דילוג לתוכן העיקרי

יהושע | סיפורי שבח והצלחה | המבנה הכולל של הסדרה ומשמעותו

קובץ טקסט

א. מבוא

 בשיעורים הקודמים עסקנו בייחודו ובמאפייניו של כל סיפור בסדרת סיפורי הכיבוש (סיפור חציית הירדן [ג' - ד'], סיפור המלחמה ביריחו [ו'] וסיפור המלחמה השנייה בעי [ח']) , שכונתה 'סיפורי שבח והצלחה'. השיעור הנוכחי מהווה מעין שיעור מסכם לסדרה, ובו נבחן את המבנה הכולל של הסדרה ואת משמעות רצף הסיפורים, ונעמוד על מגמתה של הסדרה בכללותה.

ב. ההפחתה בנוכחות האלוקית במהלך הסיפורים

בבחינת סיפורי הכיבוש בקריאה הסינכרונית, המתייחסת למבנה העלילה על פני קו רציף, עולה השוני הניכר בין מאפייני הסיפור של המלחמה השנייה בעי (ח'), ובין מאפייני הסיפור של מלחמת יריחו (ו'). שיבוצם של שני הסיפורים - סיפור ניסי פולחני מובהק (סיפור של מלחמת יריחו) ולאחריו סיפור ריאלי (המלחמה השנייה בעי) - זה לצד זה מעורר כמה שאלות: מה הביא לשינוי הדרמטי בין שתי המלחמות? להיכן נעלם ארון ה'? מדוע נפקד מקומם של הכוהנים מחד, ושל נושאי האבנים או השופרות מאידך בסיפור העי? מדוע לא מתוארים ניסים במהלך המלחמה בעי?[1]

 הקריאה סינכרונית שאני מציע משרטטת את קו העריכה הנבואית, מסיפור המלחמה ביריחו, דרך חטא עכן וחטא השאננות והביטחון העצמי שהופגנו במהלך המלחמה הראשונה בעי, ועד לתיקון שני המחדלים. על פי הצעה זו, חטא עכן וחטא השאננות מהווים קו שבר במסלול יחסי ה'-ישראל בספר יהושע. היעדר הדרישה בה' ואי ההמתנה לתוכניתו לכיבוש העי (שבסופו של דבר, לאחר תיקון החטא, נמסרה), הובילו לשינוי במידת הנוכחות של ה' בקרב המחנה. ההפחתה בנוכחות האלוקית שניכרת בסיפור המלחמה בעי היא תגובה אלוקית להתנהלות שקדמה לכך. ההתנהלות הבעייתית החלה בחטא הפרטי של עכן, והמשיכה בחטא השאננות של ישראל שנמנעו מלהיוועץ בה' וסמכו על כוחם כציבור. מנקודת מבטו של הנביא העורך, יש לשים קו גבול תיאולוגי בין סיפור המלחמה בעי ובין הסיפורים שקדמו לו, שתיארו התנהלות על פי תוכנית אידיאולוגית ניסית. בסיפורים שקדמו לו ארון ה' צעד בראש הלוחמים, והמעורבות של ה' במהלך המלחמה הייתה ברורה וממשית. מוטיבים אלו מאפיינים את שני הסיפורים הראשונים בסדרה - סיפור חציית הירדן וסיפור המלחמה ביריחו. ההבדל בין שני הסיפורים הללו ובין סיפור המלחמה בעי נוטל חלק ברטוריקה של המהלך העלילתי הכולל, והוא מדגיש את השינוי הדרמטי שהתחולל בעקבות החטא של עכן והשאננות של ישראל ויהושע.

ג.הפחתה בהיקף דברי התיווך מסיפור לסיפור

 באופן זה ניתן לפרש את מגמת ההפחתה הקיימת בשלושת הסיפורים בסדרה. בסיפור הראשון והשני הצו האלוקי מנוסח בהרחבה, וכן התיווך של יהושע, כאשר מגמת הפחתה מסויימת קיימת גם בין הסיפור הראשון (חציית הירדן) ובין הסיפור השני (סיפור המלחמה ביריחו). אולם המפנה הדרמטי ניכר ללא ספק בתיאור המלחמה בעי, כמפורט ברשימה הבאה:

 בסיפור חציית הירדן פנה יהושע לשלושה גורמים, ולכל אחד מכוון המסר הנוגע אליו:

· "ויאמר יהושע אל בני ישראל" - דברי עידוד ותיאור מקדים של הצפוי (ג', ט - יג).

