הנס במגילת אסתר לפי שיטת אבן עזרא

סיפור הנס במגילת אסתר גלוי ומוכר לכולם. יש סכנת השמדה מוחלטת של היהודים בעקבות האיגרות שכתב המן, ובדרכים שונות צומחת ליהודים ישועה והגזירה מבוטלת. לכאורה העניין פשוט וברור, אך אנו בשיעור זה ננסה להעמיק ולהתמקד באופן שבו התרחש הנס, ומתוך כך נעמוד על גודל הנס.
אמנם גם אופן ההתרחשות  נראה לנו ברור -  אנו רואים את יד ה' מכוונת את הדברים, כך שתצמח גאולה: המגילה מספרת לנו על חטא ושתי ועל בחירת אסתר, כהכנה של דרכי ההצלה מן הגזירה הקשה. עם זאת מהלך העניינים אינו כה פשוט, ועל כך ננסה לעמוד בהמשך.

אם על המלך טוב

במגילה מתואר לנו הדו-שיח בין אסתר לאחשוורוש בעניין גורל עמה, ראשית בפרק ז' פסוקים ג-ד: "ותען אסתר המלכה ותאמר - אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי: כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד. ואִלוּ לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, כי אין הצר שוה בנזק המלך".

ולאחר מכן בפרק ח' פסוק ג: "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפל לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים".

לאחר הדברים האחרונים המלך נותן לה רשות לכתוב ספרים, אך נראה שרשות זאת לא בנקל ניתנה. ניתן ללמוד זאת מהתבוננות בנוסח בקשותיה:

בבקשתה הראשונה אומרת אסתר: "תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי". אסתר משתמשת בלשון המלך: "מה שאלתך וינתן לך, ומה בקשתך ותיעש". מראש אומר לה אחשוורוש שהוא ימלא את בקשתה. אבל אסתר אינה מסתפקת בכך, והיא פונה אליו פעם נוספת: "ותוסף אסתר" - אסתר מוסיפה על דבריה שאמרה במשתה. ניתן להסיק מכך שהיא לא נענתה בחיוב על בקשתה הראשונה, על אף שהבטיח שייתן לה "עד חצי המלכות". כמו כן, בפרק ח' כתוב: "ותפל לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו" משפט זה לא היה בבקשתה הראשונה. פירוש הדבר הוא  שאסתר מבינה שהדברים לא פשוטים. הבקשה לא נענתה, ולא במקרה, והיא מתחילה להפציר ולהתחנן על נפשה.
לאחר דבריה אלו מושיט לה המלך את שרביטו והיא מוסיפה לבקש: "ותאמר אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים אשר בכל מדינות המלך" (שם ח', ה').

בדבריה אלו מוסיפה היא שני משפטים שלא אמרה בבקשה הראשונה: האחד - "וכשר הדבר לפני המלך", והשני - "וטובה אני בעיניו". היא מכפילה את שכבר נאמר. למשפט "אם על המלך טוב" היא מוסיפה את המשפט "וכשר הדבר בעיניו" (מכוון לתוכן הבקשה), ולמשפט "ואם נא מצאתי חן בעיני המלך" היא מוסיפה את המשפט "וטובה אני בעיניו" (מכוון למעמד שלה). אסתר מרגישה צורך לכפול את דבריה, משמע - היא חשה בבעייתיות שבביצוע בקשתה. נחזור להתרחשויות שבפרק ז', לאחר בקשתה בפעם הראשונה. אחשוורוש כועס מאוד:

"ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה - מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן... והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן... והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין, והמן נפל על המטה אשר אסתר עליה. ויאמר המלך - הגם לכבוש את המלכה עמי בבית..." (אסתר ז', ה-ח).

אחשוורוש גם פועל באופן מיידי: הוא פוקד לתלות את המן, ונותן למרדכי את בית המן ואת טבעתו. לאחר מכן כתוב: "וחמת המלך שככה".

