המסורות האגדיות על שמעון הצדיק במסכת יומא | 1

א.       פתיחה

האגדה הבאה במסכת לאחר אגדת 'העני, העשיר והרשע' שעסקנו בה בשיעורים הקודמים עוסקת בכהן הגדול שמעון הצדיק, אחד הכוהנים הגדולים המפורסמים מימי הבית השני. בשיעורים הקרובים נעסוק, אפוא, בשתי המסורות האגדיות על שמעון הצדיק המופיעות במסכת יומא:[1]       א. המסורת המופיעה בדף לט ע"א, אשר מעמתת בין ימי שמעון הצדיק לימים שאחריו, ואף מביאה סיפור אודות ימיו האחרונים של שמעון הצדיק.[2] ב. המסורת המופיעה בדף סט ע"א אודות סיפור המפגש בין שמעון הצדיק לאלכסנדר מוקדון.

ב.      המסורת האגדית על ימיו של שמעון הצדיק ומותו – יומא דף לט

אגדתא זו מצויה בפתחו של הפרק הרביעי. המשנה שפותחת את הפרק מתארת את טקס ההגרלה בין השעירים (לח ע"ב):

טרף בקלפי והעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל. הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. אם של שם עלה בימינו - הסגן אומר לו: אישי כהן גדול הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך. נתנן על שני השעירים, ואומר לה' חטאת - רבי ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר חטאת, אלא לה'. והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

הדיון ההלכתי-למדני המרכזי על משנה הזו מופיע בהמשך הסוגיה וכולל דיון הלכתי-למדני ארוך אשר דן בשאלה האם ההגרלה או הנחת הגורל על השעיר מעכבות (לט ע"ב ואילך). ברם, מיד אחרי המשנה הגמרא פותחת תחילה בדיון פרשני קצר שעוד נשוב אליו בהמשך, ומביאה קטע אגדי שפותח בברייתא שמתארת את ימי שמעון הצדיק אל מול הימים של הכוהנים שבאו אחריו. לאחר הקטע האגדי נכנסת הסוגיה לעובי הקורה של הדיון הלמדני הנ"ל על ההגרלה.

לפני שנעיין באגדתא שבגמרא נעיין במקור מקביל בתוספתא,  שמובאת בו גירסה קצרה יותר ומעט שונה של אגדתא זו. התוספתא במסכת סוטה מבחינה בין ימי שמעון הצדיק ליתר ימי הבית (תוספתא סוטה יג, ז-ח). להלן דברי התוספתא, מחולקים לחלקים:

(1א) כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר. משמת הלכו ומצאוהו שכבה. מיכן ואילך מוצאין אותו פעמים כבה פעמים דולק.

(1ב) כל זמן שהיה שמעון קיים היתה מערכה תדירה - כשמסדרין אותה כשחרית היתה מתגברת והולכת כל היום כולו, והיו מקריבין עליה תמידין ומוספין ונסכיהן ולא היו מוסיפין עליה אלא שני גיזרי עצים עם תמיד של בין הערביים כדי לקיים מצות עצים בלבד שנאמר "ובער עליה הכהן" (ויקרא ו, ה) משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה כשמסדרין אותה בשחרית לא היו נמנעין מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו.

(1ג) כל זמן שהיה שמעון קיים ברכה נכנסת בשתי הלחם ובלחם הפנים, שתי הלחם מתחלקות בעצרת לכהנים ולחם הפנים ברגל לכל המשמרות לאנשי משמר. יש מהן שאוכלין ושובעין ויש מהן שאוכלין ומותירין, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית. משמת שמעון הצדיק לא היתה ברכה נכנסת לא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים הצנועין מושכין ידיהם והגרגרנין חולקין ביניהן ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול. מעשה בכהן אחד מצפורי שנטל חלקו וחלק חבירו ואף על פי כן לא עלה בידו [אלא כפול] והיו קורין אותו בן החמסן עד היום.