· "ויקרא יהושע אל שנים עשר האיש אשר הכין" - הנחיה לקחת את האבנים (ד', ד - ז).

· "ויצו יהושע את הכוהנים" - צו לעלייה מן הירדן (ד', יז).

 כמו כן, בסיפור חציית הירדן ה' פתח בדברי עידוד שהיו ממוקדים ליהושע, ויהושע מסר לעם את דברי העידוד הממוקדים לעם. יהושע העביר לעם תדרוך ובו תצפית לגבי העתיד להתרחש, כולל ההבטחה הקשורה לנס כריתת מי הירדן (התחזית אודות הנס אינה כתובה בדברי ה' ליהושע).

 בסיפור המלחמה ביריחו פנה יהושע לשני גורמים:

· "ויקרא יהושע אל הכוהנים" - לשאת את הארון (ו', ו).

· "ויאמר אל העם" - להסב את העיר (ו', ז).

בדברי ה' ליהושע יש עידוד ולאחריו תדריך מפורט, הכולל תצפית להמשך הסיפור, והבטחה בנוגע לנס נפילת החומה. בדברי יהושע לעם ישנם דברי הנחייה ממוקדים, ללא תצפית הנוגעת לנס נפילת החומה. אדרבא, ניתן להתרשם שיהושע מעלים מעיני העם את דבר הנס הצפוי, ומסתפק בהבטחה הסתמית: "הריעו כי נתן ה' לכם את העיר" (ו', טז).

בסיפור המלחמה בעי פנה יהושע רק אל גורם אחד:

·"ויצו אתם לאמר" - ציווי לאורבים (ח', ד - ח)

 דברי ה' ליהושע בסיפור מלחמת העי השנייה קצרים יותר מדברי ה' במלחמת יריחו (פסוק אחד מול ארבעה פסוקים במלחמה הקודמת). דברי ה' כוללים עידוד, היתר לבוז את שלל העיר ותדריך מעשי קצר במיוחד. דברי יהושע נאמרים אך ורק לאורבים ללא כל דיווח לעם. בסיפור השלישי, אם כן, קיימת מגמת הפחתה בדברי ה' ליהושע ובתיווך של יהושע, שהופך להיות יותר פונקציונאלי.

בהמשך תיאור מלחמת העי השנייה ה' מצווה את יהושע להטות את כידונו (ח', יח). בנושא זה הכתוב נמנע מלתאר את העברת הצו בתיווכו של יהושע, על אף שהדבר מתבקש מן ההקשר; שהרי לפני תיאור הביצוע המפורט כל כך היה מצופה שיהושע יתדרך את האורבים לקום ממקומם כשיראו את הכידון. אולם, הכתוב מסתפק בתיאור "והאורב קם מהרה ממקומו" (יט), ללא צו מקדים.

 בסיפורים של החטיבה השנייה (מלחמת הדרום והצפון), התיווך של יהושע בין ה' ובין העם אינו מתואר כלל, גם במקום שהדבר מתבקש. לדוגמה, במלחמת הצפון ה' מצווה את יהושע "את סוסיהם תעקר ואת מרכבותיהם תשרף באש" (י"א, ו); בהמשך מופיע הביצוע - "ויעש להם יהושע כאשר אמר לו ה' את סוסיהם עיקר ואת מרכבותיהם שרף באש" (י"א, ט), אך ללא תיאור של העברת הציווי מיהושע לעם.

ד.הפחתה בנוכחות הארון בסיפורים

את מגמת ההפחתה ניתן לזהות גם באמצעות ההופעה של ארון ה' במהלך הסיפורים. הארון הוא חלק בלתי נפרד מסיפורי הכיבוש, והוא מתואר לראשונה בסיפור חציית הירדן: "ויצוו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית ה' אלקיכם והכהנים הלוים נשאים אתו ואתם תסעו ממקומכם והלכתם אחריו" (ג', ג). הנחייה זו יכולה להתפרש בהקשר הקונקרטי של חציית הירדן, אך ייתכן שהיא התייחסה לכל תקופת ההליכה בארץ בכל המלחמות והמסעות העומדות לפניהם. פירוש זה מתקבל על הדעת על פי ההצעה שפסוקים א - ו בפרק ג' אינם חלק מסיפור חציית הירדן, אלא התייחסות מקדימה כוללת.[2] אכן, בשני הסיפורים הראשונים הארון היווה מוקד מרכזי, והופעתו כביטוי לנוכחות ה' מאפיינת יותר מכל את מהלכם. היעדרותו מן הקרב השלישי (סיפור המלחמה השני בעי) מסמלת, לדעתי, את קו השבר העובר בין שני הסיפורים הראשונים (חציית הירדן ומלחמת יריחו), ובין הסיפור השלישי (מלחמת העי).

