דילוג לתוכן העיקרי

הנצי"ב על הסכנות שבלהט דתי

קובץ טקסט

 

ביוגרפיה

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816-1893), הידוע בכינוי הנצי"ב, היה במשך שנים רבות ראש ישיבת וולוז'ין, הישיבה הבולטת של מזרח אירופה במאה התשע-עשרה. הישבה נוסדה ב-1803 על ידי הרב חיים מוולוז'ין, אותו ירש בנו, ר' איצלה וולוז'ינר. בגיל 14 נשא הנצי"ב את בתו של רבי איצלה. כשרבי איצלה נפטר ב-1851, חתנו המבוגר יותר, הרב אליעזר יצחק פריד, ירש את מקומו, אך הוא נפטר כעבור זמן קצר, ב-1854. הנצי"ב נעשה ראש הישיבה, והמשיך בכהונה זו עד סגירתה של הישיבה ב-1892. הרב שלמה יוסף זווין שם לב בחריפות כי הקשר העוצמתי בין הנצי"ב לישיבת וולוז'ין מחוזק על ידי העובדה כי הנצי"ב נפטר שנה לאחר שהישיבה נסגרה.[1]

כמו במשפחות המלוכה האירופיות, גם משפחות רבניות מפורסמות באירופה היו קשורות זו לזו. אחותו של הנצי"ב נישאה לרב יחיאל מיכל אפשטיין, מחבר ערוך השולחן. כך, בנו של הרב אפשטיין, הרב ברוך אפשטיין (מחבר תורה תמימה) היה אחיינו של הנצי"ב. חלק מן המידע הביוגרפי על הנצי"ב שיש בידינו מגיע מספרו האוטוביוגרפי של הרב אפשטיין הצעיר, מקור ברוך. אחת מבנותיו של הנצי"ב נישאה לרב רפאל שפירא, מחבר תורת רפאל, ובתם נישאה לרב חיים סולובייצ'יק. כך, לנצי"ב היו קשרי משפחה עם כמה מגדולי רבנים של המאה.

גם משפחתו הקרובה של הנצי"ב כללה אנשים בעלי שיעור קומה. אשתו הראשונה, ריינה בתיה, היתה מושא לכמה מחקרים אקדמיים.[2] בנו הראשון, הרב חיים ברלין, היה רב חשוב באירופה. לאחר מותה של ריינה בתיה, הנצי"ב נשא לאישה את אחייניתו, בתו של ערוך השולחן. מנישואים אלו נולד הרב מאיר בר-אילן, המנהיג הציוני-דתי הידוע. חיבורו הביוגרפי של הרב בר-אילן על אביו, "רבן של ישראל", הוא התיאור ההיסטורי המשמעותי הנוסף של חיי הנצי"ב. בבואנו להעריך תיאור זה, יש לשים לב לכך שהנצי"ב היה בן ששים וארבע כאשר הרב בר-אילן נולד, וכך חייהם חפפו למשך שלוש-עשרה שנה בלבד.[3]

רוחב

יצירותיו הספרותיות של הנצי"ב חושפות רוחב יריעה ראוי לציון. הוא בהחלט לא היה ראש ישיבה שהגביל את תשומת ליבו לש"ס ופוסקים. הוא בוודאי למד גם את אלו – ולראיה,  ספרו 'מרומי שדה' על התלמוד ואוסף התשובות שלו 'משיב דבר'. אולם יריעתו הייתה רחבה הרבה יותר מכך. הרב ברלין העביר שיעור בחומש לאחר תפילת שחרית בכל בוקר בישיבת וולוז'ין. שיעורים אלו היוו את הבסיס ל'העמק דבר', אחד הפירושים הטובים ביותר על החומש שנכתבו אי פעם. אף יותר מכך, הוא כתב פירושים על דברי הגאונים ומדרשי ההלכה. מעטים הרבנים שהקדישו פרקי זמן משמעותיים לחומרים אלו; ואילו הנצי"ב כתב פירושים מרשימים על השאילתות של רב אחאי גאון ועל הספרא. הדוקטורט של הרב גיל פרל הוא הניתוח האקדמי הטוב ביותר עד כה של מחשבתו של הנצי"ב.[4]

סכנת הדבקות

נושא אחד החוזר על עצמו בפירושו של הנצי"ב לחומש הוא דאגתו כי תשוקה עזה להתקרב יותר אל הקב"ה עלולה להוביל להתנהגות שנוגדת את החוק או את ההלכה. הוא מבין מספר מצוות כפונות לבעיה זו, וקורא מספר סיפורים מקראיים לאור תופעה זו. בעוד שעבירה הנובעת ממניע זה ראויה ליותר כבוד מאשר חטא המונע על ידי תאווה או אנוכיות, המניע האצילי הופך עבירות כאלו, מבחינות מסוימות, ליותר מסוכנות.