(2) שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת, אמרו לו מניין אתה יודע? אמר להם: כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, שנה זו נכנס עמי ולא יצא. לאחר הרגל [חלה] שבעת ימים ומת. [משמת] שמעון הצדיק נמנעו אחיו מלברך בשם

 

מסורת זו בנויה משני חלקים שונים: בחלק הראשון (1) מתוארות מספר תופעות נסיות וחיוביות שהתקיימו במקדש בימי שמעון הצדיק באופן קבוע. התוספתא מספרת שלאחר מותו של שמעון הצדיק תופעות אלו נעלמו באופן חלקי (1א) או מוחלט (1ב, 1ג). בחלק השני (2), לעומת זאת, מסופר סיפור קצר על שנת מותו של שמעון הצדיק. הסיפור מתאר את האופן שבו הוא ידע לחזות את מותו באותה שנה על פי ההתרחשות בכניסתו וביציאתו מקודש הקודשים ביום כיפור.

שני חלקיה של המסורת הזו מופיעים בשני התלמודים, במסכת יומא, בשינויים קלים ביניהם. להלן נביא את האגדה הזו כפי שהיא מופיעה בבבלי יומא (לט ע"א-ע"ב), בסוגיה שהזכרנו לעיל, ונחלקה באופן המקביל לאופן בו חילקנו את התוספתא:

(1א) תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך - פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל.

(1ב) והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין.

(1ג) והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה.

(1ד) והיה אש של מערכה מתגבר, ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים, כדי לקיים מצות עצים. מכאן ואילך - פעמים מתגבר פעמים אין מתגבר, ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו.

(1ה) ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו.

אמר רבה בר (בר) [רב] שילא מאי קרא? "אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ" (תהלים עא, ד). רבא אמר: מהכא – "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" (ישעיהו א, יז), אשרו חמוץ ואל תאשרו חומץ.

(2) תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם.

(3) תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (זכריה יא, א).

(4) אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו לבנון - שמלבין עונותיהן של ישראל. אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער דכתיב "בית יער הלבנון" (מל"א ז, ב) - לומר לך: מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב. דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן, שנאמר: "ירעש כלבנון פריו" (תהלים עב, טז), ומהן היתה פרנסה לכהונה. וכיון שנכנסו גוים להיכל - יבשו, שנאמר "ופרח לבנון אמלל" (נחום א, ד), ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו שנאמר: "פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן – לה" (ישעיהו לה, ב).

1. המסורת על ימי שמעון הצדיק לעומת יתר ימי הבית

א. השוואה בין האגדה שבגמרא לזו שבתוספתא

בגמרא, החלק הראשון של האגדה (1), החלק העוסק בהשוואה בין ימיו של שמעון הצדיק לימים של הכוהנים ששמשו בקודש אחריו, מופיע בהרחבה רבה יותר מאשר בתוספתא - מתוארים בו גם עליית הגורל לה' ביד ימין של הכהן הגדול בעת ביצוע ההגרלה בין השעירים והלבנת ה'לשון של זהורית' כתופעות חיוביות וקבועות שהתקיימו בימי שמעון הצדיק. תופעות אלה לא הוזכרו בתוספתא, אך הזכרתן בגמרא טבעית, בגלל שההקשר של הסוגיה בגמרא הוא עבודות יום הכיפורים, ובאופן ספציפי הגורלות.

ברם, השינוי הבולט ביותר בין הגמרא לתוספתא בנוגע לאגדה הנ"ל הוא שלהשוואה בין ימי שמעון הצדיק לימים שאחריו קיימת בגמרא צלע שלישית, שאינה מופיעה בתוספתא: ארבעים השנים האחרונות לפני שחרב הבית השני. אכן, בתוספתא ההקשר של האגדה, וממילא גם המוקד שלה, שונים מאלה שבתלמודים. ההקשר של המסורת על שמעון הצדיק בתוספתא הוא שורה של היגדים על אישים שונים בתולדות עם ישראל ומה שאפיין את תקופתם. זוהי יחידה שלמה בתוספתא שפותחת בתחילת פרק י באמירה כללית על הצדיקים והרשעים, והשפעתם של אלה ואלה על תופעות שונות, בעיקר רוחניות, בעולם. בהמשך מתוארות תופעות חיוביות שונות, שהתקיימו בתקופותיהן של דמויות חיוביות בעם ישראל ובטלו אחרי מותן, או תופעות שליליות שאפיינו את תקופותיהם של רשעים. המאפיין את התיאורים בתוספתא הוא שהתיאור הוא דיכוטומי, חיובי לעומת שלילי. 'לפני' או בתקופת הדמות, לעומת 'אחרי' הדמות. כך מוצגים הדברים אף לגבי שמעון הצדיק. הדמויות שנמנות בתוספתא מעוצבות על ידי השוואה ניגודית זו, של מה שהיה בימי הדמות למה שהיה אחריה. התיאור השלילי המוחלט של התקופה שאחרי מות הדמויות 'הטובות' מעצים מאד את העיצוב החיובי של אותן דמויות, וזהו, ככל הנראה, תפקידו של תיאור זה.