 היעלמותו של הארון מסיפור המלחמה הראשונה בעי משתלבת היטב עם מגמת הסיפור, אשר מוטיב השאלה בה' נעדר ממנו, ובמקומה מתוארת רק התייעצות עם גורמים הפועלים על סמך יוזמה אנושית - המרגלים.[3] אולם, למרבה ההפתעה, ארון ה' לא נעדר לחלוטין מן הסיפור, אלא הוא חוזר להופיע בתיאור השבר שלאחר התבוסה הראשונה: "ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם" (ז', ו). הופעה זו של ארון ה' מדגישה את הנוכחות המאוחרת של ה' בסיפור: רק לאחר התבוסה ונפילת המורל יהושע פונה אל ה'. אז גם ארון ה' חוזר למלא תפקיד בסיפור, והוא מסמל את הנוכחות החוזרת של ה' בסיפור. ההופעה החוזרת של הארון יוצרת ציפייה אצל הקורא לקראת תיאור המלחמה הבאה כמלחמה בסגנון הפולחני המוכר מסיפור המלחמה ביריחו וסיפור חציית הירדן. אולם, התיאור של המלחמה השנייה בעי מפריך ציפייה זו ומראה שארון ה' אינו מופיע במלחמה, וגם לא הכוהנים, ואף תיאורי הניסים הגלויים נעדרים ממנו. את הנוכחות המופגנת של ה' ונושאי סמליו מחליפים חיילים רבים, המנהלים מלחמה ריאלית מתוחכמת, הפועלים במצוות ה' על פי הדרכת יהושע. כביכול, נקבע שמעתה, בעקבות הבחירה וההעדפה האנושית, תוצנע הנוכחות האלוקית. הפעם האחרונה בה נוכחות הארון מתוארת במהלך ספר יהושע היא בתיאור מעמד הברכה והקללה החותם את החטיבה בה אנו עוסקים, לאחר תיאור המלחמה השנייה בעי:[4]

 וכל ישראל וזקניו ושטרים ושפטיו עמדים מזה ומזה לארון

 נגד הכהנים הלוים נשאי ארון ברית ה'

 (ח', לג).

 נוכחות הארון בתיאור המעמד מעודדת את הזיקה לסיפור חציית הירדן ולסיפור מלחמת יריחו, וכן את הדיון על היעדר הארון בסיפור המלחמה נגד העי. זיקה זו מתגברת ביותר לנוכח הקרבה הטקסטואלית בין שני התיאורים.

ה. האריכות והחזרה בשרשרת התיווך ומשמעותה

 לשלושת הסיפורים המרכיבים את הסדרה ישנם מספר מאפיינים משותפים שנידונו בהרחבה בשיעור מספר 3. המאפיין הבולט והמשמעותי מכולם קשור למבנה הסיפורים ולאופן הארגון שלהם. שלושת הסיפורים מאורגנים באופן שמבליט את שרשרת התיווך מדבר ה' ליהושע ומיהושע לישראל:

1. סיפור חציית הירדן (ג' - ד')

א. ירידת הכוהנים לירדן (ג', ז- ד', א1).

·        עידוד וצו ה' לכוהנים נושאי הארון לרדת למי הירדן (ג', ז - ח).

·        צו יהושע לישראל ולכוהנים (ג', ט - יג).

·        ביצוע (ג' יד- ד', א1).

ב. לקיחת אבנים מהירדן (ד', א2 - יד).

·        צו ה' ללקיחת 12 האבנים על ידי 12 נציגי השבטים (ד', א2, - ג).

·        צו יהושע ללקיחת 12 האבנים לשנים עשר האנשים שהוכנו (ד', ד - ז).

·        ביצוע (ד' ח - יד).

ג. עליית הכוהנים מן הירדן (ד', טו - יח).

·        צו ה' לכוהנים לעלות מן הירדן (ד', טו - טז).

·        צו יהושע לכוהנים (ד', יז).

·        ביצוע (ד', יח).

