דילוג לתוכן העיקרי

ויקהל | בין משכן למקדש

קובץ טקסט

 

            מנהג עדות ספרד – מל"א ז', יג-כו; אשכנזים – מל"א ז', מ-נ

הפטרת ויקהל הינה הפטרה נוספת בשרשרת ההפטרות הלקוחות מפרקי מקדש שלמה בספר מלכים המלוות את קריאת פרשיות המשכן בספר שמות ומצטרפת בכך להפטרות תרומה ופקודי[1]

אחד ההבדלים הבולטים שבין תיאור המקדש לבין תאור המשכן הינו היחס שבין המשכן לבין כליו. כל הקורא את פרשת תרומה מבחין בכך שהתורה מעמידה את הכלים במוקד. מיד לאחר הצווי הפותח במצווה הכללית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", באים בהרחבה פרשיות הארון, השלחן והמנורה כיישום המצווה. רק לאחר גמר תאור הכלים, מתחילה מצוות בנין המשכן עצמו. אף בהמשך, פרשיות מזבח הנחושת, הזהב והכיור חוזרים ותופסים מקום נכבד. ואכן, לא בכדי כתב הרמב"ן ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה". אף מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הנרחב בדבר היחס המדוייק שבין המשכן לכלים[2], ברי לכל מי שקורא את פרשת תרומה ופרשת ויקהל שהכלים הינם מרכיב מרכזי במקדש.

לעומת זאת, הכתובים בספר מלכים מתנבאים בסגנון אחר. המנורה, השלחן והמזבח תופסים מקום מינורי לחלוטין בתאור המקדש בירושלים, ואפילו תפקיד ומעמד הארון מוצנע בהרבה לעומת ספר שמות. לשם המחשה, נציין שהצווי על המנורה והשלחן במשכן נמשך במשך שמונה עשרה פסוקים רצופים (שמות כ"ה, כ"ג-מ' [3]) ותאור עשייתו בפרשת ויקהל לוקח עוד חמשה עשר פסוקים בעוד ספר מלכים מקדיש לשני הכלים הללו שלשה פסוקים בלבד (מלכים א' ז', מ"ח-נ'). הכתובים הללו, הכלולים בהפטרתנו, נבלעים במסגרת תאור כללי למדי ואינם זוכים לפרשה בפני עצמם או לחשיבות עצמאית. תמונה דומה של אזכור מרובה בתורה לעומת הזכרה מועטת בנביא מצטיירת בנוגע למזבח הזהב (שמות ל', א'-י'; שמות ל"ז, כ"ה-כ"ח ומלכים א' ו', כ'-כ"א; מלכים א' ז', מ"ח) ואילו מזבח העולה הזוכה לפרשה שלמה בפרשת תרומה ולפרשה נוספת בויקהל איננו מוזכר כלל בתאור בנין המקדש[4]. מבין כל כלי המקדש, רק הכיור, שאיננו מוזכר כלל בפרשת תרומה אלא מופיע בתחילת כי-תשא בהקשר של הכשר העבודה ולא כחלק מן המקדש עצמו, תופס מקום משמעותי בתאור המקדש!

במלים אחרות, בספר שמות – הקירות משמשים כמעטפת לכלים שהם לב המקדש, ואילו בספר מלכים, הבנין עצמו הוא העיקר ואילו הכלים נועדו למלא את הבנין. נקודה זו בולטת מאד בהפטרתנו, בין אליבא דהמנהג הספרדי ובין לפי האשכנזי. הלא אם נקרא במלכים פרק ז' את תאור בנין המקדש המרכיב את שתי ההפטרות הללו – הספרדי את חציו הראשון (פסוקים י"ג-ל"ט) והאשכנזי את הסיכום שבסופו (פסוקים מ'-נ') – נבחין מיד שמקום נרחב ביותר מוקדש לתאור שני העמודים של אולם ההיכל ("יכין ובעז"). בפרוטרוט רב ביותר, עוסקים הפסוקים בעיטורים, בכותרות ובקישוטים הנלוים לעמודים.

ויצר את שני העמודים נחשת שמנה עשרה אמה קומת העמוד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסב את העמוד השני. ושתי כתרת עשה לתת על ראשי העמודים מצק נחשת חמש אמות קומת הכתרת האחת וחמש אמות קומת הכתרת השנית. שבכים מעשה שבכה גדלים מעשה שרשרות לכתרת אשר על ראש העמודים שבעה לכתרת האחת ושבעה לכתרת השנית. ויעש את העמודים ושני טורים סביב על השבכה האחת לכסות את הכתרת אשר על ראש הרמנים וכן עשה לכתרת השנית. וכתרת אשר על ראש העמודים מעשה שושן באולם ארבע אמות. וכתרת על שני העמודים גם ממעל מלעמת הבטן אשר לעבר שבכה השבכה והרמונים מאתים טרים סביב על הכתרת השנית. ויקם את העמדים לאלם ההיכל ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בעז. ועל ראש העמודים מעשה שושן ותתם מלאכת העמודים

