הנקת תינוקות בשבת

השולחן ערוך (סי' שכ"ח) פוסק שאסור לאישה להוציא חלב מדדיה לתוך כלי בשבת, משום איסור סחיטה (כשם שאסור לחלוב בשבת). לעומת זאת, מותר לאישה להניק תינוק, ואם החלב שבדדיה מצער אותה - מותר לה אף לשאוב אותו לאיבוד (סי' ש"ל), וזאת מכמה סיבות: ראשית - החליבה נעשית לאיבוד; שנית - הסחיטה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שכן האישה אינה משתמשת בחלב; ושלישית - זהו מקום צער. בספר "מאור השבת" מובא בשם הגרש"ז אוירבך היתר דומה, מאותן סיבות, גם לאישה שעלולה לאבד את כושר ההנקה אם לא תשאב את החלב שבדדיה בשבת.

האם בסיטואציות אלו מותר לשאוב את החלב רק ביד, או גם במשאבת-חלב ידנית? הפוסקים נחלקו בשאלה זו. יש שאסרו שימוש במשאבה, כיוון שהחלב נשאב לבית קיבול, ואינו נאבד ונשחת באופן מיידי. העצה הפשוטה לפתרון בעיה זו - וכך מופיע בספר "אורחות שבת" - היא להכניס לבית הקיבול של המשאבה סבון או כל חומר אחר שפוגם את החלב, וכך החלב נפגם מייד עם שאיבתו. היתר אחר, המופיע בספר "שמירת שבת כהלכתה", הוא לחלוב בכל פעם כמות של פחות משיעור גרוגרת (19 סמ"ק), לזרוק את החלב ורק אז להמשיך בשאיבה.

השולחן ערוך פוסק שאם התינוק מתקשה לינוק, מותר לאמו לסייע לו ע"י לחיצה על הדד. לכאורה, היתר זה אינו פשוט: הלא האישה עוברת על איסור סחיטה מדאורייתא! ואכן, "שער הציון" הסביר שהדבר הותר משום פיקוח נפש, אולם השאיר את הדברים בצ"ע. החזו"א (נ"ט, ג-ד) נקט אף הוא בגישה זו, וקבע שכל חוסר מזון שעלול לגרום לתינוק לחולי מעיים נחשב לספק סכנה, ומתיר עשיית מלאכות דאורייתא עבורו. יש לשים לב לחידוש שבדברי ה"חזון איש": אין צורך להמתין לחולי המעיים, שהוא ספק הסכנה, אלא מותר לחלל שבת כדי למנוע מספק הסכנה להגיע. לחידוד הדברים נצטט את לשונו של החזו"א :

"ובזמננו, שמצוי מאד חלאים מתרגשות בתינוקות, נראה דכל שיש ספק שיגרום לו קלקול מעיים לעצור או לשלשל, או גרם כאב מעיים או חום כלשהו - הוא בכלל ספק סכנה, שכל קלקול אפשר שיגרום חולי, וכל חולי - ספק סכנה".

האם גם בימינו חולִי מעיים נחשב לספק סכנה, כמו בתקופתו של ה"חזון איש"? הרב שלמה לוי העיר שיש לבחון את הדברים, ונראה שכיום התינוקות חזקים יותר. מכל מקום, אף ה"חזון איש" מעיר שראוי שלא להגיע למצב זה, ולא לחלל שבת על דבר שרק עלול לגרום בעתיד לספק פיקוח נפש.