצוי בדברי השקר הזהים עם האמירה 'היכל ה' ', ואילו כאן, בפירוט הדברים, המוקד הוא בחטאי העם העומד לפני ה' במקדש.

עלינו לעיין, אם כך, מהו היחס לביטוי 'היכל ה' כשלעצמו.  

 

ה. הפולמוס על מהותו של המקדש: 'היכל

ה' ' או 'הבית אשר נקרא שמי עליו'?

עיון חוזר בפירוט הנבואה מעלה שהביטוי היכל ה' לא נזכר בה כלל. כנגד החזרה המשולשת על הביטוי היכל ה' השגור על לשון העם, חוזר הנביא בפירוטו שלוש פעמים על הביטוי 'הבית הזה אשר נקרא שמי עליו' (י, יא, יד). נראה שלפנינו פולמוס סמוי עם התפיסה התיאולוגית המשתקפת בביטוי היכל ה'. הביטוי 'היכל ה' ' משקף את התפיסה שהמקדש הנו היכלו - ארמונו של ה'. הנביא, לעומת זאת, מבהיר ומדגיש כי המקדש איננו  היכל ה' אלא רק בית שה' משרה בו את שמו, הדגשה המופיעה פעמים רבות גם בספר דברים (למשל בפרק יב פס' ה' שם נכתב -  'המקום אשר יבחר... לשום את שמו שם') המתח בין שתי ההתייחסויות למקדש מופיע במלוא עוצמתו בתפילת אותה נשא שלמה עם חנוכת המקדש (מלכים א ח', כז-כט): 

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם.

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

שלמה פותח בהצגת האבסורד שבבניית בית לה', שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. מהו אם כן הפתרון לאבסורד זה, המוצג דווקא בעת חנוכת המקדש? בהמשך דבריו  מגדיר שלמה את המקדש כמקום שעיניו של ה' פתוחות אליו, ושמו מצוי שם. נראה כי כוונתו היא שאמנם יש במקדש השגחה מיוחדת והתגלות של השכינה, אך אין הוא מקום היכלו של ה' באופן ממשי. הבית אותו בנה שלמה זה לא נועד אם כן לה' אלא דווקא לאדם המתפלל לה' ומבקש שישמע אל תפילתו. ממילא, קדושתו אינה מוחלטת אלא מותנית.

לסיכום: אנו מוצאים כי קיים קשר הדוק בין התפיסה התיאולוגית המוטעית לגבי אופיו של הבית ובין ההשחתה המוסרית והדתית המתחוללת בו. התפיסה של הקדושה הבלתי מותנית הופכת אותו ממקום קדושה, כפרה ותיקון - למקום מקלט לפושעים ורוצחים: 'המערת פריצים היה הבית הזה?'.

ראוי לציין שאמונת העם בדבר יסוד ההגנה שבמקדש איננה חסרת בסיס. תפיסת המקום המקודש כמקום מקלט הייתה רווחת בעולם העתיק, ומצויה גם בתורה. אולם בניגוד לתפיסות אליליות המאמינות בקדושתו המוחלטת של המזבח ולפיכך בהגנה בלתי מוגבלת שלו, התורה מצמצמת אותה וקובעת שלרוצח במזיד לא עומדת זכות המקלט במקום המקודש (שמות כא, יד): 'וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה – מעם מזבחי תקחנו למות!'. גם כאן משתקפת אפוא התפיסה היסודית של אמונת ישראל שהקדושה איננה ניצבת מעל המוסר או בסתירה אליו, וקדושת המקדש אינה דוחה את קדושת חיי האדם.[9]

 

 

          ו. בין שילה לירושלים

הנבואה חותמת בהשוואה בין שילה, מקומו הקודם של המשכן, לבין ירושלים. השוואה זו נועדה להמחיש את הטענה המרכזית בנבואה בדבר קדושתו המותנית של המקדש: 

כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה
וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל

וְעַתָּה
יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה'
וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. 
וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ
וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם
כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ. 

שילה מובאת כאן כתקדים לחורבן מקדש, והבאתו מדגישה את ארעיותו וקיומו המותנה של בית ה' בירושלים. ירמיהו מקפיד לכנות את שני המקומות בכינוי זהה, ללמדנו שאין כל הפרש ביניהם: 'מקומי... אשר שכנתי שמי שם...'[10]. נראה שגם בתיאור זה יוצא ירמיהו כנגד תפיסה שרווחה בימיו בקרב העם. תפיסה זו ביקשה להסביר את חורבן משכן שילה בכך שהוא היה רק משכן עראי שבו מאס ה', ולהעמיד אותו אל מול ירושלים, בו נמצא ביתו הקבוע – המקדש.

תפיסה דומה עולה מתהלים ע"ח, שנכתב לפני החורבן, ומתאר את חורבן שילה כביטוי למאיסה באפרים ויוסף ולעומתם בחירה בדוד ובירושלים. זהו מזמור היסטורי רחב יריעה הפורש את תולדות עם ישראל מיציאת מצרים ועד ימי דוד, ולקראת סופו מתאר את חורבן שילה ושביית הארון. זהו המקור המקראי המפורש היחיד, מלבד נבואתנו, המזכיר את חורבן שילה (פסוקים נח – ס):

וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ. שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר...  

