הממדים השונים במשנת מניטו

תחילת פרשת לך לך היא סיפור מסע. אברהם אבינו מקבל ציווי ללכת, ובאופן פשוט הולך עד שהוא מגיע לארץ ישראל, שם מגיע מסעו לתחנה הסופית. אבל מניטו מסב את תשומת הלב לכך שכאשר קוראים את הפסוקים, בבראשית י"ב, נדמה שאברהם לא הפסיק ללכת ולו לרגע. הוא נודד בין מקומות, הלוך ונסוע, בין בית אל, שכם, הנגב ואפילו מצרים. אם היה אפשר לחשוב שאברהם נדד כך רק כשהיה בחוסר כל, הרי שגם כשהוא יוצא ממצרים ברכוש גדול ממשיכים הנדודים. זה מסע שאינו נגמר. אפילו כשאברהם נפרד מלוט, ונדמה שכל אחד מהשניים בוחר לו מקום קבוע, קורא לו הקדוש ברוך הוא: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. הציווי "לֶךְ לְךָ" אינו מסתיים בשלב ההגעה "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א'), אלא עומד בתוקפו עד למימוש היעד – "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל... וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה..." (בראשית י"ב, ב'-ג'). אברהם יעבור מסע עד שיהיה לו זרע, ואחר כך עוד מסע ארוך עד שישפיע ברכה על כל האנושות. המסע הזה הוא כל ההיסטוריה האנושית, שבמרכזה עם ישראל.

זהו יסוד במשנתו של מניטו, וליתר דיוק: בקדם-משנתו. זהו אחד הרעיונות שכל המשנה מושתתת עליהם. מניטו אומר על המסע של אברהם שני דברים משמעותיים: ראשית, המסע הזה אינו רק במרחב החיצוני, הליכה ממקום למקום, אלא מסע פנימי של אברהם בעצמו. מסע שלם צריך לעבור עליו. בכל שלב שאברהם עובר, צריך לברר איזו תחנה זו במסע, מה הוא בונה באישיותו של אברהם. בל נחשוב שאברהם נשאר אותו אברהם וקורים לו כל מיני דברים, אלא דמותו הולכת ונבנית מכל המאורעות הללו. שנית, המסע הזה מלא צמתים. אברהם אינו מתקדם אוטומטית על המסלול מתחנה לתחנה, אלא עובר בין פרשות דרכים; בכל צומת יש כמה אפשרויות, ונשאלת השאלה לאן לפנות.

"אסור לנו לטעות ולחשוב שתכף ומיד, בברית בין הבתרים, התגלתה כבר זהותו העברית של אברהם במלוא תוקפה. בשלב זה הוא עדיין בתחילת דרכו. הוא עדיין אברם שמתלבט, שמכיר את עצמו מבחינה זהותית כסוף של התקופה הקודמת. עובדה היא שבשלב זה הוא אינו מצליח להוליד, וכך הוא מכיר את עצמו (...)

"הוא הצליח לעבור ״מוטציה זהותית״, כפי שאני רגיל לומר, המתבטאת בשינוי שמו באותו פסוק שציטטתי, מאברם לאברהם (...). זה קורה בעקבות תהליך זהותי ממושך שהוא והיא עוברים. צריך להבין נקודה זו לעומק: זה לא היה מובטח לאברהם או לשרה מלכתחילה. הוא נולד כאברם מאור כשדים (...) הוא לא נולד כאברהם העברי. הוא הצליח אחרי תהליך ממושך וקשה לגלות מתוכו, לחשוף מתוכו את זהותו העברית, את אותה סגולה שהייתה טמונה בו, אותה ייחודיות שבו"        (סוד מדרש התולדות ה, 37-40).

באותה הדרך מתאר מניטו את תולדות חייו שלו. הוא אינו מתאר רק מה קרה לו, אלא כיצד הוא נבנה. ולא רק הוא: ההיסטוריה כולה בעיניו היא מסע של עיצוב זהות. אברהם אבינו תופס מקום מרכזי אצל מניטו, ומושג הזהות דומיננטי אצלו. השאלה איננה רק מה קרה לי, אלא מי אני ומה עיצב אותי בדרך למה שאני. מניטו מדגיש שלא מדובר בתחנות אלא בצמתים, ובכל שלב יש יותר מאפשרות אחת. במקרה של אברהם, למשל, מניטו אינו רואה את מהלך תולדותיו כמסלול שנע ממאורע למאורע, ממלחמת המלכים לברית בין הבתרים, משם ללידת ישמעאל וכן הלאה. אם ננסה לאמץ את נקודת המבט שלו, נצטרך לעצור בכל שלב בספר בראשית ולחשוב: מה היה קורה לולא אברהם לקח איתו את לוט? מה היה קורא לולא ירד למצרים? ולולא היה אומר על שרה שהיא אחותו? מה היה קורה ללא ההצעה ללוט להיפרד? ולולא היה יוצא להציל את לוט, ואילו היה נענה להצעת מלך סדום או אפילו מחליט לקחת את הנפש ולא את הרכוש, ואילו שרה לא הייתה נותנת את הגר לאברהם? כל נקודה כזו היא צומת, וצריך להבין מה התרחש בגללה וכיצד יכול היה לקרות אחרת. כל אחת מהשאלות הללו היא סוגיה בפני עצמה. שאלות אלו אינן היפותטיות בלבד, הרי גם חז"ל עוסקים בהן. מה היה קורה אילו הדמויות בתורה היו בוחרות אחרת, מה השתנה בעקבות ההתרחשויות, מה צריך לתקן, איזו דרך צריך לעבור עכשיו. השאלות הללו מפוזרות אצל הפרשנים. למשל, בצומת ההכרעה אם לרדת למצרים, נחלקו רש"י ורמב"ן – רש"י אומר שלא הייתה ברירה אלא לרדת למצרים, והרמב"ן רואה בירידה חטא. ההבדל הוא שאצל מניטו זה שיטתי, כל הקריאה שלו בתורה בנויה על ראיית ההיסטוריה כמסע:

"דווקא ההכרוּת האינטימית שלנו עם הסיפור המקראי היא בעוכרינו, שכן אין אנו מנסים לדמיין כיצד יכול היה הסיפור להתפתח בצורה שונה. אנחנו יודעים שקין רצח את הבל, שתובל-קין הרג את קין. אנחנו יודעים שהיה מבול בתום עשרה דורות מאדם הראשון, והוא מחה את האנושות כולה להוציא משפחה אחת ויחידה. אנחנו מכירים את הסיפור לפרטיו טוב כל כך, שנראה לנו כי כל מרכיב היה בלתי נמנע. אולם המסר של תורת החיים הפוך: בכל שלב היה לאנושות חופש בחירה כיצד לנהוג. בכל שלב היה לכל אחת מן הדמויות האנושיות המנהלות את המאורעות ההסתוריים בחירה חופשית, אם ללכת לכיוון ההרס והאובדן או לכיוון הבנייה והחיים"  (סוד העברי א, 169).

"השאלה שאני מבקש לשאול היא אם מלכתחילה זה היה יכול להיות אחרת? ברור שיש לנו קושי מסוים לתאר לעצמנו איך זה היה יכול להיות אחרת, אולם עלינו לעשות את המאמץ האינטלקטואלי הנדרש. העיקרון של התורה היא שבכל שלב, בכל דור, מן האדם הראשון עד אחרית הימים, הכול פתוח"     (סוד מדרש התולדות ב, 158).

ממדי תורתו של מניטו

ראינו עד כה כמה מהממדים בתורתו של מניטו. נזכיר את אלו שראינו, ונוסיף את אלו שעדיין לא ראינו, אך כולם מתקשרים זה לזה, והם ילכו ויתבררו במהלך לימודינו:

א. הממד הפרשני – למניטו יש עקרונות איך לומדים את התורה, איך קוראים אותה, איך חוזרים לשפה שלה. דוגמה לעיקרון כזה ראינו: השאלה מה היה צריך לקרות ומה קרה בפועל, או מה היה יכול לקרות אחרת, היא אחד מיסודות השיטה הפרשנית בהבנת רצף ההתרחשויות בתורה.

ב. ממד הזהות – הממד הנפשי. בניין הזהות של האדם ועיצובה.

ג. הממד הרעיוני – בניית הזהות אינה רק תהליך כעין התבגרות של בן נעורים, אלא יש תהליך מסוים שאליו התורה מכוונת, בניין מוגדר שצריך להיבנות. האידיאל שאליו שואפת התורה ועל פיו האנושות אמורה להתעצב. אחת הסוגיות בממד הזה היא סוגיית המוסר, שתופסת אצל מניטו מקום מרכזי.

ד. הממד ההיסטורי – התהליך שדרכו נבנית הזהות. ההיסטוריה היא הציר שעליו מתרחש כל מהלך בניית הזהות השלמה של האנושות. המשמעות היא שהבניין עדיין נמשך עד מאורעות דורנו, שהרי מהלך ההיסטוריה לא נפסק.

ה. ממד הייעוד – השורש של כל המערכה הזאת. ממד הבריאה, המחשבה הא-לוהית שהיא תכלית הכל.

ו. קנה המידה התורני – שדרכו נעשה כל הלימוד בכל הממדים הללו. איננו באים מהעיניים של התרבות שבמקרה היא העכשווית בזמננו, אלא בוחנים הכל מקנה המידה של התורה. אין זו משימה פשוטה, היא דורשת בקיאות הן בתורה והן בפילוסופיה ובתרבות ששולטות בזמן המסוים. את המבט הזה, כאמור, למד מניטו מהרב יעקב גורדין.

אלה הממדים שילוו אותנו בלימוד, ויחד הם בונים מערכה שלמה. כל המערכה הזאת מממשת את מחשבת הבריאה. אנו עתידים לראות במהלך לימודנו שיש קשר פנימי עמוק בין הממדים, כולל הממד הפשוט והבסיסי לכאורה של פרשנות התורה.