פעולות אלו טובות הן, והן משכיחות את זעמו של אחשוורוש, אך את אסתר דברים אלו אינם מספקים, שכן הם לא פותרים את הבעיה העיקרית - הספרים כבר כתובים, והגזירה כבר מפורסמת בכל המדינות. לכן אסתר נזקקת לבקש פעם נוספת, ובבקשתה זו היא מתחננת, כופלת את דבריה, ואומרת במפורש: "ייכתב להשיב את הספרים". ייתכן שאחשוורוש לא הבין קודם שזהו עיקר בקשתה, וייתכן גם שהוא ניסה להתחמק מביצוע בקשתה, בגלל הבעייתיות שבה. אך כעת אסתר לא מותירה מקום לספק, ומבהירה לו את עומק הצרה: "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" (ח', ו).

אחשוורוש אינו יכול להתעלם מבקשתה של אסתר, אך מצד שני עומדת בפניו בעיה רצינית, אין ביכולתו להשיב את הספרים שכבר נחתמו בטבעתו.  נתבונן בתשובתו לדברי אסתר : "ויאמר המלך אחשורש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים" (ח', ז).

נתייחס לשני עניינים בתשובתו: האחד, תוכן התשובה: אחשוורוש הולך סחור סחור, מספר על מה שכבר עשה למענם. בתשובתו ניכרת מבוכה ונימת התנצלות. העניין השני הוא נוכחות מרדכי: עד עכשיו, השיחה היתה בין אסתר לאחשוורוש: "ויושט המלך לאסתר את שרבט הזהב ותקם אסתר ותעמד לפני המלך" (ח', ד), ולפתע - בפסוק ז' - מדבר אחשוורוש לאסתר ולמרדכי. בהמשך ננסה לעמוד על הסיבה לכך.
נתבונן בהמשך דברי אחשוורוש: "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (ח', ח).

פסוק זה יכול לשמש מפתח להבנת מצוקתו של אחשוורוש.  אסתר ביקשה  דבר ברור -  להשיב את הספרים. אחשוורוש אינו מאשר זאת, אלא מציע דבר אחר: "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך". לאחר מכן הוא מוסיף כעין נימוק: "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". למה מתייחס נימוק זה? אפשרות אחת היא שזה מנמק את התוקף שיהיה לְמה שהם יכתבו. אחשוורוש נותן להם אפשרות לכתוב מה שרוצים, ורוצה שיבינו את החשיבות של זה, ואת מידת ההליכה לקראתם. אפשרות שנייה, שמצויה בהרבה פירושים, היא שאחשוורוש לא התכוון בדברים אלו לתת תוקף למה שהם יכתבו, אלא דבריו מסבירים את חוסר היכולת שלו לענות לבקשתם בצורה פשוטה. הוא מסביר למה הוא לא יכול היה, ועדיין איננו יכול, להיענות לבקשה הפשוטה של אסתר. המילים "אין להשיב" חוזרות על המילה העיקרית בדבריה של אסתר: "ייכתב להשיב את הספרים". על בקשתה זו הוא משיב לה תשובה כואבת, וחד משמעית:  "אין להשיב". הוא מודה שאינו יכול לעזור.
הוא חש אי נוחות, ולכן מקדים ואומר שהוא עושה מה שהוא יכול: הוא תלה את המן ונתן להם את ביתו, ולאחר מכן הוא מתנצל על חוסר האפשרות לעזור להם.  משפט זה הנו הודאה מפורשת של המלך הגדול בתבל בקוצר ידו, ויש לשים לב לדבר זה.

אם כן, איך בכל זאת פתרו את הבעיה?  איך אירע הנס? אחשוורוש אומר "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך" - מתברר שיש במציאות הפרסית כוח שהוא מעל המלך - החתימה שחותמים בשמו גדולה ממנו.

ברוך מרדכי

בפסוק ט אסתר נעלמת מן התמונה:

"ויקראו ספרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון בשלושה  ועשרים בו, ויכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר מהדו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה, מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשנו, ואל היהודים ככתבם וכלשונם".

כדי לפתור את הבעיה הסבוכה שנוצרה כאן צריך הבנה מיוחדת ומתאימה. מתברר שאסתר לא מסוגלת לפתור את העניין. ולכן אנו מוצאים כאן רק את דמותו של מרדכי.  נתבונן בפסוקים המתארים את פתרונו של מרדכי:

"אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז: ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורוש בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר: פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם" (ח', יא-יג).