ובהמשך:

עמדים שנים וגלת הכתרת אשר על ראש העמדים שתים והשבכות שתים לכסות את שתי גלת הכתרת אשר על ראש העמודים. ואת הרמנים ארבע מאות לשתי השבכות שני טורים רמנים לשבכה האחת לכסות את שתי גלת הכתרת אשר על פני העמודים

משמעות הענין הוא שהבנין איננו אמור למלא תפקיד פונקציונלי כמעטפת לכלי הקדש שבתוכו אלא שהינו בעל משמעות סמלית ומוקד רוחני בפני עצמו, ועל כן ישנה חשיבות רבה לקשטו ולהדרו בפני עצמו. הדגשת הכתובים את השבכות והכותרות של העמודים, על רמוניהם המפותחים ומעשה השושן שעל ראשיהם, הוא מפני שיש בהם ביטוי אמנותי ורוחני ותפקידם הינו אורנמנטלי וסמלי ולא רק פונקציונלי. זהו, כמובן, הטעם שנקראו בשמות; הלא ברור שאילו תפקיד העמודים היה רק להחזיק את הדלתות, המזוזות והמשקופים שלא יפלו, אזי לא היו מכונים בשמות, אך היות ואין הם רק מעשה בנין אלא גם יצירת אמנות, ניתנים להם שמות כליצירות אמנות.

ההנגדה לנעשה במשכן, אינה יכולה להיות גדולה יותר. שם, כלל אין משמעות לעמודים מלבד תפקידם להחזיק את יריעות המשכן ולתמוך במבנה, ולכן לא מוזכר שום אלמנט קישוטי בהם. למותר לציין, שאין לעמודים שמות, כותרות או שבכות. כך, בנוסף להנגדה הנזכרת למעלה בין תיאורי המשכן ומקדש שלמה מבחינת זיקת הכלים והבנין, מעיד גם יחס הכתובים הללו למעמד העמודים על הפער בין המקדש למשכן ביחס לתכלית הבנין כשלעצמו.

לאמיתו של דבר, העמודים אינם רק אורנמנטליים אלא גם מונומנטליים. גבהם שמנה עשרה אמות, היקפם שתים עשרה אמה וגובה הכותרת חמש אמות. אף סדרי הגודל הללו מצביעים על כך שבבסיס בנין העמודים והבית עומדת גישה שהבנין אמור להרשים ולמלא תפקיד סמלי ויצוגי מעבר לתפקידו הפונקציונלי.

תהליך דומה ניכר גם בכלי השני המככב בהפטרה הלא הוא הים והמכונות, שהם הכיור וכנו שבפרשת כי-תשא. בעוד התורה מציגה את הכיור בקיצור נמרץ ככלי פונקציונלי המכיל מים ועיקר ענינה בכיור הוא לדאוג לרחצת ידי ורגלי הכהנים ("ועשית כיור נחשת...לרחצה...ונתת שמה מים ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם"), הרי שבהפטרתנו הים הופך להיות כלי בעל חשיבות עצמית הטעון משמעות סמלית, וכלל לא מוזכרת מטרתו כמספק מים לקידוש ידים ורגלים. דבר זה בולט ביותר בתאור המכונה ("כן הכיור" בספר שמות). היא זוכה לפרשה בפני עצמה, הינה בעלת שם עצמאית ואיננה רק נספחת לכיור בכינוי הסמיכות כבתורה ("כיור נחשת וכנו נחשת"), והיא מעוטרת בעיטור משוכלל ומפותח המשלב דמויות בעלי חיים וכרובים בין המסגרות (עד כדי כך משמעותית וטעונה היא הסמליות הגלומה בעיטורים הללו, לדעות מסויימות, עד שהרד"ק (פס' ל"ג) רואה בה ביטוי למרכבה העליונה של השכינה!).

אף כאן, ממדי הכיור הינם גדולים למדי (גובה חמש אמה והיקף שלשים אמה) ומשקפים את המגמה לקנה מידה מונומנטלי, מעבר לצורך הפונקציונלי, השולטת במקדש.

