דילוג לתוכן העיקרי

המחייב בדיני הנזיקין

קובץ טקסט

 

פתיחה

 

"אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות הרי אני חייב בנזקן עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות אינו דין שאהא חייב בנזקן אמרו להם לא אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת תאמרו בעבדי ובאמתי שיש בהם דעת שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם"                                                 (ידים פ"ד משנה ו).

הצדוקים והפרושים נחלקו בשאלה שהעסיקה את ראשי הישיבות[1] במאה העשרים, והיא מה היסוד המחייב בדיני הנזיקין[2]. הצדוקים שהיו סבורים כי על האדם מוטלת אחריות מוחלטת על נזקי רכושו, לא הבינו מדוע חלקה התורה בין נזקי שור לנזקי עבד, הרי סוף סוף שניהם רכוש המזיק. אולם הפרושים הבינו כי המחייב בנזיקין הוא חובת השמירה שהטילה התורה על האדם, ובמקרה של עבד לאדון אין שליטה ברצונותיו, ולכן פטרתו התורה.

המחייב בדיני הנזיקין

מלשון המשנה הראשונה במסכת משמע כי חובת השמירה המוטלת על האדם, היא זו שגורמת את החיוב:

"הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך".

ברם מלשון המכילתא בריש פרשת משפטים משמע כי חובת השמירה נובעת מן הזיקה הממונית:

"הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך".

שתי גישות אלו, מופיעות גם בין רבותינו הראשונים. רש"י מציג שני פירושים להבנת ההלכה כי כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו:

"כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך. מצאתי לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם, מפי מורי" (ט: ד"ה הכשרתי את נזקו).    

ע"פ הסבר הראשון המחייב בדיני נזיקין היא חובת השמירה שהטילה התורה על האדם לשמור את רכושו שלא יזיק כדברי הכתוב 'ולא ישמרנו בעליו'. ברם ע"פ הסבר השני לא חובת השמירה היא שמחייבת את האדם, אלא קיימת חובה להחזיר את העניינים למצב שבו הם היו קודם הנזק. מכאן היו אחרונים שהסבירו כי לדעת מורו של רש"י המחייב בדיני נזיקין היא הבעלות של האדם על נכסיו, הגוררת את החובה להחזיר את הניזוק למצב שבו היה קודם הנזק. 

הטור הלך בדרך ההסבר הראשון של רש"י:

"כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם, כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם"         (חו"מ סי' שפ"ט).

מדברי הטור מתחדדת נקודה נוספת: הדעה הסוברת כי חובת השמירה היא אשר הטילה על האדם את החיוב על נזקי ממונו, אינה מחלקת בין נזקי רכוש לאדם המזיק. על פי הבנה זו, נקודת הנחה היא כי על האדם מוטלת חובה להישמר מנזיקין, הן מאלה הבאים מכוחו והן אלה הבאים מכוח רכושו.

נפק"מ בין השיטות השונות ניתן למצוא בפסק הרמב"ם:

"המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים, ואם הזיקה השומר חייב. במה דברים אמורים בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרין פטורין והבעלים חייבין, אפילו המיתה את האדם. שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור, ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבין"

                                                     (הל' נזקי ממון פ"ד, הלכה ד).

כאשר אדם מוסר את בהמתו לשומר, חובת השמירה עוברת אליו. במידה והשומר שמר שמירה מעולה, ואעפ"כ יצאה הבהמה והזיקה, השומר פטור והתביעה מופנית כלפי הבעלים. ע"פ הסבר הטור כי המחייב בנזיקין הוא חובת השמירה שמוטלת על האדם, לא ברור מדוע נחייב את בעלי השור, הרי הוא קיים את חובת השמירה שלו במסירת השור לשומר. אולם אם נבין כי המחייב בתשלום נובעת מסיבה אחרת, ניתן להבין את פסק הרמב"ם[3].

 

 

 

שמירה כפטור

לסוברים כי המחייב בדיני נזיקין היא הבעלות על הרכוש המזיק, נשאלת השאלה האם שמירת הבעלים תפטור את האדם מתשלומים? לכאורה מדברי הצדוקים במשנה בידים - אדון חייב בנזקי עברו גם אם אין לו שליטה ברצונותיו. ברם ממהלך הסוגיות בתחילת פרק הכונס וכן מהסוגיה בדף מה: משמע כי במידה והאדם שומר על ממנו שלא יזיק, הוא לא יתחייב בנזיקין.