ניתן להבין מהפסוקים שמרדכי לא ביטל את האיגרות הקיימות, אלא כתב איגרות חדשות שנותנות רשות גם ליהודים להנקם בגוים. אם כן, ביום ההוא עתידה להיות מלחמה גדולה, כיוון שלגויים יש רשות להרוג ביהודים, וליהודים יש רשות להרוג בגויים. יותר מזה לא יכול היה מרדכי לעשות, ומטרתו הייתה לפחות להשיג שויון.

בפירוש זה, שהוא הפירוש הפשוט והרווח, יש כמה בעיות:
ראשית - מספר הגויים גדול בצורה משמעותית ממספר היהודים. לפי המספרים שכתובים כאן, יש יחס של אחד לכמה מיליונים! גם אם יש רשות רשמית לשני הצדדים להילחם זה בזה, הסיכוי שהיהודים יעמדו במהלומה זו הוא קלוש. אמנם קושיה זו ניתנת לתירוץ בעזרת הפסוק:  "כי נפל פחד היהודים עליהם" (ח', יז). אפשר לומר שזה היה עיקר הנס. העובדה שמרדכי כתב ספרים לא הפכה את הגלגל, כי יש לגוים יתרון מספרי עצום על היהודים. אלא הנס הוא מורא הגויים מפני היהודים. לפי תירוץ זה אנו רואים את עיקר הנס בהתערבות האלוקית, אמנם אסתר מתחננת, מרדכי כותב אגרות,  ועם ישראל נדרש להיקהל ולהילחם, אך הדברים האלו אינם משמעותיים ללא התערבות ישירה של הקב"ה בהטלת הפחד על העמים.

על הפירוש שהצגנו יש קושי נוסף. הקושי נוצר בקריאת הפסוק שמתאר את שמחת היהודים כאשר הגיעו אליהם אגרות מרדכי: "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע  שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב" (ח' יז). התגובה של היהודים עם קבלת האגרות נראית קצת מוגזמת. אמנם מובנת שמחתם על כך שלא  יובלו "כצאן לטבח", על כך שמותר להם לעמוד על נפשם ולהשיב מלחמה, אך קשה מאוד להבין מדוע היהודים מתחילים לחגוג ומכריזים מיד על  "משתה ויום טוב". האם לא נכון יותר לקבוע צום ותענית, ולהתפלל שה' יהיה עמם בעת צרתם?! הלא הנס טרם הושלם, והמלחמה עודנה לפניהם. וגם אם נפל פחד היהודים על הגויים באותה עת, זמן רב עומד בין ימי קבלת האגרות, בחודש סיון, לבין יום י"ג באדר. הרושם המתקבל מתגובה זו הוא שכבר אין סכנה משנכתבו האיגרות, וזה תמוה מאוד, שכן הדברים עדיין על כף המאזניים, והסכנה עדיין מרחפת מעל פניהם.

קושי נוסף יש בפירוש שהצגנו לעיל: נראה כי מרדכי מסתפק בבקשה מועטה, ואינו יכול להבטיח  שכשיגיע היום לא תיפול שערה משערות יהודי ארצה. מדוע לא ראה לנכון מרדכי, למשל,  להקדים את יום הנקמה באויבים, וכך להקדים רפואה למכה, או אם חשש שבעקבות הקדמת יום הנקם, ידם של היהודים תהיה על התחתונה בי"ג באדר, האם לא יכול היה מרדכי לתת להם רשות להנקם באויביהם גם לפני י"ג באדר וגם ביום זה? ידוע לנו שמרדכי לא עושה דבר מבין הדברים הללו, ונראה שברצונו לשמור על איזון: איגרותיו מקבילות, כמעט לגמרי, לאיגרותיו של המן. היום הוא אותו יום, וההיתר הוא  "להנקם מאויביהם", כלומר, לפגוע רק במי שרוצה לפגוע בהם.

אם נסכם את הבעייתיות שבפירוש הרווח נוכל לומר שהפתרון שהציע מרדכי מינורי ומאופק, ויש בו משום הצלה חלקית בלבד, ויחד עם זאת השמחה הרבה של העם בקבלת האיגרות נראית מופרזת, ואינה תואמת את דלות כוחו של הפתרון.

אבן עזרא מציע פירוש אחר, העונה על בעייתיות זו, כפי שנראה בהמשך.

