מנחות | דף מו | הלחם והכבשים: הקדמה לסוגיות שתי הלחם

המשנה בדף מ"ה עמוד ב' עוסקת בקורבנות המוקרבים בבית המקדש בחג השבועות. התורה עוסקת בקורבנות אלה בשתי פרשיות שונות. בפרשת פנחס, המונה את קורבנות המוסף המוקרבים ברגלים, נאמר:

"וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה ... שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

התורה מזכירה את המנחה החדשה המוקרבת בחג השבועות, אך מתמקדת בעיקר במוספי היום: שני פרים, איל ושבעה כבשים לעולה, ושעיר חטאת.

בפרשת אמור מצוה התורה על הקרבת קורבן העומר בחג הפסח, ועל ספירת העומר. הספירה מסתיימת בחג השבועות, ובו יש להקריב את אותה "מנחה חדשה" הנזכרת בפרשת פנחס:

"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן".

אין ספק, שבמוקד הפרשיה עומד קורבן המנחה החדשה, אשר בשונה מכל מנחה אחרת, יש להקריבו חמץ, ולא מצה. יחד עם המנחה, מצוה התורה גם על קורבנות נוספים: פר, שני אילים ושבעה כבשים לעולה; שעיר חטאת; ושני כבשי שלמים. הגמרא בדף מ"ה עמוד ב' מצטטת את דברי ר' עקיבא העומד על השוני בין סידרת קורבנות זו ובין הסידרה שבפרשת פנחס, ומסיק שמדובר על שתי סדרות שונות: זו שבפנחס כוללת את מוספי היום, בעוד שזו שבאמור כוללת את קורבנות המנחה החדשה.

לכאורה, על פי עמדתו של ר' עקיבא מהווים כל הקורבנות הנזכרים בפרשת אמור חלק בלתי נפרד מקורבן שתי הלחם. עם זאת, המשנה קובעת בפירוש שהפר, האילים, הכבשים ושעיר החטאת אינם מעכבים את הלחם. מאידך, שני כבשי השלמים אכן קשורים בקשר הדוק יותר אל הלחם, ובביאור אותו הקשר נחלקו התנאים במשנה.

אם כן, המשנה עורכת הבחנה והבדלה בין קורבנות שתי הלחם: העולות והחטאת הן בעלות מעמד עצמאי, בעוד שהשלמים קשורים בקשר הדוק אל הלחם. בגמרא בדף מ"ו עמוד ב' שואל אביי מה פשרה של הבחנה זו, ורבא משיב:

"אמר ליה: הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה".

המנחה החדשה המוקרבת בחג השבועות זוכה לכינוי ייחודי: "לחם תנופה". כינוי זה מלמד, שהתנופה אכן מהווה שלב חשוב ביותר בסדר ההקרבה. ואמנם, הגמרא להלן (דף ס"ב עמוד א') תבאר את סגולתה הרבה של התנופה, שיש בה משום המלכת הקדוש ברוך על עולמו, ואף משום תפילה ובקשה לעצור רוחות רעות ושאר מרעין בישין.

מן המקראות עולה, כי התנופה כוללת לא רק את הלחם, אלא גם את שני כבשי השלמים. מכאן, לדעת רבא, מבחינה המשנה בין שני כבשי השלמים, שאכן מהווים חלק מהותי מקורבן שתי הלחם, ובין שאר הקורבנות.

דבריו של רבא בדבר מרכזיות התנופה בקורבן שתי הלחם נוגעים לנקודה נוספת בסוגייתינו. ר' יוחנן (דף מ"ו עמוד א') קובע, שהשחיטה יוצרת את הזיקה בין הכבשים ובין הלחם; לאמור - לאחר שנשחטו הכבשים, הם הופכים לחטיבה אחת, וכולי עלמא מודים שהלחם מעכב את הכבשים והכבשים מעכבים את הלחם.

על רקע דבריו של ר' יוחנן, שואלת הגמרא מה דינה של התנופה: האם גם היא יוצרת את אותה זיקה מאחדת בין הכבשים ובין הלחם? הגמרא דנה בכך, ומסיקה בתיקו. והנה, הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ח' הלכה ט"ו) פסק:

"ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה".

הראב"ד על אתר משיג:

"אמר אברהם: ספק הוא בגמרא".

לכאורה, השגתו של הראב"ד צודקת: הגמרא מסיקה בתיקו, וכיצד יכול הרמב"ם לפשוט את הספק ולקבוע שהתנופה אכן יוצרת זיקה בין הכבשים והלחם?! הכסף משנה על אתר דן בקושיית הראב"ד, ולדעתו התשובה מבוססת על דבריו של רבא. לאמור - אף שהספק לגבי תנופה עולה בתיקו, קובע רבא בתשובתו לאביי שהתנופה מהווה שלב משמעותי ומרכזי, המבהיר את הקשר שבין הכבשים והלחם. לדעת הכסף משנה, הרמב"ם מסיק מדברים אלה של רבא שהתנופה אכן עושה זיקה, וזהו היסוד לפסיקתו.