הגאון רבי יחיאל ווינברג, בעל ה'שרדי אש' מסביר כיצד פועל פטור השמירה:

"גם חוב השמירה קשור במושג הבעלות, האדם מחויב לשמור את בהמתו בשביל שהיא ממונו, אבל חיוב זה של השמירה אינו גורר אחריו חיובים של תשלומין במקום שלא מילא אותו, ורק יש בכוחו לפטור מן התשלומין במקום שמילא אחריו"[4].

כלומר, מעקר הדין היה צריך לחייב את האדם על נזקי רכושו בכל סיטואציה שכן בעלות על רכוש לו יש פוטנציאל מזיק, מחייבת את בעלים בתשלומים. אולם, התורה חסה על האדם וסיפקה לו מספר פטורים במידה ושמר על ממונו[5].

הפקר כפטור

האם אדם המפקיר את ממונו יפטר מתשלום על נזקיו? ראשית, יש להבחין בין שני מצבים: הפקר קודם שעת הנזק, והפקר לאחר גרמת הנזק.

הפקר קודם שעת הנזק: התייחסות לשאלה זאת נמצאת בתלמוד הירושלמי (בבא קמא פ"ג, הלכה ב). הירושלמי מביא את שיטת רבי יהודה האומר כי המפקיר שורו ברה"ר חייב. ברור כי על פי השיטה כי המחייב בנזיקין היא חובת השמירה, חובה זאת אינה פגה עם תהליך ההפקר. אולם, יש לבחון מה יהיה אם הבהמה הזיקה שנתיים לאחר פעולת ההפקר? האם ניתן יהיה לומר כי חובת השמירה פגה? אולי ניתן לומר כי לאחר זמן כה רב שבהמה מצויה בהפקר היא יוצאת משליטת הבעלים, והתורה הטילה את חובת השמירה על הנכס רק אם הוא נמצא בשליטת האדם.

הפקר לאחר שעת הנזק: הגמרא בדף יד: מביאה את שיטת ר"י הלומד הדורש מן הפסוקים, כי כדי להעמיד שור בדין צריך שיהיו לו בעלים משעת מיתה (נזק) עד שעת ההעמדה בדין. אלא שנחלקו הראשונים בהגדרת הבעלים לצורך זה, לשיטת רש"י הבעלים צריכים להיות הבעלים הראשונים, לאמור אם בין שעת הנזק לשעת העמדה בדין התחלפו הבעלים לא ניתן יהיה לחייב על נזקי השור. אולם לשיטת הרמב"ם וכן משמע מפסקת השו"ע[6], אין הדרישה לבעלים מסוים, הצורך בבעלים נובע מן הצורך להשית את חובת התשלומים על בעלים כלשהם. נראה כי הרמב"ם לשיטתו כי המחייב בדיני נזיקין הוא הבעלות, ולכן אין צורך לגבות את התשלומים מן הבעלים הראשונים. אולם לשיטת רש"י כי המחייב בנזיקין הוא חובת השמירה, ניתן לבוא בתביעה דווקא כלפי הבעלים הראשונים ולכן כל עוד המדובר בשור של הפקר לא ניתן יהיה לגבות תשלומים.

האם קיים מחייב של 'אחריות מוחלטת' בנזקי רכוש[7]

'אחריות מוחלטת' היא ביטוי הלקוח מעולם המשפטים. משמעו של ביטוי זה ששאלת האשם של המזיק אינה רלוונטית בדיני הנזיקין, והיה והניזוק הצליח להוכיח קשר סבתי בין הנזק שנגרם לו למזיק אזי הוא יכול לבוא עליו בתביעה משפטית. מלומדי המשפט העברי נחלקו בשאלה האם גם אצל חז"ל ניתן למצוא גישה זו.

גישת ורהפטיג- משטר אחריות מוחלטת עם פטורים

רבי זרח ורהפטיג בעקבות מאמרו של ה'שרידי אש', סבור כי קיימים הדים למשטר האחריות המוחלטת אצל חז"ל:

"'שיטת הבעלות' כיסוד לאחריות האדם על נזקי ממונו מביאה אותנו באורח הגיוני לשיטת האחריות המוחלטת. שכן, אם עצם הבעלות על הממון המזיק מטילה על הבעלים את האחריות על הנזקים שנעשו על ידו, מהיכי תיתי לפטור את הבעלים במקרים של אונס בשמירה על המזיק? לא פשיעתם, אשמתם, רשלנותם של הבעלים בשמירה על הממון המזיק היא העילה על אחריותם, אלא דבר בעלותם בלבד. זכות הבעלות גוררת אחריה חובה על הסיכונים שבבעלות, בעל הרכוש נהנה מרכושו, אבל צריך גם לשאת בעול ההפסדים אשר יש שרכושו גרם לזולת.  אין טוב ללא רע ויש עושר השמור לבעליו לרעתו. רכוש יש לו גם סיכונים שיש לשאת בהם. ובלשונו של הר"י וינברג: 'קניינו של אדם לא רק להנאתו ולתשמישו ניתנו אלא מטילים עליו גם חיובים...חיוב בתשלומי נזקם'"[8].

