הספד – יקרא דחיי או יקרא דשכבי?

בשיעור זה נעמוד על השאלה מהי מטרת ההספד: יקרא דשכבי - כבוד הנפטר, יקרא דחיי - כבוד החיים. אנו נראה כי המטרה העיקרית של הספד הוא יקרא דשכבי, אולם במקרים מסוימים כגון "מאבד עצמו לדעת" ההספד הוא גם יקרא דחיי.

 

הספדה  של שרה  

ותָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

מהיכן הגיע אברהם לבכות את שרה? בשאלה זו התבלטו הפרשנים. יש שפרשו שבא מבאר שבע לשם הלך לאחר מעשה העקדה, ויש שאומרים כי הלשון "ויבוא" אינה בא להעיד על תנועה גיאוגרפית אלא על תנועה נפשית, וכך כותב הרמב"ן:

או שיהיה לשון "ויבא" לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה.

לדעת הרמב"ן הכניסה לפעולה היא תהליך משמעותי, שכן התעוררות הנפשית שהיא מעוררת משפיעה על התהליך ועל הבא אחריו. לשאלה הפרשנית שלפנינו ישנה גם נפקות להלכה, וכך דורשת הגמרא במסכת סנהדרין מו: :

איבעיא להו: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי? - למאי נפקא מינה? דאמר לא תספדוה לההוא גברא. אי נמי - לאפוקי מיורשין. תא שמע: +בראשית כ"ג+ ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה, ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא - משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה? שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם.

בבית המדרש נשאלה שאלה: מהו תפקידו של ההספד? את מי הוא בא לשרת – את המת ההולך לבית עולמו, או החיים החסרים אותו? הנפקות שנותנת הגמרא לדין זה היא במישור הרוחני והכלכלי, לאמור: במידה והמת לא מעוניין בהספד, האם קרוביו חייבים להיעתר לבקשה? או במידה והקרובים רוצים להתנער מקרובם ולא להוציא עליו הוצאות הספד – האם הם רשאים? 

הגמרא רוצה ללמוד מאברהם אבינו לשאלה זו, ומבינה כי ביאתו של אברהם יצרה שהות בהספד של שרה, ומכאן רצו להוכיח חכמים כי עיקר הספד הוא בשביל החיים ולא המתים. הגמרא דוחה את הוכחה זו משום שלדעתה שרה היתה חפצה ביקרו של אברהם והיתה מוכנה לוותר על הזכות להספד, במידה ומדובר בזכותה.

לעיל ראינו כי התלבטו המפרשים מה גרם לשהותו של אברהם. רש"י בפירושו לתורה וכן בפירושו בסוגיה בסנהדרין ממשיך את קו החשיבה לפיו ההתמהמהות במספד של שרה נבע מכך שאברהם היה בבאר שבע. אולם לדעת הרמב"ן שהותו של אברהם הייתה בעיקר בשביל הכנת המספד. אם כן, כיצד ניתן לראות בהתמהמהות הספד פגיעה בשרה? ניתן לומר כי כבודו של המת הוא הזדרזות בהשבתו אל האדמה ממנה בה, כדברי הכתוב (בראשית ג) עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. גם אם המת יזכה להלוויה יותר מכובדת, שיהוי הדברים אינו לכבודו. כפי שבארה הגמרא, ידע אברהם שיקרו הוא יקרה של שרה – ולכן ניתן היה בידו להשהות את ענייני הלוויה.

 

כבוד הציבור

מקום נוסף בו בוחנת הגמרא את שאלתה היא במספדם של בני ירבעם, וכך שואלת הגמרא:

תא שמע: וספדו לו כל ישראל וקברו אתו, ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא - הנך בני יקרא נינהו? - ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי.

ירבעם בן נבט זכה לבן צדיק. עונשו היה כי בן זה שהיה יכול להיות המשך ראוי לאביו מת באיבו. אותו בן זכה להספד גדול של כל ישראל. כאן שואלת הגמרא: למי נועד הספד זה? לאחיו ומשפחתו – 'יקרא דחיי'? הרי אלו היו רשעים גמורים, ואם נאמר כי ההספד נועד לבן ירבעם? האם כבוד הוא לו שיספידהו רשעים? לכן, אומרת הגמרא, המקרה שלפנינו מיוחד הוא מאחר שכל בית ישראל הצטרף למספד, טוב היה לבן ירבעם הדבר שכלל ישראל חשו תחושה של קרבה אליו יקבלו מקום ופורקן לנפשם^[1].

 

כבוד מלכים

עוד מקרה ממנו לומדת הגמרא על מהות ההספד, הוא מהספדו של צדקיהו:

תא שמע: בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך, ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא - מאי נפקא ליה מיניה? - הכי קאמר ליה לייקרו ביך ישראל, כי היכי דמתייקרי באבהתך.

ההבטחה שניתנה לצדקיהו היא כי מקום הספדו יהיה במקום בו נשרפו אבותיו, ונשאלת השאלה – מדוע? אחד מסימניה של מלכות תקינה היא המשכיותה, "אין מושחין מלך בן מלך" אומרת הבריתא בהוריות, שכן מלכות תקינה עוברת מאב לבן באמצעות שושלת הדורות. בקבורת המלכים אנו מוצאים ביטוי לרעיון זה: מלך הנקבר עם אבותיו הוא מלך השייך לשושלת מלכותית. הגמרא מניחה מכאן כי ההספד הוא יקרא דשכבי, שכן אם הנביא קושר בין הספדו של צדקיהו למקום קבורתו הוא סבור ששניהם מיועדים עבור המת, הזוכה להצטרף אל אבותיו המתים בכבוד הראוי לו. ברם, אם הספד הוא יקרא דחיי, לא ברור מדוע כרך ירמיהו הנביא את ההבטחה על מספד יחד עם קבורת האבות לצדקיהו. על כך עונה הגמרא כי גם עבור העם קבורת המלך עם אבותיו היא זכות, בכך שהעם רואה כיצד המלך מתכבד בקבורת אבותיו.

