הכירו את הגיבור: מיהו בועז? | חלק ב'

וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'.    (רות ב ד).

דמותו של בעז ניתנת להבנה טובה יותר באמצעות בחינת דבריו הראשונים בעלילה. המקרא נוטה לחדד את דמויותיו באמצעות דיבורן, והמפגש הראשון שלנו עם דמות הוא בדרך כלל באמצעות דברי הפתיחה שלה.^[1] משמעותי במיוחד כי המילים הראשונות שמוציא בעז בפיו במהלך הסיפור מכילות את שם ה': "ה' עמכם". זהו רמז לכך שבעז הוא אדם ירא שמיים, שמונע על-ידי שם ה', שנמצא תדיר בראשו ובדבריו.^[2] מילותיו הראשונות של בעז מאפשרות לנו להבין את חלק מרכזי זה באישיותו – יראת השמים שלו – שהינו הכרחי להבנת התפקיד שהוא ממלא בסיפור.

מילותיו הראשונות של בעז מדגימות עוד היבט של אישיותו, מכיוון שהן מופנות לעובדים הפשוטים, ולא למכובדים המלווים אותו. זהו רמז לצניעותו של בעז, ולכך שהוא איננו מתנשא כלפי העובדים הפשוטים, גישה שמאפשרת לו להיות אחד מאבותיו של דוד, המלך שהיה כה אהוב על בני העם.^[3]

בעז מגיע לשדותיו

תֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם.        (רות ב ג-ד).

הופעתו של בעז בשדה בדיוק ביום בו רות מגיעה מוצגת בפסוקים אלה כעניין של מקריות, מזלה הטוב של רות.^[4] הדבר משלים את ה"מקרה" המצויין בפסוק הקודם, המתייחס למקריות הגעתה של רות לחלקתו של בעז. כמובן ששני המקרים הללו לא נועדו להיראות מקריים כלל. למעשה, נראה כי השימוש הבא בביטוי "ויקר מקרה", משמעותו היא אירוע שתוכנן על-ידי הקב"ה.^[5]

עם זאת, אנו חייבים לשאול מדוע בעז הגיע לשדהו. לאיזו מטרה מגיע בעל הנכסים העשיר לשדהו באמצע הקציר? ההסבר ההגיוני ביותר הינו שבעז הגיע על מנת להשגיח על הקוצרים. הסבר זה אינו מציע בהכרח שבעז הוא בעל אדמות רודף בצע, אלא מדגיש את חריצותו של בעז, שלא מתחמק מאחריות אישית או מעבודה קשה. דימוי זה תואם את ייצוגו המאוחר יותר של בעז, שזורה בעצמו את השעורה (רות ג ב), ולאחר מכן ישן בשדהו על-מנת לשמור על היבול.^[6]

עם זאת, בעז אף פעם אינו שואל על מצב היבול. הברכה הראשונית שלו הינה לקוצרים, והיא מלווה בחקירה בנוגע לזהותה של רות. במהלך ביקורו של בעז בשדותיו אנו נתקלים בדאגתו הפעילה לרות: הוא עוסק בדאגה לביטחונה, כבודה ויכולתה לאגור מזון.

המפתח להבנת הסיבה בשלה הגיע בעז לשדותיו עשויה להיות טמונה בחילופי הדברים הראשונים שלו עם הקוצרים. ההנחה שלי היא כי חילופי הדברים הינם בסך הכול ברכה שבשגרה.^[7] עם זאת, חילופי הדברים בין בעז לקוצרים עשויים לא להיות חילופי דברים של נימוסין. ייתכן כי ניתן לקרוא שיחה זו כניסיון של בעז לבדוק האם הקוצרים פועלים לפי ההלכה.^[8] לפי קריאה זו, שאלות של בעז "ה' עמכם" משמעותה שאלה ישירה לעובדים: "האם אתם שומרים על ההלכה בעודכם קוצרים בשדה"? קריאה זו נתמכת על-ידי תשובת הקוצרים לשאלתו של בעז: "יברכך ה'". תשובתם מזכירה את הפסוק המתאר את הפרס הניתן בעבור שמירה של החוקים הקשורים להתנהלות מול העניים בשדה:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה'
אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ                      (דברים כד יט).

תגובתם של הקוצרים מבטיחה לבעז כי חוקי השדה נשמרים בקפידה, וכי הברכה המובטחת בוודאי תגיע אליו.^[9]

קריאה זו מציגה את בעז באור חדש לגמרי. למעשה, דאגתו הראשונית, ואולי אף היחידה, בשלה הוא מגיע לשדה, אינה מסחרית אלא דתית.^[10] בעז עצמו מקפיד למלא את ציוויי התורה בנוגע לעניים בשדותיו.^[11] פירוש זה יכול להסביר מדוע בעז שם לב לצעירה הענייה הזרה, רות, ומסביר את אופי ההוראות שבעז מחלק לעובדיו ואת טבען של פעולותיו ודבריו לאורך הפרק.^[12]

למי הנערה הזאת?

 וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב. וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד־עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט.
                                                        (רות ב ה-ז).

שאלתו של בעז בנוגע לרות מעלה שתי שאלות נפרדות. ראשית, מהו טבעה של שאלתו של בעז "למי הנערה הזאת"? שנית, מרתק לראות כי בעז בכלל שם לב לרות. האם לא היו קוצרים רבים בשדה? ולסיום, איזה אור שופכות שאלות אלה על בעז – אישיותו, כוונותיו, ובסופו של דבר מערכת היחסים שלו עם רות?

אבן עזרא מתייחס אל שתי שאלות אלה, ובאופן טיפוסי לו פונה אל ההסבר הפרקטי:

למי הנערה הזאת – חשב שהיא אשת איש. אולי שאל את הנער כי ראה לבושה כלבוש ארצה, גם הצורות משתנות בעבור האויר.                                                (אבן עזרא רות ב ה).

אבן עזרא טוען כי המילה "למי" מציעה כי בעז שאל על מעמדה האישי של רות. למי היא שייכת? למה היא חייבת ללקט כמו העניים אם יש לה בעל? השאלה מצביעה על-כך שבעז חוקר את הסיבות להזנחתה של רות.^[13] באופן דומה, התרגום מציע כי בעז שואל לאיזו אומה שייכת רות. ייתכן כי הדבר נובע מכך שרות נראית זרה באופן מובהק, או מכיוון שהצורך שלה ללקט בשדה מצביע על כך שאין לה שום קרוב שיכול לדאוג לה. הסבר זה עולה בקנה אחד עם תשובתו של הנער, הפותח את דבריו בכך שהוא מציין שהיא מואביה.

בנוגע לסיבה בשלה בעז מבחין ברות, אבן עזרא מציע הסבר פשוט. רות נראית שונה, ייתכן מכיוון שהיא לבושה כזרה, או מכיוון שחזותה הכללית היא של זרה. רש"י מוותר על הסבר פשוט זה על-מנת לצטט את המדרש המציע כי רות התנהגה באופן שעורר את תשומת לבו של בעז:^[14]

למי הנערה הזאת – וכי דרכו של בועז לשאול בנשים אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה שתי שבלים לקטה שלשה אינה לקטה והיתה מלקטת עומדות מעומד ושוכבות מיושב כדי שלא תשחה
                                                    (רש"י רות ב ה).

הגישה המדרשית מפנה תשומת לב הן אל מעלותיה האישיות היוצאות דופן של רות והן אל יכולתו של בעז להבחין במעלות אלה, ולתהות אודות האדם האוחז בהן. בכל מקרה, הפרשנים נמנעים מהאפשרות לפיה לבעז יש עניין רומנטי ברות. דבר זה עולה גם מאופיים של חילופי הדברים ביניהם במהלך הפרק. מעבר לכך, בתום עונת הקציר ברור כי בעז אינו פונה שוב לרות, ורות חוזרת לנעמי, ללא שום סממן נוסף לעניין מצדו של בעז. ואכן, אנו נראה כי הסיפור נמנע באופן עקבי מלהדגיש מעורבות רומנטית כלשהי בין רות לבעז. הדבר נועד ככל הנראה להדגיש את תחושת האחריות שמניעה כל אחת מהדמויות יוצאות הדופן האלו להתחייב האחת לשנייה. רות נישאת לבעז מכיוון שהיא רוצה לייצר המשכיות למשפחתה של נעמי, ואילו בעז לוקח אחריות על המשכיות משפחתו של אלימלך בשל הנוהג הרווח הדורש ממנו לעשות כך. כל רגש רומנטי הינו מטעה, או לפחות פחות בחשיבותו למטרת העלילה.

ה' עמכם: הכרת האחר של בעז

מעבר למשמעות שאלתו של בעז נמצאת ההכרה הפשוטה של בעז ברות. מהרגע בו רות הגיעה לבית לחם, איש מאנשי העיר לא הכיר בה. אף אחד לא שואל את נעמי אודותיה, נראה כי איש לא שם לב אליה, או אפילו שאנשי העיר מתעלמים ממנה במתכוון, כאשר ההתמקדות היא אך ורק בנעמי. גם הסתערותה של רות על שדות בית לחם מתרחשת ללא שום קשר אנושי. נראה כי היא נעה בשממה, חסרת זהות בשדות, הולכת אחר הקוצרים, דמות נסתרת ללא שם או זהות או כל הכרה בנוכחותה. ייתכן כי מצב זה נובע ממוצאה המואבי של רות, או מקשריה עם משפחתו המוחרמת של אלימלך. ייתכן גם כי זהו האופן בו אנשי בית לחם מתייחסים לזרים, ומונעים כל מחווה של הכרה או קבלת פנים.