2. סיפור מלחמת יריחו (ו')

·        עידוד וצו ה' הנוגע להקפת העיר (ו', ב - ה).

·        צו יהושע לכוהנים (ו), ואחר כך לעם (ז - יא).

·        הביצוע (ח - טו) וסיפור המלחמה.[5]

3. סיפור מלחמת העי השנייה (ח')

·        עידוד וצו של ה' להכין מארב(ח', ב).

·        צו יהושע לאורבים (ח', ד - ח).

·        ביצוע (ח', ט - כט).

החזרה השיטתית בשלושת הסיפורים מדגישה את מידת המעורבות של ה' בתיאור מהלך הכניסה לארץ והמלחמות החדשות. מעורבות זו כוללת התווית תוכנית מעשית קונקרטית, והיא באה לידי ביטוי בנוכחות אלוקית הניכרת באמצעות הניסים הגלויים. מבין שלושת הסיפורים, נראים השניים הראשונים - חציית הירדן ומלחמת יריחו - קרובים בתוכנם ובסגנונם, בגלל הדגש הרב על המימד הטקסי ובגלל המרכיבים המשותפים בטקס הכוללים את ארון ה' ואת הכוהנים נושאי הארון. בשני הסיפורים מתואר נס אשר בזכותו עם ישראל התגבר על מכשול המעבר: בסיפור חציית הירדן נס החצייה, ובמלחמת יריחו נפילת החומה. הנס בסיפורים אלו עומד במרכז ההתרחשות, אולם לאו דווקא מבחינת היקף התיאור. בשני הסיפורים הכתוב מאריך בתיאור ההכנות הטקסיות שקדמו לניסים, או שנעשו בעקבותיהם; אך הוא ממעט בתיאור המפורט של הנס, שלתיאורו מוקדשים חלקי פסוקים בודדים. תיאור כריתת המים ומעבר העם את הירדן מתוארים בפסוקים טז - יז בפרק ג', (ומעבר העם נזכר בשנית בחלקו של פסוק י בפרק ד'), ותיאור נפילת החומה ועליית העם על יריחו מתואר רק בפסוק כ בפרק ו'. לעומתם, תיאור הסיבובים סביב העיר במלחמת יריחו, וירידת הכוהנים ועלייתם בסיפור חציית הירדן, מתוארים בהרחבה ניכרת. סיפור המלחמה בעי חורג בכמה ממאפייניו: הכתוב מרבה להשתמש בתיאורים טקטיים תוך פירוט יוצא דופן, שאיננו אופייני לתיאורים מקראיים, ובפרט לתיאורי קרבות. בתיאור המלחמה אין כל מימד טקסי ולא מתואר נס גלוי כדוגמת שני הסיפורים הקודמים. דווקא בשל כך המתכונת המבנית המשותפת לסיפור זה עם שני הסיפורים הקודמים בולטת לעין: כאשר הסיפור נושא אופי כוהני טקסי, ובמרכזו אירוע ניסי, סביר למצוא הרחבה טקסית וחזרות של ציווי ה' והעברתם; אך כאשר הפעילות היא ריאלית וצבאית לחלוטין, עם תיאור נרחב של עורמה שמאפיינת לוחמה אנושית (מארב), מפתיע למצוא הדרכה וצו אלוקי שמדריך את העם לעשות מארב.

 מלבד שלושה אירועים אלו, אין בפרקי כיבוש הארץ סיפור נוסף אשר מנוסח באופן דומה, המשלב חזרות רבות כל כך. דרך תיאור הדברים נועדה, לדעתי, להדגיש את מוטיב הצייתנות בסיפורים. אריכות התיאור בנוגע לשרשרת תיווך, יוצרת דגש מיוחד על הקשר בין הציות של יהושע למצוות ה' ושל העם לדברי יהושע, לבין ההצלחה שבאה בעקבותיהם: היא מסבירה את ההצלחות המופלאות ואת הניצחונות המזהירים. החזרה המשולשת על מוטיב זה מדגישה שלא מדובר על מקרה חד פעמי, אלא בהתנהלות חוזרת, שמעידה על המגמה המקיפה של הספר אודות ההתניה בין צייתנות לדבר ה' ובין הצלחה. הזיקה בין אריכות הסיפור לבין הצייתנות בולטת במיוחד בהשוואה הניגודית בין תיאור המלחמה הראשונה בעי לבין תיאור המלחמה השנייה. מלחמת התבוסה מתוארת בקיצור מופלג - שני פסוקים מתארים את פעילות המרגלים (ז', ב - ג), ושניים מתארים את מהלך המלחמה (ז', ד - ה). לעומתם, תיאור ההתמודדות עם התבוסה, תיאור תהליך מציאת עכן, ותיאור המלחמה השנייה מתוארים בהרחבה ניכרת.[6]