בהמשך (סז – סח) המזמור משווה בין המאיסה במשכן שילה השייך לממלכת ישראל ולאפרים, לבין בחירה בירושלים הנכרכת בבחירת דוד ויהודה:

וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם. 

חשוב לשים לב להבחנה בין משכן שילה, המכונה אוהל יוסף, לבין המקדש בירושלים ('הר ציון') המוכתר כמקדש נצחי – כארץ יסדה לעולם.

על סיומו החגיגי והמרומם של המזמור החותם בשיא של ימי מלכות דוד ושלמה, מעיב המזמור הסמוך לו, המהווה ניגוד חריף וקשה ביותר. מזמור ע"ט נכתב לאחר החורבן ומתאר את הייאוש והאכזבה העמוקים לאחר שגם המקדש בירושלים חרב. נביא את הפסוקים הראשונים (א – ה) מתוכו:  

מִזְמוֹר לְאָסָף

אֱלֹהִים! בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. 

נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ.

שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר. הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ.

עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ?

בדיעבד מסתבר שגם המקדש בירושלים המכונה 'היכל קדשך', עליו חשבו שיעמוד לעולם - חרב ונטמא, ויחד עמו נטבחו חסידיו, כפי שניבא ירמיהו[11].

 

       ז. 'המקום הזה': הזיקה בין המקדש לארץ

הנבואה חותמת בתקדים היסטורי שלילי נוסף (פס' טו') – חורבן ממלכת ישראל וגלותה:

וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי
כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם.

הזיקה בין חורבן המקדש לגלות הממלכה מהארץ נשזרת לאורך הנבואה, ומשתקפת בשימושי המילה 'מקום' במהלכה. נבהיר: בפסוק ג נאמר 'ואשכנה אתכם במקום הזה', ונראה שהביטוי מכוון למקדש בו נאמרים הדברים, בפסוקי הפירוט (פס' ה) נאמר: 'ודם נקי אל תשפכו במקום הזה' ונראה שזו הכוונה גם כן. אמנם, בפסוק ז נאמר 'ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם', ובפסוק זה הביטוי 'המקום' אינו אלא ארץ ישראל כולה.

העירוב בין המקדש לארץ משתקף גם בשימוש בפועל 'שכן' בנבואה. ביחס אל העם נאמר פעמיים הביטוי 'ואשכנה' (ג, ז), אולם בדרך כלל הוא משמש לתיאור השראת השכינה בקרב העם, וזו משמעותו של הפועל בהיקרות השלישית בנבואה (יב): 'אשר שיכנתי שמי שם בראשונה'. נראה אפוא שלשון זו מכוונת ליצור זיקה בין השראת שם ה' במקדש לבין השכנת ישראל בארצו. בניגוד לעם הבוטח בנצחיות המקדש, היכל ה', ומתוך כך גם בישיבתו בארצו – ירמיהו הופך את התמונה: טימוא המקדש, לבו הפועם של העם בארצו, בחילול המוסר והקודש, יביא לא רק להחרבת המקדש אלא גם לגלות ישראל מארצו שנטמאה ונסתלקה ממנה השכינה.

הנבואה חותמת במסקנה: 'ועתה...' כיוון שחטאו ולא שמעו לדברי הנביא, כלומר עברו על התנאי, אזי תגיע התוצאה: וכאן כורך הנביא את גורל הבית (חלק ב) עם גורל הארץ (חלק א), ומשווה בהתאמה את גורל ירושלים לשילה ואת גורל ממלכת יהודה לישראל. ירמיהו אומר שלמקדש ולארץ גורל אחד, כסברת העם, אולם הקשר ביניהם הפוך: חטאי העם בארצו יביאו לחורבן המקדש, המהווה מעין 'נייר לקמוס' לחטאיו, וגם להגלייתו מארצו.

 

         ח. ירושלים ומקדשה: בין ישעיהו לירמיהו

הנבואה על היכל ה' בפרק ז' נקשרת לנבואה על הארון בפרק ג' שנלמדה בשיעור הקודם. לקיחת ארון הברית במלחמת 'אבן העזר' מול פלישתים נקשרת כידוע לחורבן שילה, שלא נזכר אמנם בפירוש בספר שמואל אבל עולה מאליו מהמשך הסיפור, כאשר הארון אינו חוזר משדה פלישתים לשילה. מסתבר שגם הביקורת הנבואית בשני הפרקים דומה: הבעיה בתקופת משכן שילה היא בהפיכת ארון ה' ומקדש ה' לאובייקטים מקודשים מכוח עצמם ללא תלות במצב הרוחני של העם. קל הרבה יותר לאדם ולעם להסיר את האחריות המוסרית והחברתית מעל כתפיו ולהעמיסה על מקום או חפץ מקודשים, המהווים מעין 'תעודת ביטוח' המשקיטה את לב העם וממלאת אותו בטחון בקיומו.  