ואילו בגמרא התיאור על שמעון הצדיק מוצא מתוך ההקשר הנ"ל בתוספתא, ונוסף לו החלק השלישי – 40 שנות הבית האחרונות. נראה שהמוקד בגמרא איננו בדמותו של שמעון הצדיק כשלעצמה, ולכן עיקר הדיון איננו בהשוואה דיכוטומית של ימי שמעון הצדיק לכל הימים שהיו אחריו. בגמרא, מוקד האגדה הוא בתקופות שונות בימי הבית: תקופת שמעון הצדיק, שבזמנו התקיימו באופן קבוע מספר תופעות חיוביות (גורל של שם עולה בימין, לשון של זהורית מלבין, נר מערבי דלוק), ואף היו בזמנו כמה ברכות של שפע (שתי הלחם, לחם הפנים, עצי המערכה); התקופה שלאחר ימיו – תקופת ביניים שבה התופעות והברכות לא התקיימו באופן קבוע, אך רובן גם לא חסרו באופן קבוע; ותקופה שלישית, השנים הסמוכות לחורבן, שבהן אותן תופעות חיוביות (גורל בימין, לשון של זהורית מלבין, נר דולק) נעלמו לגמרי. התקופה שאחרי שמעון הצדיק אינה מתוארת אפוא כתקופה שלילית לחלוטין, אלא כתקופה רגילה, בה יש עליות וירידות, ויש בה סיכוי לטוב. התיאור השלילי המוחלט עובר לתקופה השלישית.

המבנה שבגמרא מנגיד את התקופות שבשני הקצוות, כשבתווך תקופת ביניים. ההשוואה על דרך הניגוד בין התקופות שבקצוות מועצמת על ידי כך ששתי התקופות הללו מתוארות כבנות ארבעים שנה כל אחת. הסימטריה הניגודית בין התקופה הראשונה והשלישית מעצימה את ההערכה השלילית של התקופה השלישית. באגדה שבגמרא מוסט, אפוא, המבט השלילי מהשנים שבאו מיד אחרי ימי שמעון הצדיק, אל עבר תקופת שלהי הבית השני, השנים שקדמו לחורבן, שבהם מבחינות מסוימות סימני החורבן כבר היו ניכרים. תקופת הביניים, שלאחר ימי שמעון הצדיק, מתוארת כאמור כתקופה ניטרלית, בה הייתה אפשרות לתוצאה חיובית, כגון עליית הגורל לה' בימין או הלבנת הלשון של זהורית, ויש להניח, על פי המסר של האגדה כולה, שהדבר היה תלוי בטיבו של הכהן הגדול או לחלופין במעשיו של העם. בתקופה האחרונה של הבית, לעומת זאת, התוצאה השלילית – עליית הגורל לה' בשמאל ואי-הלבנת הלשון של זהורית – הייתה קבועה.

את מה שמוצג בתקופה האחרונה של הבית כמצב שלילי סטטי ניתן לפרש בשני כיוונים: אפשר שהדבר בא לספר על המציאות הדתית באותה תקופה, ולתאר אותה כמתאפיינת באופן קבוע בהתנהגות שלילית של הכהן הגדול או של שולחיו – העם כולו. לחלופין, אפשר שהתופעות השליליות בתקופה זו היו כבר בבחינת גזירה ועונש למעשי היהודים, מעין דטרמיניזם שלילי שכבר לא תלוי במעשים, כסימן לחורבן הממשמש ובא.