ו. מוטיבים תומכים במבנה ובמשמעותו

 לסיום, אציג כמה מוטיבים המצויים בשלושת הסיפורים, התומכים במגמה הקיימת בסדרה זו בעצם קיומה של הלכידות בין שלושת הסיפורים, ובעיקר בהתאמתם של המוטיבים למגמה האידיאולוגית הקיימת בסיפורים אלו.

ההשתתפות של כלל העם

מוטיב מובהק המאפיין את שלושת הסיפורים הנזכרים ומעניק להם יסוד אידיאולוגי, הוא עקרון ההשתתפות הקולקטיבית במלחמה. בשלושת הסיפורים נזכרת העובדה שהאירוע הקיף את כל העם, ובלשונות דומים:

א. בסיפור חציית הירדן: "וכל ישראל עברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן" (ג', יז);[7] "ויהי כאשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן" (ד', א); "ויהי כאשר תם כל העם לעבור" (ד', יא).

ב. בסיפור המלחמה ביריחו: "וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה" (ו', ג); "יריעו כל העם" (ו', ה).

ג. בסיפור המלחמה השנייה בעי (ח') המוטיב מופיע פעמים רבות: "קח עמך את כל עם המלחמה" (א); "ויקם יהושע וכל עם המלחמה" (ג); "ואני וכל העם אשר אתי" (ה) ; "וכל העם המלחמה אשר אתו" (יא); "ויהושע וכל ישראל" (כא); "וַיָּשֻׁבוּ כל ישראל העי" (כד).

אפשר שריבוי הפעמים שביטוי זה מופיע בסיפור העי נובע מן הזיקה הקיימת בין שתי המלחמות, ומן הצורך לתקן את הסטייה והמחדל של המלחמה הקודמת (מלחמת העי הראשונה [ז']). כאמור, מוטיב זה מודגש בניתוח סיפור המלחמה הראשונה בעי, בהדגשה השלילית בדברי המרגלים: "אל יעל כל העם" (ז', ג).

השותפות של העם כולו מאפיינת גם את התיאור של מעמד הברכה והקללה (ח', ל - לה). השותפות של כל השבטים במעמד מדגישה את מחויבותם לברית, כהמשך לתיאורי המלחמה שבהם עמד עיקרון ההשתתפות הקולקטיבית למבחן. תופעה דומה מצויה גם במעמדי הסיום של הספר, בנאומו של יהושע לפני כל העם ונציגיו (כ"ג), ובייחוד בתיאור מעמד הברית בשכם (כ"ד) הדומה לתיאור מעמד הברכה והקללה.

התופעה של ההשתתפות הקולקטיבית המופיעה כמוטיב לאורך הספר מלמדת על האידיאולוגיה הרואה בכיבוש ובהתנחלות סוגיה כלל לאומית. על פי אידיאולוגיה זו, ישנה התנייה בין השתתפות הקולקטיב כביטוי למסירות ולצייתנות לדבר ה', לבין ההצלחה והנוכחות האלוקית. שותפות הגורל היא מן היסודות הדתיים והלאומיים של הסיפור.

השכמה בבוקר

בשלושת הסיפורים הנידונים ישנו מוטיב חוזר: "וישכם יהושע בבוקר". מוטיב זה מביע הזדרזות מצידו של יהושע לקיים את צו ה', ומבליט את ההעצמה האידיאולוגית שקיימת בסיפור מחד, ואת הצייתנות של יהושע בסיפורים אלו מאידך.