 

יקרא דשכבי וביזיון

לסיום הסוגיה, מביאה הגמרא התלבטות נוספת: מה היחס בין "יקרא דשכבי" לכפרת המת?

תא שמע: הלינו לכבודו; לשמע עליו עיירות, להביא לו מקוננות להביא לו ארון ותכריכין - אינו עובר עליו. שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת - הכי קאמר: כל העושה לכבודו של חי - אין בו בזיון למת.

 

ההלכה שלפנינו דנה בהגדרת 'בזיון המת', ובשאלה הספציפית מתי שיהוי הקבורה כדי להרבות בהספד הוא דבר מותר. הכלל שנוקטת הברייתא הוא שפעולה של שיהוי אשר תרבה בכבודו של מת מותרת, ואין בה משום בזיון המת. הגמרא מוסיפה על דברי הת"ש כי גם אם דחיית ענייני הלוויה היא משום יקרא דחיי, כדי לאפשר לקרובים הספד גדול יותר, הדבר מותר ואין בכך משום בזיון המת. במילים אחרות, מאחורי הגדר בזיון המת אינו תלוי בשאלה האם הספד הוא יקרא דחיי או יקרא דשכבי.

 

יקרא דשכבי וכפרת המת

למסקנה, מבינה הגמרא שהספד הוא יקרא דשכבי לאור הברייתא הבאה:

תא שמע, רבי נתן אומר: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה. מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו - זהו סימן יפה למת, שמע מינה: יקרא דשכבי הוא, שמע מינה.

 

לאור דברי רבי נתן, שסימן יפה למת הוא העדר הספדו, מבין התלמוד כי הספד הוא יקרא דשכבי והכבוד שניטל הוא הביטוי לכפרה. בשפה המודרנית, הקבורה והספד מכונה 'הכבוד האחרון' וכאן עולה השאלה, מהי המשמעות של של נתינת כבוד לאדם מת שכבר לא נמצא בינינו?

 

על דבר זה ניתן לענות שתי תשובות: על פי תפיסת התלמוד, הסתלקות הנפש היא תהליך ארוך הנמשך מזמן הפטירה עד שלושת הימים ראשונים לאחריה. לכן, במידה וההספד נעשה בשלושת הימים הראשונים, נשמת המת חשה את הכבוד האחרון שניתן לה. תשובה שנייה שניתן לתת היא שהמונח כבוד מתחלף פעמים רבות אצל חז"ל עם המילה "מקום" או "שייכות". כאשר אדם מת, אף שנשמתו עולה למרומים ואין היא מסתובבת בין החיים, החשיבות והמקום שנותנים לנפש משפיעים עליה, וכביכול כשם שהאל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כך אצל בני אדם המת אינו נמצא בעולם – אך יש לו מקום בין החיים.

אם נחזור לראשית דברינו אודות היחס בין כפרת המת ליקרא דשכבי, נאמר כך: מת אשר נמנע ממנו לקבל מקום בעולם הזה זוכה לכפרה עבור אותה זכות מיוחדת.

 

הספד על מאבד עצמו לדעת – מקרה המאפשר הבחנה בין יקרא דחיי ליקרא דשכיבי   

אומרת הברייתא במסכת שמחות (פרק ב) :

המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר, רבי ישמעאל אומר קורין עליו מן הוי נשלחה הוי נשלה, אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו, וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין בו.

המאבד עצמו לדעת (מתאבד) לא זוכה שיתעסקו עמו כמו כל מת רגיל. רבי ישמעאל סבור כי הדבר מתבטא בקריאה שונה, המכילה בתוכה ברכה 'הוי נשלחה' וקללה 'הוי נשלה'[2], הממחישה לכל כי התאבדות היא טרגדיה גם מפני שנשלחה יד בנפש, וגם מפני שמי שהיה צריך לשמור על הנפש הוא שהרגה. ר"ע מעדיף להימנע מלעסוק בדברים אלה, והוא מבחין בין דברים שהם כבוד לחיים הנוהגים גם במאבד עצמו לדעת, וזאת כדי לא לצער את הרבים, לדברים הקשורים ליקרא דשכבי שאינם נהוגים במתאבד – לדוגמא קריעה, חליצת הכתף וההספד.

להלכה כותב החתם סופר כי בימנו פעמים רבות הספד המת יש בו משום יקרא דחיי של המשפחה, ולכן גם במאבד עצמו לדעת ראוי להספיד, וז"ל:

מ"מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו אבל אם יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו ביה רבנן במילתא ונתבאר שלא היה לו דין מאבד עצמו אזי יכול המורה להורות לכתחלה להתאבל אפילו אם באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאעל"ד.

בגישתו של החתם סופר אנו רואים כי הלכה כר"ע, הסבור שיש להבחין בין הרכיבים הקשורים לחיים לרכיבים הקשורים למת עצמו, ואנו מונעים מן המת את כל הדברים שהם יקר לו – שכן כפי שראינו לעיל, מניעת הספד סימן יפה למת הוא – בכך שאנו מונעים ממנו דבר זה אנו עוזרים לו בכפרתו. כל עוד הקרובים לא מגלים את דעתם אחרת, אנו מספדים את המת משום יקרא דחיי.