ב. ההקשר הרחב שבו משובצת האגדה בגמרא

ייחודה של האגדה בגמרא לעומת זו שבתוספתא קשור גם ביחס בין האגדה לבין המיקום שבו היא משובצת. עורכי הגמרא בחרו לשבץ את האגדה הנ"ל, שחלק אינטגרלי ממנה הוא המסורת על עליית הגורלות בידי הכהן, על המשנה שעוסקת בהגרלת השעירים, שצוטטה לעיל. ברם, כאן אנו מוצאים פער מעניין בין הגמרא לבין המשנה שעליה נסובה הסוגיה. באופן מפתיע המשנה מציגה בצורה ניטרלית לחלוטין את השאלה אם הגורל עלה בימין או בשמאל:

אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך

אף הירושלמי, בסוגיה המקבילה על המשנה הנ"ל בפרק הרביעי, אינו עוסק כלל בשאלת המשמעות של עליית הגורל בשמאל. לא ניתן למצוא בסוגיית הירושלמי הנ"ל כל סימן לכך שקיים מתח כלשהו לגבי הצד שבו יעלה הגורל לה'. לעומת זאת, בתוספתא יומא דווקא מיוחסת חשיבות לצד שבו עולה הגורל לה' (תוספתא כפורים ב, ט):

טרף בקלפי והעלה שני גורלות אחד בימינו ואחד בשמאלו אם בימינו עלה היו כל ישראל שמחים, ואם בשמאלו עלה לא היו כל ישראל שמחין

הלשון שבה הדברים מתוארים בתוספתא לגבי הגורלות מקבילה ללשון שבה משתמשת ברייתא אחרת, שמצויה רק בתלמוד הבבלי, בנוגע להלבנה של הלשון של זהורית או אי-הלבנתה (יומא סז ע"א):[3]

תנו רבנן: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין ומתביישין. התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין: הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו.

בהמשך התוספתא, בעקבות הקושי המוראלי שנוצר כשהגורל לה' עלה ביד שמאל, מובא דיון שמעיד ככל הנראה על התפתחות של רצון 'לתקן' את עלייתו בשמאל של הגורל לה' לעליה בימין, כפי שנשאל ר' עקיבא (שם, ה"י):

שאלו את ר' עקיבא: מהו לשנותו משמאל לימין? אמר להם: אל תתנו מקום למינים לרדות אחריכם

נקודה מעניינת נוספת בתוספתא היא הבאת דעתו של ר' אליעזר, שאינה מובאת במשנה:

ר' יהודה אמר משם ר' אליעזר: הסגן וכהן גדול מושיבין שתי ימיניהן כאחד. אם בימינו של כהן גדול עלה, הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך. אם בימינו של סגן עלה, ראש בית אב אומר: לו הסגן דבר מאילך...

אחת המשמעויות של עמדת ר' אליעזר היא שבניגוד לדעת ת"ק, הגורל לה' יכול לעלות רק ביד ימין, של הכהן או של הסגן.[4] ואילו הירושלמי עקבי גם בנקודה זו, ובסוגיה על משנת הגורלות הוא איננו מביא את הדעה הזו של ר' אליעזר.

הבבלי, לעומת הירושלמי, הולך בכיוון דומה לזה שבתוספתא. בסוגיית הבבלי עניין היד בה יעלה הגורל לה' מוצג כנושא טעון: כבר בתחילת הסוגיה, מיד לאחר המשנה, עולה המשמעות הטעונה במסגרת הסבר מדוע הכהן טורף את הגורלות בקלפי: 'למה לי טרף בקלפי? כי היכי דלא ניכוין ולישקול.' – כדי שהכהן הגדול לא יכוון איזה גורל לקחת באיזו יד. הגמרא מתייחסת, אפוא, בניגוד למה שעולה מן המשנה עצמה, למתח שקיים לגבי היד שבה יעלה הגורל לה'. יתר על כן, עולה בדברי הגמרא חשד לחוסר יושר מצד הכהן – שעלול לכוון מראש לקחת את 'של שם' ביד מסוימת. חשד זה מקבל הבהרה מהסמיכות לאגדה הנ"ל, שכן באגדה מתבררת העובדה שאינה מובנת מהמשנה, שעליית הגורל לה' בימין היא סימן חשוב לטובה, קצת בדומה להלבנת הלשון של זהורית, ואילו עלייתו בשמאל מסמלת מצב שלילי.

בהמשך, הגמרא אף מתייחסת לברייתא שהובאה בתוספתא ששונה את דעת ר' אליעזר הנ"ל, וקושרת גם אותה למתח סביב עניין העליה בשמאל/בימין:

מתניתין דלאו כי האי תנא,

דתניא: ר' יהודה או' משום ר' אליעזר: הסגן וכהן גדול מכניסין ימינן בקלפי. אם בימינו של כהן גדול עולה, הסגן אומר לו: אישי כהן גדול הגבה ימינך! אם בימינו של סגן עולה, ראש בית אב אומר לו: אישי כהן גדול דבר מילך.