עם זאת, דבר אחד נראה ברור לגמרי. הכרת התודה של רות לבעז נובעת קודם כל מכך שהוא, בפשטות, הכיר בה.

וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה.   (רות ב י).

משחק המילים בין "להכירני" (הכרה) לבין "נוכריה" (זרה) מושך את תשומת הלב לפרשנותה של רות למצב. היא מניחה כי מזניחים אותה ולא מתייחסים אליה מכיוון שהיא מקוטלגת כזרה. ואכן, התרגום קורא את מילותיה באופן זה:

מה דין אשכחית רחמין בעינך לאשתמודעותני ואנא מעמא נוכראה מבתנהון דמואב ומעמא דלא אידכי למיעל בכנשתא דה' (-למה מצאתי חן בעיניך להכירני ואני מעם נוכרי, מבנות מואב, ומהעם שאינו טהור לבוא בקהל ה').          (תרגום רות ב י).

כך, תשומת לבו של בעז זוכה להערכה בעיקר מכיוון שרות כבר קיבלה את עובדת ההתעלמות ממנה. נראה כי לנעמי ישנן ציפיות נמוכות לא פחות, והיא מביעה תדהמה כאשר היא רואה את רות שבה ובידיה כל כך הרבה מזון:

וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ.          (רות ב יט).

ועדיין, ברצוני להציע כי הסיבה לחוסר נראותה של רות אינה קשורה בעיקר למוצאה הזר. אחרי הכול, זוהי תקופת השופטים, זמן בו הקשרים החברתיים הראויים חסרים ככלל, ונדיבות אינה נהוגה. אין זה סביר כי קבלת פנים נדיבה הוענקה בימים ההם לאיש, זר או מוכר, כפי שעולה מעלילת הפילגש בגבעה.^[15]

שימוש נוסף לשורש נכ"ר במגילת רות עשוי לרמוז על רעיון זה. דאגתו של בעז לשמה הטוב של רות מלווה את שובה לבית לחם לאחר שבילתה את הלילה על רצפת הגורן: "וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן" (רות ג יד). רות מתעוררת "בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ" (רות ג יד). בעוד המובן הפשוט של תיאור זה הינו שרות מתעוררת בטרם שחר, לפני שאור היום מספיק לזהות את פני האנשים, השימוש במילה "יכיר" מעלה את האפשרות כי המשפט מהווה חלק ממוטיב מרכזי גדול יותר של היכרות בסיפור. למעשה, בשיעור מאוחר יותר אטען כי פרק ג' מהווה נקודת מפנה הן במגילת רות והן בתקופת השופטים כולה. עד להופעתו של בעז בסצנה והכרתו באחר, ברות, זו הייתה תקופה בה "בטרם יכיר איש את רעהו". הקשרים החברתיים היו מוגדרים על-ידי חוסר חיבה וניכור הדדי.^[16] המחסור בשמות בפרק האחרון של ספר שופטים מעיד על ניכור חברתי זה. פעולת ההכרה של בעז היא רגע מכונן במגילה; מטרתה אינה רק להשיב את כבודה של רות, אלא להורות לאנשי העיר להכיר זה בזה, ולהתחיל בתהליך של הבראת החברה.

רעיון זה שופך אור ישן-חדש על המדרש הידוע:

והנה בועז בא מבית לחם [ויאמר לקוצרים י"י עמכם ויאמרו לו יברכך י"י]. ר' תנחומא [בשם ר' אבין, ר' חונא בשם ר' יהודה בר' סימון, ור' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, ורבנין בשם ר' יהושע בן לוי] אמרי: שלשה דברים גזרו בית דין שלמטן, והסכים עמהן בית דין שלמעלה. ואלו הן: שאלת שלום בשם... ועמד בעז ובית דינו והסכים שאלת שלום בשם, שנאמר, והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים י"י עמכם.                           (רות רבה ד ד).

כמה מתאים הדבר, שהפסיקה הזו מיוחסת לבעז, האיש שמתקן את המבנה החברתי העומד לקרוס! על-ידי ביסוס השימוש בשם ה' בעת ברכת אדם אחר, בעז מבהיר עד כמה חשוב לברך את האחר כראוי. פסיקתו מדגישה אף מעבר לכך כי לקב"ה אכפת מהיחסים החברתיים בין בני האדם, כי הוא האחראי בסופו של דבר למארג היחסים החברתיים הראויים, ואף ארוג בו בעצמו.^[17]

דבריו ופעולותיו הראשונים של בעז הנם מבטיחים ביותר כאשר הם מציגים אותו. התייחסותו לה' מבהירה היטב את דאגתו לכך שהקוצרים יקפידו על ההלכה בשדותיו, כך, בהתמקדות שלו בנערה אחת ענייה, אנו מתחילים לקוות כי בעז יפעל לגאולתה של משפחת נעמי מגורל ההכחדה המתקרב.

אשמח לקבל שאלות והערות: [email protected]

.