שיטת אבן עזרא

"יש לשאול: למה כתב מרדכי להרוג שונאי היהודים ורב לו ולהם שימלטו? דע, כי חכם גדול היה. והנה אחשורוש אמר לו עשה כל מה שתוכל כדי למלט עמך, כי הספרים הראשונים שכתב המן נכתבו בשמי ונחתמו בטבעתי לא אוכל להשיבם, כי כן דת מדי ופרס. והעד בדברי דניאל שלא היה יכול דריוש להצילו" (אבן עזרא על אסתר ח', ח).

אבן עזרא שואל מדוע נותן מרדכי ליהודים רשות להרוג את אויביהם, ומדוע אינו מסתפק בכך שהיהודים יימלטו מגזירת המן. בניגוד לפירוש שהצגנו לעיל, אבן עזרא לא מניח שלא ניתן להשיב את הספרים, ושלכן מרדכי מציע את "הרע במיעוטו", יצירת שוויון כוחות בין היהודים והגויים. טענתו של אבן עזרא היא שפתרונו של מרדכי הוא אחר, אך לפני שהוא מציע את פירושו הוא מזכיר את סיפור דרייווש  בדניאל פרק ו'. מסופר שם שדרייווש המדי קיבל את המלוכה בן 62 ומינה 120 אחראים (כעין ח"כים), ומעליהם שלושה ראשים, ודניאל  היה אחד מהם. דרייוש ראה שדניאל עולה על כל האחרים בחכמתו, ולכן ביקש למנות אותו מעל כל השרים.  קידום זה לא מצא חן בעיני השרים והראשים, והם ניסו למצוא בו פגם, אך לא מצאו. לבסוף השרים רקמו מזימה כנגדו, וביקשו מהמלך לחוקק חוק חדש שלפיו אסור לבקש בקשות משום גורם חוץ מהמלך, ומי שעובר על חוק זה ייזרק לגוב אריות. החוק מצא חן בעיני המלך, והוא נתן לו תוקף: "כדת מדי ופרס די לא תעדא" (דניאל ו', יג), כלומר: כחוקי פרס ומדי אשר אין להסירם. דניאל, למרות הכרת החוק, המשיך להתפלל שלוש פעמים ביום. השרים ארבו לו ותפסו אותו "על חם" מתחנן לה'. וכמובן, מייד הלשינו למלך  שדניאל עבר על החוק. המלך כעס מאוד עליהם, כי הבין את מזימתם, אך הוא עומד חסר אונים - החוק נחקק ואין ביכולתו לבטלו. מעניינים הם דברי המלך לדניאל: "אלקך די אנת פלח לה בתדירא הוא ישיזבנך" [=אלוקיך שאתה עובד אותו הוא יצילך] (ו', יז). המלך הגדול מודה בקוצר ידו, וכן שיש ה' מעליו. המלך הלך לגוב האריות לראות מה יקרה לדניאל. דניאל, כידוע,  לא נפגע, ודרייווש "נושם לרווחה". הסיפור מסתיים בכך שדרייווש מוציא איגרת חדשה ובה הוא פוקד על כולם להיות יראים ומפחדים מהאל של דניאל, שידו לא מוגבלת בשום צורה ושום אופן. בסיפור זה אנו נתקלים במקרה דומה להפליא למקרה שלנו. בשניהם אנו רואים בבירור שהמלך רצה לפעול, אך לא יכול היה לבטל את החוק.

על דרך ההיחלצות של מרדכי ממצב זה אומר אבן עזרא:

"והנה הוצרך מרדכי לכתוב כן, דעו שהמלך צוה להמן שהיה משנה למלך שיכתוב כתב בשם המלך, ונתן לו המלך טבעתו לחתום בה שיהרגו היהודים את אויביהם בשלשה עשר לחדש אדר. והנה המן הפך הדבר, שיהרגו היהודים ביום הנזכר. וכאשר ידע המלך מחשבתו הרעה תלהו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים הפך רצון המלך. וזה פירוש ובבואה לפני המלך כאשר אפרש. והנה העד הנאמן שנתלה המן וצוה המלך להכתב ספרים אחריה ונחתמו בטבעתו כרצונו הראשון, וזהו ונהפוך הוא" (המשך פירוש אבן עזרא על אסתר  ח', ח).

