המצע לברכת הלחם והיין בתהילים ק"ד - ברכי נפשי

א. פתיחה

בשיעור 5 הצבענו על הזיקה בין מטבע הברכה של ברכת "המוציא לחם מן הארץ" לבין מזמור ק"ד בתהלים – "ברכי נפשי". בשיעור זה נעיין במזמור תוך חתירה לעמוד על המצע הרעיוני של ברכת הלחם.[1] ניתוח המזמור יתבסס בחלקו על ניתוחו המאלף של פרופ' מאיר וייס שנדפס בספרו מקראות ככוונתם, יחד עם דגשים שלנו ביחס לאכילת הברואים המתוארת בפרק.[2]

עיון במזמור מצביע על קשר הדוק בינו ובין תיאור הבריאה בבראשית א'. המזמור מכיל תיאור של בריאת האור (פסוק ב), השמים (פסוקים ג-ד), הארץ (פסוקים ה-כד) והים (פסוקים כה-כו). ברם, סדר הנבראים המתואר במזמור אינו זהה לסדר הבריאה המתואר בבראשית א'. בעלי החיים מופיעים (פסוקים יא-יב) לפני הצמחים (פסוק יד), והאדם מופיע (פסוקים יד, כד) לפני החיות שבים (פסוק כה). משמעות שינוי הסדר היא שהמזמור לא מביע התפעלות מהבריאה הקמאית, המתוארת בבראשית א, אלא מסדר בריאה אחר.

נוכל לעמוד על סוד כוונת המזמור לכשניתן את דעתנו להבדל בין צורות הפעלים במזמור. מצד אחד יש פעלים בלשון עבר של 'גדלת', 'לבשת' (פסוק א), ומצד שני פעלים בלשון בינוני של 'עׂטה', 'נוטה', 'המקרה', וכו'. נראה שהשימוש בצורת העבר מתאר פעולות שנעשו באותם ימי בראשית קמאיים. לעומת זאת, השימוש בלשון בינוני בא לציין פעולות של הווה מתמיד. כך, תיאור הסגת המים לאחור ויצירת היבשה מתוארות בלשון עבר. זאת משום שמדובר בפעולה חד פעמית של הפרדה שנעשו ביום השלישי של הבריאה:

(ז) מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן:

(ח) יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם:

(ט) גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ:

לעומת זאת, הפעלים בצורת בינוני מציינים פעולות שהקב"ה ממשיך לבצע באופן מתמיד גם בהווה. מהשימוש הרב של המשורר בצורת בינוני עולה שהרעיון המרכזי המובע במזמור הוא שמעורבותו של הקב"ה בבריאה לא הצטמצמה לששת ימי הבריאה בלבד. פעולות הבריאה הן פעולות מתמשכות הנמשכות גם עתה, בבחינת "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". כך, הרקיע המחזיק את המים העליונים נוסד ביום השני של הבריאה, אך הקב"ה ממשיך לחזק את הרקיע, ולכן פעולה זו מתוארת בלשון בינוני – "...נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ" (תהלים ק"ד, ב-ג). לאור זאת, נבין את הסיבה לשינוי הסדר של תיאור הבריאה מזה של בראשית א'. המוקד של מזמור ק"ד אינו בהתפעלות מהבריאה הקמאית, אלא התפעלות מהתבוננות בדרכי ההשגחה המתמידים ובבריאה המתרחשת כיום. אלו לא מזדקרים לנגד עיני המתבונן באותו סדר בו הם נבראו, והם מתוארים כפי שהם נגלים למתבונן. סדר התיאור הוא לפי המרחבים השונים בהם מתבונן המשורר. הוא מתחיל בתיאור המרחב שבו הוא מצוי, וממנו ממשיך למרחבים שהם יותר מרוחקים ממנו. המשורר מתחיל בתיאור של המרחב הגיאוגרפי של הארץ ושל קיום הבריות במסגרתו (פסוקים ה-יח). משם הוא עובר להתבונן במרחב הזמן (יום ולילה) ובדרך שבה חלוקת הזמנים מקיימת את הבריות השונות (פסוקים יט-כג). רק לאחר סיום התיאור של הארץ על שני מרחביה, הוא עובר לתיאור של הים ושל הנעשה בו. זאת משום, שהארץ היא המרחב בו חיים הבריות, ואילו הים איננו מרחב מגורים אנושי קבוע. אמנם, בני האדם מסוגלים לחצות אותו באמצעות אניות. אך עדיין מדובר במרחב בו הם מבקרים אך לא דרים בו בקביעות. לכן, תיאור הים הוא מעין "נספח" לתיאור של קיום הבריות בארץ, ולכן לפני תיאור הים יש מעין סיכום "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ" (פסוק כד). סיכומו של דבר, הקב"ה מתגלה למשורר לא רק כבורא בעבר אלא כמי שממשיך לקיים את העולם ואת הברואים בהווה. המזמור מתאר את ההרמוניה המופלאה של חכמת הבורא שברא ברואים רבים ושונים, ומקיים את כל ברואיו, כל אחד בדרך הראויה לו.