עוד מן הראוי לציין ששלמה עשה עשר מנורות ועשרה כיורים ולא הסתפק באחד כבמשכן למרות שלקיום מצוות הדלקת המנורה ורחיצת רגלי הכהנים היה די במנורה אחת וכיור אחד. ניכר כאן העקרון של הגדלת סדרי הגודל ויצירת רושם של עצמה ושפע, מעל ומעבר לנצרך מבחינה מעשית. בהקשר זה, מן הראוי להזכיר שהמזבח שעשה שלמה היה בעל ממדים גדולים ביותר וגדול במידה ניכרת מן המזבח שעשה משה[5]

המסקנה העולה מכל זה הוא שבבנין המקדש שונתה המתכונת הקיימת מן המשכן ונעשה שינוי מגמה משמעותי המתרגם לבנין גדול, רב מימדים, המעוטר במתכות יקרות, קירות מגולפים, קישוטים מעובדים להפליא וכלים גדולים ומרובים. העקרון מאחרי הבנין היא הוד, הדר ותפארת,  והוא מוצא את ביטויו ע"י מימדים גדולים, שפע חמרי וקישוט המבנה. ויש להדגיש; בעקבות תיאורי חז"ל ביחס למקדש הורדוס, אנו נוטים לייחס תכונות אלו לבית שני, אך לאמיתו של דבר, זהו המגמה מאחרי משכן שלמה.

כל זה עומד בניגוד גמור למשכן שבמדבר, שהיה מבנה ארעי ומתפרק, גגו היה אהל וממדיו היו צנועים הרבה יותר. כמדומה, שאין זה רק הבדל אסתטי אלא גם מבטא חוויה רוחית אחרת. המשכן משדר תחושה של אינטימיות בין האדם למקום, מעין קיטון קטן, חביב ונעים, בו האדם יכול להתיחד עם אלוקיו. כמובן, שגם בו ישנה חובת יראה ומידת "וגילו ברעדה" שולטת בו, אך תכליתו איננו להיות סטרוקטורה המשדרת כוח ועצמה כלפי חוץ אלא לבטא את הזיקה שבין האדם למקום. נבואת ישעיהו "נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" משקפת את האתוס של המקדש הפונה כלפי חוץ בעצמות של כוח ורושם והארכיטקטורה שלו נועדה לבטא זאת, אך המשכן, לעומתו, אינו תואם מודל זה.

נראה, שאף הנקודה השניה שהצבענו עליה כמבחינה בין שני המוסדות הללו, דהיינו היפוך היחסים שבין הכלים לבנין משקף את ההבדל הבסיסי יותר שביניהם. הכלים במעמדם העצמאי של יצירות אמנות, כפי שמתוארת המנורה בספר שמות, משרתים את המגמה של קרבת האלקים לאדם והם מעין תכשיט המעיד על קרבת שני הגורמים וה"אקרובי דעתא" שביניהם. נקודה זו נאמרה מפורשות במדרש מפורסם אודות המנורה ש"עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" אך היא תקפה באופן כללי יותר, שהרי בכלים נעשה שימוש בתוך הבית פנימה בעוד המבנה הוא שבולט למרחוק. לכן, במידה ויש משמעות לכלי המקדש מעבר לתפקידם הפונקציונלי, הרי שיש בכך להעיד שהשכינה שורה בישראל.

סיכומו של דבר, בין משכן למקדש קיימים הבדלים משמעותיים: האחד משדר אינטימיות וצניעות, בעוד השני מבטא כוח ועצמה; האחד מדגיש יותר את מידת האהבה ואילו השני מבליט את מידת היראה; האחד פונה פנימה ומכוון כלפי ישראל בלבד ואילו השני משקיף גם החוצה לכלל האנושות. לכן, במשכן הבנין הינו פונקציונלי ופשוט ואילו במקדש הבניה היא מונומנטלית ואמנותית.

באם נרצה לנסח זאת בשפה עממית יותר ולתרגם את הענין למטאפורה השאובה מעולמנו הדתי, בית המקדש משקף בנין בסגנון בית הכנסת הגדול, ואילו המשכן דומה יותר לשטיבל צנוע. הראשון מרשים ובעל נוכחות ואילו השני פשוט וללא כל אפיון אדריכלי מעבר לארבע קירותיו אך עם חום אנושי רב ובו המתפלל מרגיש בבית. ניסוח מעין זה מעמיד אותנו בפני שאלה קריטית, והיא האם היו מחירים רוחניים לבניה בסגנון הגרנדיוזי שנבחר עבור המקדש? אמנם, ישנם רבים הנהנים מן הצורה המרשימה של בתי כנסת מרכזיים ורואים בבנייתם הישג ארכיטקטוני-רוחני, אך קיימים גם חלקים נרחבים בציבור הנוטים לזהות את השטיבל השכונתי הקטן והתוסס כמקום חמים ומאיר פנים למתפלל בעוד בתי הכנסת המפוארים משדרים מידה מסויימת של ניכור וריחוק כלפי הבא בשעריהם. באם נניח שתחושה זו אכן קיימת ושקיומה איננו רצוי – וניתן להתווכח על שתי הטענות הללו – אזי עלינו לשאול, האם בעיה או תחושה מעין זו היתה קיימת במקדש או לא?