דבריו של ורהפטיג צריכים להיות מסויגים בהסתייגות רבתי, שכן כפי שראינו עומדת למזיק תמיד פטור השמירה. אלא שכנראה ורהפטיג יסביר שהתורה וחז"ל שנותנים את פטורים אלו למזיק בכדי לאפשר חיים משותפים, שכן אם ננקוט בגישת האחריות המוחלטת באופן נוקשה, אזי אנשים ימנעו מלהזיק שוורים להשתמש באש, או לחילופין בי"ד יתמלאו בתביעות נזיקין. אחת מן ההוכחות שמביא ורהפטיג לשיטתו היא בגרסת התוספות לסוגיה (ו.) לגבי כותל ואילן שנפלו לרשות הרבים. ע"פ הגרסא שלפנינו הבעלים פטורים מלשלם במידה והאירוע לא היה נצפה וכן הם לא הוזהרו קודם לכן. לעומת זאת ע"פ הגרסא שהיתה מונחת לתוספות הדין הבעלים חייבים, והסיבה לכך הינה כי החיוב בנזיקין הוא חיוב של אחריות מוחלטת.

עתה לאור הנחתו של והרפטיג ננסה לבאר הכרעת המשנה בפרק הכונס, הפוטרת את הבעלים על נזקי צאנם שפרץ את גדרות הדיר בו הוא שכן. אומרת המשנה:

"הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב"

                                                               (ב"ק פרק ו משנה א).

המשנה שלפנינו עוסקת בנזקי רכוש שנגרמו ע"י שור. ע"פ המשנה לבעלים יש פטור על נזקי השור אם הם נעלו כראוי את הדיר. המאירי בפרושו מסביר מהי המציאות בה עוסקת המשנה:

"אמר המאירי הכונס צאן לדיר והוא שהיה מנהגם כשהיו רוצים לזבל את השדה שהיו מלינים שם את הצאן והיו גודרים סביבות המקום שמכניסים אותן לשם בפצים שלא יתפזרו לכאן ולכאן עד שיזדבל אותו מקום המוקף בצואתם ואחר כך מכנסין אותם למקום אחר ואותו הקף קרוי בלשון תלמוד דיר ואמר שאם נעל בפניהם כראוי והוא דלת שיכול לעמוד ברוח מצויה ויצאה והזיקה בשן ורגל או תולדותיהן פטור ומ"מ בנזקי קרן ותולדותיו חייב בתם ופטור במועד כמו שהתבאר אבל שן ורגל מועדים הם ושמירה פחותה פוטרתם ועוד שהתורה מיעטה בשמירתם כמו שיתבאר לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב"        (נה:).

שימת הדיר באדמה חקלאית היא אשר מאפשרת את זיבול השדה. המאירי מבין שזה היה המנהג הרווח בתקופת המשנה לזיבול שדות. עתה עומדת בפני התנאים הדילמה כיצד לנהוג עם מנהג העולם. נקודת המוצא שלהם היא כי אדם חייב על נזקי בהמתו, אלא שלדעתם יש לחלק בין הנזקים השונים לאור מדיניות הפטורים שנתנה התורה, וע"כ יש לחלק בין נזקי קרן שהם נזקים חריגים הנובעים מהנהגות חריגה של 'פרה משוגעת', לעומת נזקי שן ורגל שהינם נזקים יומיומיים הנובעים מהתנהגותה החייתית השגרתית של פרה. 

גישת אלבק - רשלנות

ר' שלום אלבק בספרו 'פשר דיני הנזיקין בתלמוד' חולק על ורהפטיג מכל וכל. לשיטתו בהעדר פשיעה לא ניתן לחייב את הבעלים. אלבק משתמש במילה 'רשלנות' כתחליף למילה פשיעה התואמת יותר את לשון המשפטית היום הרואה את החיוב הנזיקי כחיוב אזרחי ולא כחיוב פלילי:

"אבל מן הטעמים השונים שניתנו בתלמוד לדינים אלה של אבות הנזיקין ולדינים אחרים שלהם עולה, שהטעם היחיד לחיובו של האדם בנזק הוא הפשיעה, רשלנות בלשון של ימנו. כל התנהגות של אדם שעשתה נזק, בין בגופו של המזיק בין בממנו, מחייבות אותו לשלם את הנזק אם הנזק בא בפשיעתו של המזיק, ופוטרת אותו מלשלם את הנזק אם בא באנוס"[9].