מוטיב ה'השכמה' אינו רווח במקרא. הוא מופיע בתדירות גבוהה יחסית בספר בראשית ובעיקר בסיפורי אברהם, שם מוטיב הצייתנות בולט. מקורו של המונח בהקשר של צייתנות הוא כמובן בסיפור העקידה ביחס לאברהם, בסמוך לצו ה' שדרש ממנו לעשות את הקשה מכל. ההזדרזות של אברהם לקיים את הצו ללא כל תגובה מילולית - "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו" (בראשית, כ"ב, ג), לצד ריבוי פעלים המתארים את פעילותו של אברהם - "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים" (בראשית, כ"ב, ג), מהווים מקור לעקרון הצייתנות בהתגלמותה. מעתה, כל שימוש במונח "וישכם.... בבוקר", ירמוז לסיפור העקידה ויסייע באיפיון פעילותו של הגיבור, שתואר זה יוחס אליו.[8]

נעקוב אחר ההופעות של המונח במהלך הספר:

א. בסיפור חציית הירדן מופיע ביטוי זה עוד לפני הצו האלוקי: "וישכם יהושע בבוקר ויסעו מהשטים ויבאו עד הירדן הוא וכל בני ישראל וילנו שם טרם יעברו" (ג', א).

ב. בסיפור מלחמת יריחו: "וישכם יהושע בבקר וישאו הכהנים את ארון ה'" (ו', יב).

ג. בסיפור המלחמה השנייה בעי בתחילת ביצוע המארב:"וישכם יהושע בבקר ויפקד את העם ויעל הוא וזקני ישראל לפי העם העי" (ח' י).

ד. בתיאור של תיקון התקלה בעקבות חטא עכן: "וישכם יהושע בבקר ויקרב את ישראל לשבטיו וילכד שבט יהודה" (ז', טז).

הופעת המונח בסיפורים שלפנינו, מלבד שהיא מסייעת ללכידות ביניהם, מדגישה את ההקשר החוזר בשבח הצייתנות וההתמסרות של יהושע בזיקה להצלחה המושגת בסיפורים אלה.

ההופעה הרביעית של המונח "וישכם יהושע בבוקר" (ז' טז), לאחר דברי התוכחה של ה' בעקבות חטאו של עכן, קושרת את תיאור התיקון של חטא עכן עם המגמה התיאולוגית החיובית הקיימת בשלושת הסיפורים האחרים. הצייתנות בהקשר לתיקון החטא בולטת במיוחד לנוכח סמיכותה לתוכחה של ה': "ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם ערף יפנו לפני אויביהם כי היו לחרם לא אסיף להיות עמכם..." (ז', יב - טו). מייד לאחר מכן מתוארת התנהלותו הזריזה של יהושע במציאת האשם, ומיד לאחריה יציאה שנייה למלחמה על העי. מגמת התיקון והרצון להחזיר את המצב לאחור לאחר חטא עכן מאפיינת גם את המוטיב המופיע בסעיף הבא.

התקדשות לפני המשימה

בפתיחת סיפור חציית הירדן מופיעה ההוראה "ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות" (ג', ה). הצורך להתקדש ולהיטהר מעניק לאירוע שמתכוננים אליו משמעות של קדושה, והוא מרומם אותו. תחושת הרוממות והקדושה מתקבלת גם מהרחקת יום המעמד באמצעות ההתייחסות ל'יום המחרת' בציווי להתכונן אליו. ההוראה של יהושע להתקדש לפני מעבר הירדן מזכירה, כמובן, את דברי ה' אל משה לפני מעמד הר סיני: "ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני". יושם לב שגם חציית הירדן התרחשה לאחר הכנה מוקדמת נוספת של שלושה ימים: "ויהי מקצה שלשת ימים ויעברו השוטרים בקרב המחנה..." (יהושע, ג', ב). נראה שזהו ביטוי לדרמטיות של האירוע הצפוי, אם משום ייחודו של הנס ועוצמת ההתגלות של ה', ואם בגלל ייחוד המעמד בשל הכניסה לארץ.

ביטוי דומה מצוי לפני תיקון חטא עכן: "קֻם קדש את העם ואמרת התקדשו למחר" (ז', יג). במבט ראשון ההקבלה נראית תמוהה, שהרי האירוע הראשון - חציית הירדן - הוא אירוע מרומם נשגב, ואילו חטאו של עכן הוא תיאור ביקורתי: בני ישראל חטאו, עכן חטא, ועתה יש לתקן את העוול. ייתכן שהחזרה על הביטוי הדומה, שמורֶה על חובת ההתקדשות, נובעת מן הפער בין הסיפור הראשון (סיפור חציית הירדן), המציין את השיא של ההופעה הניסית של ה', לבין סיפור חטא עכן, שהביא להתדרדרות היחסים בין ה' לבין עם ישראל. דברי הזירוז של ה' ליהושע נועדו למנוע פגיעות נוספות של ה' בישראל. במקרה זה ההתקדשות קשורה לחזרה בתשובה, להיטהרות שלאחר החטא, ולצורך בהחזרת היחסים לקדמותם. ייתכן שביטוי בהקשר דומה מצוי גם לפני האירוע השני (מלחמת יריחו),[9] בתיאור המפגש של יהושע עם שר צבא ה' לפני הכניסה ליריחו: "של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עמד עליו קודש הוא" (ה', טו). גם כאן ישנו תיאור של מעמד של התקדשות והכנה לקראת האירוע הבא, באופן שתואם את המגמה האידיאולוגית שקיימת בסיפורים אלה.