הגורם המרכזי להתפעלות המשורר הוא שהקב"ה מנצל את ההבדלות השונות הקיימות בבריאה ליצירת הרמוניה מופלאה בין הבריות. היסוד לתיאור של המשורר הוא התיאור של הקב"ה בבראשית א' כמבדיל. הוא מבדיל ביום הראשון בין אור לחשך (פסוק ד); ביום השני הוא מבדיל בין מים למים (פסוק ז); ביום השלישי הוא מבדיל בין הים ליבשה;[3] ביום הרביעי הוא מבדיל בין היום ובין הלילה (פסוק יד). לאמתו של דבר יש כאן שתי הבדלות מרכזיות – הבדלה אחת במרחב הגיאוגרפי (בין מים למים ובין ים ליבשה), והבדלה שניה במרחב הזמן (בין אור לחשך ובין יום ללילה). הבדלות אלו נדרשות בכדי ליצור את הסדר הקוסמי. המשורר מתבונן בשתי הבדלות אלו (כאמור לעיל, קודם במרחב הגיאוגרפי ואז במרחב הזמן) ורואה את ההבדלות כמשמשות את הבורא באספקת המחיה לבריותיו. בחטיבת "מרחב הזמן" (פסוקים יט-כג), המשורר מתאר כיצד החלוקה ליום ולילה יוצרת את האפשרות להעניק זמן שונה להשגת מחיה עבור חיות היער הטורפות ועבור בני האדם. הלילה ניתן לממלכת החיות הטורפות והיום ניתן לבני האדם.[4] בחטיבת "המרחב הגיאוגרפי", המשורר מגלה שהקב"ה מקיים את העולם תוך שהוא מקיים גם פעולה שנראית כהפוכה מהבדלה שהוא עשה בששת ימי בראשית. בלשון אחרת, יש ניגוד וסתירה מדומה בין הפעולות המתוארות בלשון עבר ובין אלו המתוארות בבינוני. מחד, בכדי לברוא את היבשה, הקב"ה הסיג את המים לאחור, וזו מתוארת בלשון עבר. דהיינו, קיום העולם תלוי בהבדלה בין המים ליבשה. מצד שני, העולם לא יכול להתקיים ללא מים. לכן, הקב"ה חוזר ומשלח בהווה את המים חזרה לתוך היבשה:

(י) הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:

(יא) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם:

(יב) עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל:

(יג) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ:

תהלים ק"ד, י-יג

דקותה של חכמת הבורא מתגלה על ידי הפעולות ההפוכות שהוא מבצע, כגון הסגת המים לאחור ביום השני של הבריאה בכדי להחזירם לארץ. השבת המים לארץ מעידה שההבדלה שהקב"ה עושה בטבע היא מעין "דקה מן הדקה" (על משקל תיאור הקטורת של יום הכיפורים). דהיינו, הקב"ה מבדיל בין מים ליבשה על מנת לשלח את המים חזרה לארץ, ואלו לא יכסו את הארץ אלא יקיימו את הבריות.