בשני מקומות התורה אוסרת להוסיף על המצוות, פעם אחת בלשון יחיד (דברים י"ג, א) ופעם אחרת בלשון רבים (דברים ד, ב). הנצי"ב מסביר כי צורת היחיד מתייחסת לבית דין. לבית הדין מותר להוסיף מצוות, אך אסור לו להציג חידושים אלו כמצוות דאורייתא, עמדה המבוססת על הלכות ממרים לרמב"ם (ב, ט). צורת הרבים מתייחסת לכל אחד מעם ישראל, שעשוי להתפתות להוסיף מצוות כאמצעי להשיג קרבה לה'. הפסוק מזהיר מפני התנהגות כזו, והפסוק הבא (דברים ד, ג) מזכיר את עבודת בעל פעור. לפי חז"ל, עבודה זרה זו חדרה לעם ישראל כאשר אנשים רצו להשפיל את האליל על ידי עשיית צרכיהם לפניו. אולם, דבר זה משקף את צורת הפולחן המדויקת של עבודה זרה זו ומהווה עבודת אלילים. כך, המקרה של בעל פעור משקף דוגמה של כוונות טובות שהשתבשו.[5]

מעניין לשים לב כי התורה צופה פעמיים את צמיחתה של בעיה זו ומנסה למנוע אותה לפני שהיא מתפרצת. הנצי"ב מצביע על כך שמיד לפני חטאיהם של נדב ואביהו ושל מאתיים וחמישים האנשים מעדת קרח, מופיע פסוק המזהיר מפני סכנה זו בדיוק. הנצי"ב כותב כי שני מקרים אלו נבעו מרצון להתקרב לה'. בוודאי, אלו חטאים דומים – ויש לשים לב שבשני המקרים, החטא כולל הקטרה של קטורת והעונש הוא מוות על ידי אש שמימית. לרוע המזל, בשני המקרים לא שעו לאזהרות.

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ" (ויקרא ט, ו). מדוע משה אומר זאת לאחר שהעם כבר נענה לציוויו, והביא את כל הקרבנות הדרושים ביום השמיני למילואים (חנוכת המשכן)? אם הם כבר מילאו את כל הדרישות, שידול זה הוא מיותר. הספרא אומר כי משה הורה להם להכרית מליבם 'יצר הרע' מסוים, כך שהם יעבדו את ה' בצורה אחידה. הנצי"ב מסביר כי המדרש מתייחס ליצר הרע של ניסיונות הידבקות בה' שהם נגד ההלכה. לאחר שעשו כל שהתבקשו לעשות, העם היה נתון לסכנה זו. המדרש נותן סיבה אחת להתנגד לתופעה זו. אם נרשה לכל אחד לפעול לקרבת ה' בדרכו שלו, בסופו של דבר תיווצר אנרכיה. לא תהיה שום תחושה של עבודת ה' קהילתית משותפת.[6] כמובן, סכנה נוספת היא שדרך העובדה הנבחרת יכולה להיות מעוררת התנגדות בפני עצמה, בלי קשר לשיקולים קהילתיים.

אותו מדרש בספרא מצטט את הפסוק בדברים (י, י"ז) האומר כי הקב"ה אינו לוקח שוחד. מה יכול להוות שוחד עבור ה'? הנצי"ב טוען כי השוחד לא יכול להיות קיום סטנדרטי של המצוות כיוון שזהו רק מילוי של החובות הבסיסיות. שוחד חייב להתייחס למעשים עבור ה' שאינם מצווים בתורה. האדם הדתי עשוי לחושב כי הקב"ה יתרצה מהתנהגות כזו, אך הפסוק בדברים אומר לנו שלא.