ישנו שינוי קטן אך משמעותי בנוסח הברייתא בגמרא לעומת התוספתא: לפי התוספתא שהובאה לעיל, אם הגורל לה' עולה בימינו של הסגן, ראש בית אב אומר לסגן 'דבר מילך'. ואילו לפי הברייתא בבבלי אם הגורל עלה בימין הסגן, ראש בית אב אומר לכהן הגדול 'דבר מילך'. כלומר, לפי הכתוב בגמרא בכל מקרה הכהן הגדול הוא המכריז על תוצאות ההגרלה. שינוי זה אף מביא את הגמרא לשאול את השאלה הבאה, שאין לשאול אותה על התוספתא:

ונימא ליה סגן?

כיון דלא סליק בידיה חלשא דעתיה

כלומר, במקרה שהגורל עלה בימינו של הסגן דווקא, עלול הכהן הגדול להימצא במתח או בקנאה, ולכן מונעים מהסגן לתת לו את ההוראה להכריז על תוצאות הגורל, בזמן שהסגן עצמו יגביה ימינו.

נמצא, שלעומת המשנה (והירושלמי), אשר מתייחסת באופן ניטרלי ליד שבה יעלה הגורל לה', הגמרא, בדומה לתוספתא, מכירה במשמעויות הסמליות-רוחניות של עניין עליית הגורל לה' בימין או בשמאל ומתייחסת אליהן. התייחסות זו נוגעת גם במישור האנושי הנפשי-רגשי בזמן ביצוע ההגרלה. מבחינת מבנה הפרק, ניתן לומר שהקטע האגדי הזה, המופיע לפני הדיון הלמדני הקלאסי בדיני המשנה, משלים את הצדדים שאינם מצויים בדיון הזה – המישור האנושי-נפשי שקשור להגרלה בין השעירים, דהיינו, המישור של החוויה שעוברת על הנוכחים בזמן ההגרלה.

ברם, נראה שקיים הבדל בין הגמרא לתוספתא בנוגע לדגש בנקודה זו. התוספתא, כפי שראינו לעיל, מדגישה את תחושות העם בעקבות עליית הגורל בימין או בשמאל, את המשמעות המוראלית של עליית הגורל לה' על העם. ואילו הגמרא מתמקדת בכהן הגדול. בפרשנותה למקורות התנאיים הגמרא מייחסת לכהן הגדול מתח בנוגע לצד שבו יעלה הגורל לה'. בנוסף, הגמרא מנכיחה בסוגיה את תחושות המצוקה והקנאה שעלולות לעלות בכהן בעקבות המתח הזה.

הסתכלות זו של הגמרא על הכהן הגדול איננה מובנת מאליה, שכן היא חושפת חולשות אנושיות אצל מי שניתן היה לצפות שיהיה, בייחוד במעמד עבודת יום הכיפורים הנשגב, מעל תחושות אלה. ייתכן שיש בכך ביקורת נוספת על הכוהנים, לפחות אלה ששימשו בשלהי הבית השני. יתר על כן, מיד לאחר הבאת המבט הנ"ל על הכהן הגדול מובאת בגמרא האגדה שנידונה לעיל, אגדת ימי שמעון הצדיק. אגדה זו לא מופיעה בתוספתא במיקום המקביל, במסכת יומא, אלא בהקשר אחר, במסכת סוטה, שראינו לעיל. בגמרא ביומא האגדה הנ"ל מבליטה, כאמור לעיל, את השנים האחרונות של הבית, שהיו ניגוד מוחלט לימי שמעון הצדיק. האגדה הזו מבטאת גם היא, באופן עקיף לפחות, ביקורת על הכהנים בשלהי הבית השני, שדמותם מצטיירת כהפוכה מדמותו החיובית של שמעון הצדיק.

עד כה עסקנו בחלק הראשון שבאגדה בתוספתא ובגמרא, שעסק בימים שאחרי שמעון הצדיק, ובאופן ספציפי סביב עניין עליית הגורל לה' בימין ובשמאל. בשיעור הבא (בעוד שבועיים) נעסוק אי"ה בחלק השני של האגדה – הסיפור על שנת מותו של שמעון הצדיק.