שתי החטיבות – חטיבת "המרחב הגיאוגרפי" וחטיבת "מרחב הזמן", מתארות את האכילה של הברואים. החטיבות השונות מתארות את מאכלם של בעלי חיים שונים. חטיבת "המרחב הגיאוגרפי" מתארת את האכילה של "חַיְתוֹ שָׂדָי" ו"בְּהֵמָה" האוכלות חציר, ואילו חטיבת "מרחב הזמן" מתארת את מאכלם של "חַיְתוֹ יָעַר" הטורפות ואוכלות בשר. על אף שהן נבדלות זו מזו במה שהן אוכלות, כולן מקבלות את מזונן מיד הבורא. בשתי החטיבות יש תיאור של אכילת בני האדם, המנוגדת בשתיהן למאכל בעלי החיים. המזמור מבחין הבחנה חדה בין האכילה האנושית ובין מאכל בעלי החיים.  בחטיבת "המרחב הגיאוגרפי", בעלי החיים שותים מים ואוכלים חציר – "יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם... מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה" (תהלים ק"ד, יא, יד), ואילו בני האדם שותים יין ואוכלים לחם – "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד" (פסוק טו). הם נבדלים זה מזה הן בזהות המאכל שהם אוכלים, והן בדרך שבה הם משיגים את מזונם. בעלי החיים אוכלים את מזונם ישר מהטבע – מים וחציר. לעומתם, בני האדם מגדלים את העשב, ובכוח חכמתם ומעשיהם מעבדים את מזונם – "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" (פסוק יד). הבדל זה מהווה בסיס לתיאור השונה של חוויית האכילה והשתיה של בני האדם מזה של הבהמות וחיות השדה. בעוד שבעלי החיים שותים ואוכלים, בני האדם חווים חווית אכילה הקשורה לא רק להנאת כרסם אלא כזו הנוגעת בלבם - "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד" (פסוק טו).

אף בהמשך המזמור, בחטיבת "מרחב הזמן", המשורר מדגיש את השוני שבין האכילה האנושית לבין מאכלם של החיות הטורפות:

(כ) תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר:

(כא) הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם:

(כב) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן:

(כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:

תהלים ק"ד, כ-כג

המשורר מתאר את ההפרדה בזמנים שהקב"ה יצר בין ברואיו, ובכך דאג למחיה הן לחיות היער והן לבני האדם. ההבדלה בין היום והלילה משמשת בכדי לקיים בריות שונות שלא יכולות לדור יחד בכפיפה אחת. הלילה ניתן לבעלי החיים לצאת מהמאורות שלהם ולתור אחרי טרף. עם זריחת השמש, חיות היער חוזרות למעונות שלהם, והיום ניתן לבני האדם לפעול למען השגת מזונם. בדומה לחטיבת "המרחב הגיאוגרפי", אף התיאור בחטיבה זו מכיל גם שוני מהותי בדרך השגת המזון. אף כאן יש את אותו הבדל שכבר צוין – בעלי החיים אוכלים את מזונם מתוך הטבע עצמו, בעוד שבני האדם עובדים למען השגת מזונם.

סיכומו של דבר, יש בעולם בריות שונות בעלות צרכים שונים, והקב"ה בחכמתו דואג למלא את מחסור כולם, ולכן המשורר יכול לסכם את התיאור שלו בקריאת התפעלות – "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ" (פסוק כד). הקב"ה ברא מעשים רבים, ובחכמתו הוא מקיים את כולם.

בצד תיאור החכמה האלוקית בקיום הבריאה, בחלקו האחרון מעלה המזמור שאלה באשר למודעות של הבריות לתלותם בקב"ה. המשורר מצביע על הבדל בין בעלי החיים ובין בני האדם. ההבדל שתואר לעיל, בין היכולת של בני האדם להפיק את מזונם ובין בעלי החיים האוכלים ישירות מהטבע, יוצרת דווקא אצל בעלי החיים תחושת תלות בקב"ה. לכן באופן פרדוקסלי, המזמור מציג את בעלי החיים כפונים לקב"ה בתפילה, במבע דתי ספונטני מתפרץ וטבעי – "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵ-ל אָכְלָם" (פסוק כא). שאגת הכפירים מוצגת כאן כתפילה לק-ל חי שיספק להם את מזונם. לעומת זאת, בני האדם, העמלים מבוקר עד ערב בהפקת מזונם, אינם חשים את אותה תחושת תלות, ולכן הם מתוארים במזמור זה כנטולי תחושה דתית ספונטנית. בנתון זה, יש סכנה להמשך קיום העולם. שכן, תחושת הביטחון של בני האדם היא מדומה. האמת היא אחרת:

(כז) כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:

(כח) תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:

(כט) תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן:

(ל) תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:

תהלים ק"ד, כז-ל

המשורר מצביע על כך שבני האדם מצליחים ללקוט את מזונם, רק כאשר הקב"ה נותן להם ופותח את ידו בכדי להשביע אותם (פסוק כח). אולם, כאשר הקב"ה מסתיר את פניו, הבריות חדלות מיד להתקיים והן שבות אל עפרן (פסוק כט). וייס עמד על הקשר בין פסוקים כז-כח לבין פסוקים במזמור קמ"ה:[5]

(טו) עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:

(טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן:

תהלים קמ"ה, טו-טז

הרעיון המובע בפסוקים מקבילים אלו הוא שהקב"ה נותן לכל בריותיו את "אָכְלָם בְּעִתּוֹ", כאשר הם משברים אליו. אז, הוא פותח את ידו הרחבה ומשביע לכל חי רצון. אולם, חלילה, אם הם לא משברים אליו, הוא קופץ את ידו הרחבה. המסקנה המתבקשת לאור זאת הוא שמי שמסכן את ההרמוניה בטבע הוא האדם. שכן, המזמור תיאר את בעלי החיים משברים אל הקב"ה, בתיאור של שאגת הכפירים לטרף. ובכן, בני האדם השולטים למראית עין על גורלם, יכולים חלילה להביא לידי החרבת העולם – "הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ" (פסוק לב). משום כך, המשורר מקבל על עצמו -  "אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (פסוק לג). הוא מקווה ששירה זה תערב על ה' – "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'" (פסוק לד). הוא מסיים בהתחייבות – "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה'", ובכך מסיים את המזמור בקריאה שבה פתח.

המזמור מציג את ה"דתיות" הטבעית של בעלי החיים בצד הסכנה של תחושת בטחון עצמי אנושית שאינה מודעת לגורם המקיים את העולם. ברם, יש לתת את הדעת לכך, שבמידה ובני האדם אכן פונים לה', הרי שהם פונים אליו בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר בעלי החיים. הכפירים במזמור זה יודעים רק לבקש אוכל. תחושת המחסור והרעב דוחפת אותם לתפילה זו. לעומתם, החכמה האנושית מעניקה לבני האדם את היכולת להעניק לעצמם את מזונם, והוא מהווה את גורם הסיכון לשכחת ה'. ברם, במידה ובני האדם פונים אל ה', הם יודעים לפנות אל הקב"ה בצורת פנייה הנובעת מעומקי החכמה האנושית – בני אדם יודעים לשיר ולברך. במלים פשוטות, בני אדם יודעים להגיד תודה. ובכן, גדולת האדם היא חרב פיפיות ביחסו לקב"ה. היא יכולה לגרום לו למרוד בו חלילה, ובאותה מידה היא יכולה להביא אותו להכיר את ה' ולברכו.

במזמור זה אנו מוצאים הן את המקור למטבע הברכה של ברכת המוציא, והן את המצע הרעיוני לברכה זו. הלחם מסמל יותר מכל מאכל, את התחכום האנושי שבהפקת מזון. התבונה האנושית השכילה להפיק מאכל הרחוק מאד מצורתו הטבעית, וזאת בעיקר על ידי כמה תהליכי פירוק, טחינה לקמח והחמצה. כאשר חז"ל מבקשים לתאר מאכל שיש ליגע בהכנתו, ושהפקתו כוללת פעולות רבות הם מתארים לחם:

בן זומא כשראה אוכלסין בהר הבית אומר: "ברוך מי שברא את אלו לשמשני".

כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת עד שזרע וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל, ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אילו לפני

תוספתא ברכות ו', ב

מזמור ק"ד מצביע על כך, שדווקא באכילת לחם, האדם מסתכן בשכחת ה'. את הקריאה של המשורר לאדם לברך את ה', אנחנו מקיימים באמצעות מטבע ברכת הלחם השאובה מתוך המזמור, ונושאת עמה את המטען הרעיוני של המזמור כולו.  השינוי הקל בין לשון הפסוק לבין מטבע הברכה, מביע את הרעיון המרכזי של ברכת המוציא. הפסוק מתאר את מעורבותו של האדם בהכנת לחמו – "מַצְמִיחַ.. ְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".[6] ואילו מטבע הברכה מציין את הקב"ה כמוציא לחם מן הארץ. בשינוי קטן זה מתמצה המוטיב המרכזי של ברכת המוציא – אני, האדם, יגעתי ועמלתי על הכנת הלחם, אך אני יודע מיהו המוציא האמתי של הלחם מן הארץ. במלים של דברים ח', הלחם מסמל את "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח', יז), ובאמצעות הברכה אני מזכיר את "ה'... הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם, יח).