מרדכי הציג באגרותיו תמונה שגויה. הוא מודיע שהאיגרות הראשונות לא ביטאו את רצון המלך: המלך רצה שהיהודים יהרגו את הגויים, וכשהמלך ראה שהמן הפך את הדברים באיגרותיו - הרג את המן כעונש. מרדכי לא מבטל את האיגרות, כיוון שזה דבר בלתי אפשרי, אך באמת בתוכן איגרותיו הוא גרם לאיגרות הראשונות להיות בטלות. פירוש אבן עזרא נראה תמוה בהתחלה, אך הוא משתלב יפה עם ההקשר. פירוש זה מסביר מדוע לשון מרדכי זהה כמעט לגמרי לאיגרות המן. הוא כפוף לאיגרות המן, והוא עורך בהן כמה שינויים: במקום עתידים -  היהודים עתידים, וכדו'. דבר זה מסביר מדוע מרדכי משאיר את המילים "להשמיד להרוג ולאבד" שבאיגרות המן. החזרה על מילות ההרג אינה הסגנון של אדם שרוצה להציל את עצמו, זה סגנון שמתאים להמן. גם המילים "ושללם לבוז" מתאימות להמן, הוא רצה לתת לגויים רווח ותמריץ. מרדכי לא צריך לתת תמריץ ליהודים להציל את עצמם. והמקרא אכן מדגיש בפנינו שלוש פעמים: "ובבזה לא שלחו את ידם" - פעמיים כשמדובר על שושן, ופעם כשמדובר על שאר מדינות המלך. נראה שהכתוב רוצה להבליט שיש רשות לבזוז, אך היהודים לא עושים זאת.  הכיוון הזה מסביר את לשון האיגרות, וכן את העובדה שמרדכי משאיר את התאריך שקבע המן.

מבחינה פורמלית יש כאן מעשה מרמה של מרדכי, הוא מציג עובדות לא נכונות כדי להציל את עמו, ואחשוורוש נותן לכך אישור. אחשוורוש עושה מאמצים כנים כדי לשנות את הגזירה על אף שהוא חתום עליה, כיוון שאם מסתכלים על המציאות המלאה באמת הייתה פה הטעיה. ההיתר להרוג ביהודים הושג מאחשוורוש בטעות (כמו אצל דניאל), הוא לא ידע שאסתר היא חלק מהעם. עם זאת הוא מוגבל ולא יכול לבטל את האיגרות. אחשוורוש מרשה לעצמו לנצל את הטריק כדי להחזיר לאמת המוחלטת.

להיקהל ולעמוד על נפשם

אנו מוצאים במגילה שני משפטים שמתארים את ההיתר שניתן ליהודים: האחד "להיקהל ולעמוד על נפשם", והשני "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז" (ח', יא). יש כאן סתירה: מצד אחד - ניתן ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם, כלומר לקיים מלחמת הצלה והגנה. מצד שני - הביטויים "להשמיד להרוג ולאבד", "ושללם לבוז" אינם מתאימים למלחמת הצלה.

לפי הפירוש הראשון שהזכרנו לגבי פתרון מרדכי, היהודים מוכרחים להתגונן. אבל לכאן לא שייכת לשון "להשמיד להרוג ולאבד".  לפי הפירוש השני, פירוש אבן עזרא, מובנות המילים "להשמיד להרוג ולאבד", שכן זה הניסוח שקיים באיגרות המן,  אך המשפט "להיקהל ולעמוד על נפשם" אינו מסתדר עם פירוש זה. זהו משפט שאינו קיים באיגרות המן והוא סותר את גרסת מרדכי באיגרות החדשות, שלפיה היהודים כלל אינם בסכנה. נראה, לפי דעת אבן עזרא, שאכן נוסח האיגרות היה  זהה לאיגרות הקודמות, ולא נכתב בהן "להיקהל ולעמוד על נפשם", אלא "להשמיד להרוג ולאבד". וייתכן כי משפט זה נוסף בידי המספר של המגילה, שרצה להדגיש בפנינו את ניקיון כפיהם של מרדכי ועם ישראל. מלשון האגרות מובן שנציג היהודים ניסה להשמיד עם. אך מצד האמת אין הדבר כך, ולשון האגרות זהה לאגרות המן מחוסר ברירה. כותב המגילה—רוצה שנבין זאת, ולכן הוא מקדים ואומר שכל מטרתם של היהודים הייתה "להיקהל ולעמוד על נפשם". קריאת מרדכי "להשמיד להרוג ולאבד" לא משקפת את רצונו האמיתי, אלא זו הדרך היחידה של היהודים להיקהל ולעמוד על נפשם.