בעיה זו הרימה את ראשה בנקודות אחרות בהיסטוריה של עם ישראל. במהלך חגיגות חנוכת המקדש, אכל שלמה מן הזבחים ביום כיפור (ראו מועד קטן, ט ע"א) כיוון שהוא חשב שאהבת ה' וקרבתו המושגות בנטילת חלק כזה בקרבנות, עולה על הצורך בצום. האטרקטיביות של המזבחות הפרטיים (במות) בתקופת בית ראשון צריכה להיות מובנת באותו אופן. אנשים שהתקשו לעשות את המסע אל המקדש בירושלים, עדיין רצו את החוויה הדתית של הקרבת קרבן. משום כך הם התפתו להקים מזבח פרטי בחצר האחורית, על אף העובדה שהדבר נוגד את ההלכה.[7] זה גם מסביר מדוע בעיית העבודה הזרה רק התגברה עם הקמת המקדש. העם היה מתוסכל מהמרכוז של הפולחן וחיפש אפיקים אחרים לביטוי דתי.[8]

למרות אזהרתו של משה, נדב ואביהו נופלים לאותה המלכודת בדיוק. הפסוק מתייחס ל"אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). באופן דרשני במודע, הנצי"ב מסביר כי האש אינה מתייחסת לאובייקט פיסי, אלא ללהט להתקרב לה', אפילו בדרכים שהוא לא ציווה[9]. הוא משתמש בזה גם כדי להסביר את המדרשים האומרים כי בניו של אהרון הפרו ציוויים נוספים, ביניהם כניסה למשכן בשכרות וללא בגדי הכהונה. נדב ואביהו חושבים כי הכללים הרגילים הנוגעים לכוהנים אינם חלים לגביהם, בדיוק משום שהם נכנסים למשכן באופן שהוא מעבר לגבולות ההלכה. אם כך, הם חשבו, מגבלות הלכתיות רגילות מפסיקות להיות תקפות.[10] באופן מצער, טעויותיהם הובילו למוות מוקדם.

באותו אופן, התורה צופה את התשוקה הפראית להידבק בה' של מאתיים וחמישים האנשים ממחלוקת קרח. מצוות ציצית קודמת לסיפור, משום שמצווה זו מנסה למנוע התנהגות כזו. הרב ברלין טוען כי מצווה זו מזכירה הן ליהודי רגיל והן לאלו המבודדים עצמם ברדיפה אחר אהבת ה' להישאר בגבולות ההלכה. פתילי התכלת מסמלים את אלו המשתוקקים לשמיים, וזקוקים לתזכורת זו. בהקשר זה, מצטט הנצי"ב סוגיה (שבת קכ"ז ע"א) המסיקה מהתנהגותו של אברהם כי הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה. עבור הנצי"ב גמרא זו אינה עוסקת בערך האבסולוטי, אלא בסדר העדיפויות של החיים הדתיים. האדם חייב קודם כל לקיים את ההלכה ורק לאחר מכן לחשוב על השגת דבקות.[11]

רעיון זה מסביר אפילו מדוע נכללה פרשת ציצית בקריאת שמע. ככלות הכל, הנושא של קיום המצוות כבר מופיע בפרשיה השנייה. פרשת ציצית נכללה כדי לבטא את הצורך בגבולות הלכתיים בעת התקרבות לה'.[12]

שוב, האזהרה המוקדמת לא סכרה את השטף. הנצי"ב שם לב לכמה הבדלים בולטים בין הכוחות השונים במחנהו של קרח. יש שתי קבוצות נבדלות של חוטאים: מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, ודתן ואבירם החולקים על מנהיגותו של משה (מאוחר יותר נתייחס לשאלה להיכן קרח עצמו מתאים). שלא כמו מאתיים וחמישים הנשיאים, דתן ואבירם אינם משתתפים במבחן הקטורת. בנוסף, מאתיים וחמישים הנשיאים אוכלו על ידי האש, בעוד דתן, אבירם וקרח נבלעו על ידי האדמה. הרב ברלין מסביר כי לשתי הקבוצות מניעים שונים. דתן ואבירם הם אנשי מדון שפשוט נהנים ממריבה ורוצים להטריד את משה. מאתים וחמישים האנשים, לעומת זאת, משתוקקים לחוויה הדתית של הקטרת קטורת. הם אינם יכולים לסבול את העובדה שסוג זה של חוויה הוגבל לאהרון וצאצאיו. למעשה, הם אפילו מוכנים למות בשל הפרת איסור, ובלבד שיוכלו להתנסות בכך. כעת ברור מדוע דתן ואבירם לא הקטירו קטורת: פן זה של המחלוקת מעולם לא קרץ להם. גישתו של הנצי"ב מסבירה גם את סוגי המוות השונים. הוא מניח כי אש משמיים היא דרך מכובדת הרבה יותר למות מאשר להיבלע על ידי האדמה. מאתיים וחמישים האנשים היו ראויים לסוף כזה; דתן ואבירם לא.