נסכם את היחס בין שתי מערכות הברכות במשנה ברכות פרק ו'. "ברכות הפירות" מהוות מערכת של ברכות המתאימות לסיטואציה בה האדם אוכל פירות בצורת גידולם הטבעי. מטבע הברכה לוקח את האדם לפרקי הבריאה בבראשית, ומטרת הברכה היא לכונן אצל המברך תודעה שהוא אוכל מידיו של מקום. בסוגיות התלמודים יש עיסוק רב בשאלה האם ניתן לברך "ברכות הפירות" כאשר הפירות עברו תהליכי עיבוד ונשתנה צורתם מצורת הפרי הטבעית.[7] זאת משום ש"ברכות הפירות" מיועדות לאוכל מהטבע הגולמי. לעומת זאת, "ברכות המזון לפניה" הן ברכות שנתקנו דווקא על מזון שעבר תהליכי עיבוד. שכן, הכוסס את החיטה מברך עליה "בורא מיני זרעים" (לשיטת תוספתא ברכות ד') או "בורא פרי האדמה" (לפי הברייתא בבבלי ברכות לו עמוד א). מערכת זו פונה לאדם שאוכל מאכל מעובד אשר הפיק. הברכה מביעה את הכרתו, שהלחם שיצר, נוצר על ידי הקב"ה.

בבבלי ברכות לח עמוד א יש סוגיה ערוכה הדנה במטבע הברכה של ברכת המוציא, האם יש לברכה במטבע ברכה של "מוציא לחם מן הארץ" או "המוציא לחם מן הארץ". לא נעסוק כאן בפרשנות הסוגיה, רק נביא את הערת הרא"ה, שהעיר שבמטבע של "ברכות הפירות" ברור שמברכים "בורא" ולא "הבורא". הרא"ה מסביר את ההבדל בין מערכות הברכות:

הא דאמרינן בפת "המוציא" ובפירות האילן "בורא" ואינו אומר "הבורא", אפשר דהיינו דעדיף לן "המוציא" משום דמשמע עבר ומשמע הווה ומשמע עתיד, לפי שהן מיני זרעים שיוצאין בכל יום... ובפירות האילן שייך טפי "בורא" לפי שהן אילנות ואינן צומחין בכל יום כזרעים. ואחר שבפירות האילן תקנו "בורא" תקנו גם כן בפירות האדמה "בורא" ולא "הבורא".

רא"ה ברכות לח עמוד א

בדברים אלו, הרא"ה מיטיב לסכם את ההבדל בין מערכות הברכות של פרק כיצד מברכין. האילנות לא צומחות בכל יום, ולכן מטבע הברכה של "בורא פרי העץ" מנוסח בלשון עבר, שכן המברך חוזר בתודעתו לנטיעת האילנות על ידי הקב"ה. על משקל זה, נוסח גם מטבע הברכה של "בורא פרי האדמה". לעומת זאת, ברכת המוציא מנוסחת בלשון בינוני מתמשך (בלשון הרא"ה – "דמשמע עבר ומשמע הווה ומשמע עתיד"), שכן הכנת הלחם נעשית בהווה בתוך התרבות האנושית.[8] השוני במטבע הברכה מבטא את השוני בין מערכות הברכות. נוסיף, שבעוד שב"ברכות הפירות" ברור מיהו בורא הפירות, הרי שביחס ללחם התמונה פחת ברורה. בפועל, האדם הוא זה שהוציא את לחם מן הארץ. מטבע הברכה בא להדגיש שהקב"ה הוא זה שמוציא את הלחם. ייתכן וזו הסיבה לכך שמטבע הברכה נוסח עם ה"א היידוע. המברך מצהיר כי אף על פי שיש שני מוציאים, "המוציא" האמיתי, בה"א היידוע, הוא הקב"ה.

בזאת, אנחנו מסיימים את העיון בפרקי המקרא אליהם רומזת המשנה בברכות פרק ו', ומסיימים את העיון במצע הרעיוני של מערכות הברכות. בשיעור הבא, בעז"ה, נעסוק בדרשות המופיעות בספרות חז"ל כמקור לחובה לברך לפני אכילה.