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   רבי זרח ורהפטיג בספרו מחקרים במשפט העברי ע"מ 221 כותב: 'בלימודי הישיבות, הירבו לדון בבעיה של "יסוד החיוב על נזקי ממונו מהו ?" הרוב נטה להכריע על "שיטת הבעלות" כעילת החיוב'.

[2]   ועיין: שעורי ר' שמעון שקופ, שעורי ר' שמעון שקופ מסכת בבא קמא אות א', ר' איסר זלמן מלצר אבן האזל נזקי ממון פרק א הלכה א, רבי יחיאל ווינברג, שו"ת שרידי אש חלק ד ע"מ קכה.

[3]   הפרשנים נחלקו בביאור דבריו המחודשים של הרמב"ם. סיעה אחת של פרשנים שינתה את הגרסא ברמב"ם לאור תשובות לחכמי לוניל (שו"ת פאר הדור סימן לט, ובמהדורת פרנקל נזקי ממון שם), והסבירה כי דברי הרמב"ם כי הבעלים חייבים נובעים משום שמדובר בשור תם, שלגביו חיוב שמירה אינו מעלה או מוריד וגם בשמירה מעולה חייבים הבעלים (ועיין ב"ק מה. וברמב"ם נזקי ממון ז,א). גישה שנייה והראב"ד בראשה הסבירה את דברי הרמב"ם לאור משנה הפוטרת את הכורה בור אם המכסה שהניח ע"ג נעלם, והדבר לא נודע לו. ע"כ רוצה לבאר הראב"ד שהבעלים חייבים על נזקי שורם רק במידה וידעו אותם כי השור ברח מידי השומר ועתה הוא אינו שמור. כמו כן עומד הראב"ד על הקשר שבין הבעלים לשומר. לדעתו 'לעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק והם ידונו עם השומר'. במילים אחרות הקשר בין הבעלים לשור אינו ניתק במסירתו לשומר, והניזוק יכול לתבוע את הבעלים, והבעלים התדיינו עם השומר. האחרונים התדיינו מהי מערכת היחסים בין הבעלים לשומר ועד כמה ניתן להחיל שם מזיק על שומר משום שהוא נכנס תחת הבעלים, וראה חידושי רבנו חיים הלוי ואבן האזל על אתר.

[4]   הרב יחיאל יהודה וינברג, ''שתי שיטות בתורת המשפט של חיוב הנזק' - שו"ת שרדי א"ש חלק ד ע"מ קכ"ה (מוסד הרב קוק, תשכ"ט).

[5]  הרב ווינברג שם בהערה 1 מסביר גם כיצד פועל פטור התשלומים לסוברים כי המחייב בידני נזיקין היא חובת השמירה:

"לכאורה צריך לומר שטעם הפטור כששמר את בהמתו כראוי הוא מצד האונס, ובאונס פטור גם אדם המזיק... אבל סברא זו תתכן רק לפי השיטה המעמידה את הפשיעה כיסוד בתורת החיוב של נזקי ממונו. לסוברים כי המחייב בדיני נזיקין היא חובת השמירה, פטור בשמירה יהיה קיים רק בפעולה המוגדרת כאונס, וזאת משום החובה לשמירת רכושי של יזיק נובעת מחובה האישית שלא להזיק, אלא שבשונה מן אדם המזיק החייב על נזקו בין ער ובין ישן, ברכוש המזיק קיים פטור של אונס".

[6]   שו"ע חושן משפט סימן תו סעיף ג , וראה ביאור הגר"א שם אות א'.

[7]   לגבי נזקי 'אדם המזיק' ראה רמב"ן שטמ"ק ב"מ פב ע"א- המחייב בנזיקין את האדם גם באונס גמור. במילים אחרות הוא נוקט במשטר של אחריות מוחלטת. וראה רמב"ם חובל ומזיק פרק ו הלכה א, וכן בשו"ע חושן משפט שעח סעיף א. לסוברים כי המחייב בנזקי רכוש נובע מהמחייב של אדם מזיק, יש לבחון האם משטר אחריות המוחלטת גם יוכל על רכוש המזיק.

[8]   זרח ורהפטיג מחקרים במשפט עברי ע"מ 211 (בר אילן,תשמ"ה)

[9]   שלום אלבק מבוא למשפט העברי בימי התלמוד ע"מ 242-251 (בר אילן, תשנ"ט)

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)