היכן מתאים קרח עצמו למבנה זה? הנצי"ב טוען כי קרח היה אדם המסוגל להשתדלות רוחנית אמיתית. במובן זה, היה לו הרבה יותר פוטנציאל מאשר דתן ואבירם. אולם, הקנאה איכלה אותו עד שהוביל את המרד ללא שום מניע נאצל. עם זאת, הוא עדיין הציג את עצמו כחולק את חלומם של מאתיים וחמישים האנשים. משום כך, הוא לקח חלק בהקטרת הקטורת. העונש השמימי חשף את האמת וקרח נבלע יחד אותם שותפים למחלוקת שהיו נטולי מניעים אידיאולוגיים.[13]

הקבלה טרמינולוגית מחזקת פרשנות זו. הכתוב אומר כי מאתיים וחמישים האנשים חטאו "בנפשותם" (במדבר ג, יז). אותו ביטוי מופיע בנוגע לנזיר שלא הצליח להימנע ממגע עם מת (במדבר ו, י"א). בשני המקרים, יש ניסיון להגיע לרמת קדושה שהאדם אינו באמת ראוי לה. מאתיים וחמישים האנשים לא נבחרו לכהונה. הנזיר שנטמא היה כפי הנראה לא מוכן לרמה כזו של קיום דתי.

המחתות ששימשו את מאתיים וחמישים האנשים רוקעו ושימשו ציפוי למזבח. הפסוק אומר כי ציפוי זה ישמש כסימן (במדבר י"ז, ג). הנצי"ב מסביר כי סימן זה מזכיר לאלו המשתוקקים לה' לא לבחור בנתיב הנוגד את ההלכה. מצד שני, הוא גם מבהיר כי חוטאים מסוג זה אינם ניתנים להשוואה עם אלו שחוטאים ממניעים שהם לחלוטין לא ראויים. שום דבר שנוצר על ידי הקבוצה האחרונה לא יהיה ראוי לשימוש במשכן. אלו המוטעים על ידי להט דתי הם לא בסדר, אך אנו יכולים להפגין כבוד מסוים למאמציהם.[14]

מהי האלטרנטיבה עבור אנשים שאלו הם מניעיהם? הנצי"ב מצביע על כך שחזקיהו הצליח לגמול את העם מעבודה זרה על ידי שהראה להם כי הם יכולים להידבק בה' דרך לימוד התורה.[15] במילים אחרות, התאמצות להגיע לדבקות היא דבר טוב. המפתח הוא להבין כי המערכת ההלכתית מאפשרת מספיק מרחב לאינדיבידואליות, להט וחוויה דתית ללא הצורך לפרוץ את גבולותיה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק בלאו, תשע"ג

תרגום: רחל דנציגר-שרנסקי

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

[1] הרב שלמה יוסף זווין, אישים ושיטות (תל אביב, 1966), עמ' 15

[2] ראה לדוגמהDon Seeman, “The Silence of Rayna Batya: Torah, Suffering and Rabbi Barukh Epstein’s Wisdom of Women,” The Torah U-Madda Journal, Volume 6, pp. 91-128.

[3] כמובן, אין משמעות הדבר שעלינו לדחות את תוכנו של הספר.

[4] כותרת הדוקטורט היא “Emek ha-Neziv: A Window into the Intellectual Universe of R. Naftali Zvi Yehuda Berlin,” והוא נכתב באוניברסיטת הורווארד.

[5] העמק דבר, דברים ד, ב-ג

[6] העמק דבר, ויקרא ט, ו

[7] שם

[8] העמק דבר, דברים ד, כ"א

[9] העמק דבר ויקרא י, א

[10] העמק דבר ויקרא י, א

[11] העמק דבר, במדבר ט"ו, ל"ט

[12] העמק דבר, במדבר ט"ו, ל"ט

[13] העמד דבר, במדבר ט"ז, א               

[14] העמק דבר במדבר י"ז, ג

[15] העמק דבר, דברים ד, כ"א

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)