ונהפוך הוא

אבן עזרא כותב בסוף פירושו: "וזהו ונהפוך הוא", המשמעות של "ונהפוך הוא"—היא לא רק שמצב מסוים התהפך. אבן עזרא התכוון לומר שאותו כח שנוצר למטרה מסוימת, משמש למטרה הפוכה. במקרה שלנו, מרדכי לא מנסח איגרות מעצמו, ולא היה מנסח כאלו איגרות. המן ניסח איגרות במטרה לעקור את עם ישראל,  "ונהפוך הוא" - הכוח שנוצר בכתיבת האגרות לא מבוטל, אלא הופך את הכיוון שלו.

"ונהפוך הוא" ניתן לראות גם בסיפור הסוס: אחשוורוש שואל את המן מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. הוא חושב על עצמו, אך הכל מתהפך והוא צריך להוביל בכבוד ויקר את שונאו הגדול. כאשר המן חושב לעשות לטובת עצמו, אנחנו יודעים דבר שהוא לא יודע, שהוא בעצם יוצר כוח לרעתו.   אילו נשאל המן מה לעשות למרדכי אשר המלך חפץ ביקרו,  היה נאלץ לתת תשובה, אך בודאי היה עונה דבר אחר. מטרת ההעלמה מהמן היא כדי שהכוח שיווצר, יווצר באופן מקסימלי על ידי העושה. אילו היו שואלים את מרדכי מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, לא היה מציע זאת, הוא לא מסוגל לחשוב בכיוון הזה. באותו אופן - אם היו אומרים למרדכי שיש לו אפשרות לפגוע באויבים, לא היינו מעלים על הדעת שהיה מנסח בצורה כזאת. המן יודע ליצור את הכח בצורה קיצונית ביותר "להשמיד להרוג ולאבד", אך ברגע המכריע - הכוח הרב שנוצר פוגע בו עצמו.  הכח נוצר על ידי הרע כיוון שכך הוא נוצר באופן הטוב ביותר, והוא מנוצל לטובה, באופן הפוך למטרתו הראשונית.

מצינו בקהלת: "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלקים" (קהלת ב', כו), פירוש הפסוק: לאדם שטוב לפניו אין  עניין לאסוף ולכנוס, יש לו עניין בחכמה ודעת. לעומתו, החוטא מתמחה ב"לאסוף ולכנוס", הוא יודע לעשות, וה' דואג שהעשייה של החוטא תשמש לדברים טובים - "לתת טוב לפני האלקים". בגמרא דרשו  פסוק זה:

"לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן. לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי ואסתר, דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" (מגילה י:).

המן אסף וכנס, ולבסוף מרדכי ואסתר זכו במעשה ידיו. וכל זאת מכיוון שמרדכי לא עסוק בענייני השררה, הוא לא בונה לעצמו בית גדול, ולא מתאמץ להשיג את טבעת המלך, אך הוא ראוי להם. המן משקיע את מיטב כוחו ומרצו בדברים אלו, הוא מגיע לשיא, ואז מסולק מן התמונה, ומעשי ידיו ניתנים "לטוב לפני האלקים" - מרדכי עולה לגדולה, מקבל את ביתו ואת טבעת המלך. אותו רעיון מיושם בסיפור על העץ שהכין המן. המן מכין עץ בממדים שרק הוא וזרש אשתו יכולים לחשוב עליהם, עץ גבוה חמישים אמה. אילו אמרו למרדכי להכין עץ להמן היה ודאי מכין עץ נמוך.  גם כאן אנו רואים כי המן פועל בצורה הטובה ביותר מבחינתו, ולבסוף יד ה' משתמשת במעשיו לפי צרכיה, במקרה הזה - כנגדו, והוא עצמו נתלה על עץ זה.