בשיעור הקודם נידון ההבדל בין נבואת ישעיהו לירמיהו באשר להר בית ה'. הבדל דומה קיים גם בנבואתנו. תפיסת נצחיותה של ירושלים וחסינות מקדש ה' שבקרבה מפותחת ביותר בנבואות ישעיהו ומסתבר שגם התחזקה והתבססה בקרב העם בעקבות נבואתו על הצלת ירושלים ונצחיות בית דוד, שהתממשה באופן מפליא בנפילת צבא אשור לנוכח חומות ירושלים (מל"ב יט, לד):

וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.

אולם במסגרת נבואות ישעיהו, חיזוק מעמדה הרוחני של ירושלים נועד לשם הפיכת ירושלים לסמל למלכות ה', הניצבת כנגד האימפריה האשורית המסמלת את גבהות האדם. ירמיהו נוגע בנקודה זו בדיוק, מן הכיוון ההפוך שלה: בחירת ירושלים אין פירושה העדפה מוחלטת שלה על פני שילה (אף שוודאי יש לה עדיפות מהותית על שילה, כדברי ישעיהו), ומה שאירע לשילה יכול לקרות גם לירושלים, אם תעשה כמעשיה ותבחר בקידוש החפץ או המקום על פני הפנמת הקדושה והתורה לחיי העם.

יתכן שדווקא נבואת ישעיהו בימי חזקיהו, אשר השיגה את מטרתה בטווח הקצר, התפרשה בטווח הארוך בניגוד לכוונתה המקורית, והובילה את העם לתפיסה השגויה של ירושלים כעיר בלתי פגיעה.

נבואת ירמיהו נועדה לאזן את הרושם החד צדדי שהותירה נבואת ישעיהו במשך כמאה שנים. אין מחלוקת מהותית בין הנביאים, אלא שבכל דור ודור על הנביא להדגיש היבט אחר המתאים לתקופתו ומתמודד עם כשליו הדתיים החברתיים והמוסריים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו
עורך: נועם לב

 


[1] פסוקים טז-כ מהווים ככל הנראה השלמה לנבואה הראשונה, אולם בשיעור הנוכחי לא נתייחס אליהם.

[2] זו הנבואה הראשונה בספר הפותחת במילים: 'הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר', אחריה יש עוד 11 נבואות כאלה. על כך עמד רד"ק בפירושו: 'הדבר - אמר בזה הענין הדבר אשר היה אל ירמיהו מה שלא אמר כן בפרשיות הקודמות אלא כה אמר ה' לפי שאמר לו זאת הנבואה בשער בית ה' לפיכך אמר הדבר אשר היה להודיע כי מה שעמד בשער בית ה' מאת ה' נאמר לו דבר זה שיעשה כן'. בשתי נבואות נוספות בהמשך הספר מצטווה ירמיהו לפרסם בשער (י"ז, יט. י"ט, ב), וגם שם יש זיקה ברורה בין המקום לבין הנבואה הנאמרת עליו.

[3] הנבואה פותחת במילים 'כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל'. כינוי זה מופיע כאן לראשונה בספר, אולם חוזר בו פעמים רבות. מעניין לציין שמתוך 41 היקרויותיו במקרא, 35 מהן מופיעות בספר ירמיהו.

[4] בהמשך השיעור נעמוד על משמעויותיו השונות של הביטוי ה'מקום הזה' בנבואה.

[5] חזרה משולשת על מילה או ביטוי אופיינית לסגנונו של ירמיהו. ראו למשל ו, יד; כב, כט. 

[6] ראוי לשים לב לניגוד בולט במסגרת הפסקה בין הפתיחה: 'אם היטב תיטיבו...' לסיום: 'לרע לכם'.

[7] ואולי ביחס לשלושת המעשים בין אדם לחבירו, ששפיכות דמים מופיעה בסופם.

[8] 'פריץ' הוא כינוי לפושע, ומערת פריצים היא המערה אליה נסים הפושעים מאימת השלטון. דימוי האנשים הבאים להשתחוות בבית ה' לכנופיית פושעים המסתתרים במערה, הוא דימוי חריף ומזעזע במיוחד. יש לציין ש'פריץ' משמש לעיתים ככינוי ספציפי לרוצח, כמו ביחזקאל יח, י: 'בן פריץ שופך דם', והדבר הולם את מרכזיות חטא שפיכות הדמים בנבואה.

[9] על נקודה זו עמד מ"ד קאסוטו, פירוש לספר שמות, ירושלים תשמ"ח, עמ' 188.

[10] לשון 'עשיה' חוזרת בפסקה ארבע פעמים וקושרת גם היא בין שני המקומות. בפעם הראשונה והרביעית מתייחסת העשייה לחורבן שילה בידי ה', בפעם השנייה היא מתייחסת לעשיית החטא בידי העם, ובפעם השלישית לחורבנה העתידי של ירושלים בידי ה'.

[11] בין מזמור זה לנבואות ירמיהו יש זיקה לשונית ועניינית בולטת, עליה נעמוד באחד השיעורים הבאים.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)