ט.סיכום

ניתוח הסיפורים והמבנה שלהם, יחד עם בחינת מבנה הסדרה כולה, סייעו לנו בחשיפת מגמת הסדרה. כפי שראינו, המגמה העיקרית היא להדגיש את ההתנייה בין תיאורי הדבקות של העם ויהושע בתוכנית האלוקית, לבין תיאורי ההצלחה במעשה הכיבוש ותיאורי הופעות הניסים בסיפורים אלו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                            http://www.vbm-torah.org

לתגובות:                         [email protected]

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

 

 

 

[1]    א', עסיס (ממשה ליהושע ומנס לטבע, ירושלים, תשס"ה, עמודים 159 - 158 פירש את הפער כביטוי למגמה של הספר למעבר בין נס לטבע. לפי פירושו, התיאור המוצג בסיפור המלחמה השנייה בעי משקף את האידיאולוגיה של ספר יהושע, של התנהלות טבעית, הראויה. אולם הסברו של עסיס מתעלם מחוליית המעבר שבין סיפור המלחמה ביריחו לבין סיפור המלחמה בעי - חטא עכן והתבוסה הראשונה בעי (ז'). האם הם חלק מאותו קו אידיאולוגי? מה באשר להשוואה הניגודית בין ההיערכות למלחמה הראשונה בעי ובין ההיערכות למלחמה השנייה? האם גם הם שייכים לאותו מעבר אידיאולוגי?

[2]    ראו שיעור 3, סעיף ב'.

[3]    השוו לסיפור עליית המעפילים, לאחר חטא המרגלים וללא ארון ה' ומשה (במדבר, י"ד, מד).

[4]    בתרגום השבעים ישנה התייחסות לארון ה' גם בפסוקי הסיום של הספר.

[5]    הביצוע וההוראות של יהושע מעורבים אלה באלה.

[6]   אחד המאפיינים לעיצוב הספרותי של ספר יהושע הוא שההתייחסות וההערכה לסיפורים מתבטאת בפרופורציות הייצוג (כלומר היחס בין היקף התיאורים מול העלילה המתרחשת). בסיפורים שההערכה אליהם היא של שבח, זמן הסיפר נרחב באופן יחסי, ואילו בתיאורים של הסתבכות או כישלון, זמן הסיפר קצר באופן יחסי. יש לציין שאריכות התיאורים כביטוי להתגלות אלוקית ולקיום התכנית האלוקית על פי תכנונה, מצויה באופן מקיף ויוצא דופן בתיאורי בניית המשכן בספר שמות (כ"ה - מ). המרכזיות של ארון ה', פעילות הכוהנים ותיאורי הניסים בסיפורים שניתחנו בשיעור זה, מחזקים את הזיקה לפרקי המשכן בספר שמות. העיקרון המשותף העולה מהשוואה זו הוא שההתגלות האלוקית עולה בקנה אחד עם הצייתנות לדבר ה'. עוד בעניין זה ראו מאמרי "חציית הירדן ומלחמות יריחו והעי כמבוא לכיבוש הארץ - היבטים ריאליים וספרותיים ביהושע א'-ח' ", מגדים, ל', עמודים 48 - 35, תשנ"ט.

[7]   השוו לביטוי המופיע בתיאור ברית המילה: "ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול וישבו תחתם במחנה עד חיותם" (ה', ח).

[8]   הביטוי הדומה אצל בלעם - "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו" (במדבר, כ"ב, כא) - מביע הזדרזות לקיים חפצם של אנשים, המנוגד דווקא לרצונו של ה'. ראו רמב"ן, במדבר, כ"ב, כ'.

[9]   פרשנות זו אפשרית רק לסוברים שיש קשר בין מעמד הפגישה עם שר צבא ה' ובין סיפור המלחמה ביריחו. ראו רד"ק, יהושע, ה' יג.

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)