בהקשר זה, יש לציין שני דברים: 1. בתאור חנוכת המקדש בפרק שלחר מכן בספר מלכים, ישנה הדגשה חזקה על המפגש האישי שבין האדם למקום ונימה זו מחליפה את הפן הסמלי הארכיטקטוני השולט בפרקנו. 2. מן הראוי גם לצטט במסגרת דיון בשאלה זו את מדרש חז"ל בגמרא ביומא, המביע באופן חריף ונועז את הקשר שבין האדם למקום במקדש, בהתבסס על פסוק בפרק הבא בספר מלכים, כקשר אינטימי ומחבק:

ויראו ראשי הבדים...הא כיצד דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה שנאמר צרור המר דודי לי בין שדי ילין אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה

לאור זאת, יש לומר שבנין המקדש מנסה להשיג מטרה כפולה, הן הוד, הדר ותפארת כלפי חוץ, אך גם חיבה ואינטימיות לפני המקום כחיבת זכר ונקבה, וזאת בחלקים הפנימיים יותר. עם זאת, דומה שעצם השילוב, כרוב נסיונות השילוב הרוחניים, יוצר מתח מסויים כלפי כל אחד משני העקרונות אותו הוא מנסה להשיג. יש בכך משום הפריה רוחנית אך גם מחייב מחיר מסויים שבו אין אחד משני העקרונות מתקיים במלואו. האינטימיות אכן נפגעת מתוספת ההוד והדר כשם שתחושת האימה והשגב מוקהה באופן ידוע ע"י המהלך של קרבה ואינטימיות המתקיים במקביל אליו, אך השילוב של שני העקרונות הללו של מורא ומקדש ואהבת ד', א"כ באופן לא מושלם, נחשב כמבטא עולם דתי ורוחני עשיר יותר. עם זאת, יש בכך משום שינוי משמעותי מן המודל שהיה נהוג במשכן, בו התקיימו איזונים אחרים.

ואם נשאל בדבר הסיבות למעבר שבין משכן למקדש, ניתן להציע שהקמת המשכן מילאה תפקיד בהקשר היסטורי נתון ושיש לראותה במסגרת מסעי ישראל במדבר, בדרך שבין הר סיני לארץ ישראל. בשעתו, הדגשת מימד האינטימיות והקרבה למקום היתה הצעד הרוחני הנצרך לאותו דור ועל כן המשכן הבליט חוויה זו, בעוד המקדש שהוא "בית עולמים" מציג איזונים רוחניים שאינם תלויים בזמן ובמקום. כך, למשל, ניתן לראות את הבחירה בחוויה האינטימית עבור המשכן כנובע מן הזיקה שבין הקמת המשכן ומתן תורה ומן הרצון להדגיש את הקרבה האלוקית לבשר ודם, לאחר ההוד והשגב הנוראיים של מעמד הר סיני. ויש להזכיר ששיבוץ המשכן במרחב ההיסטורי הנתון בשעתו והבנת השלכותיו הרוחניות כנובעים מן המציאות שבתוכה הוא אמור לפעול ודאי מתחייב אליבא דהפרשנים שהקמת המשכן באה לעולם כתגובה לחטא העגל, שהרי ההקשר ההיסטורי הוא העומד בבסיס הקמתו. ואם ירצה מאן דהוא להיתלות בתנאי המדבר והארעיות המובנית במבנה המוקם בו לעומת הקמת קרית מלך בעיר המלוכה כשניתן לגייס משאבים מרחבי האזור ולהסתייע בגורמים נוספים, גם הצעה מעין זו מתקבלת על הדעת.

סוף דבר, ההפטרה מציגה בפנינו את מודל המקדש בירושלים, כשונה מן המשכן שהיה במדבר, ובדרך זו מציגה בפנינו חזון רוחני של עצמה ותפארת שהינו אלמנט הנעדר מן המשכן הקומפקטי ונייד.

___________________

[1] הזדמנות נוספת של קריאת הפטרה העוסקת במקדש שלמה – אחת לכמה שנים – היא הפטרת שבת חנוכה השניה, וזאת מדינא דגמרא ("ואי מיקלעי [בחנוכה] שתי שבתות, קמייתא בנרות דזכריה, בתרייתא בנרות שלמה" מגילה ל"א.). ההפטרה הנקראת בשבת חנוכה היא הפטרת ויקהל (למנהג האשכנזי) או פקודי (למנהג הספרדי). כאן ננתח את ההפטרה בזיקתה לפרשה ולענין המשכן בכלליותו ואילו בפרק המוקדש לשבת חנוכה נתמקד במנורה ובזיקה שבין "נרות שלמה" לחנוכה.

[2] נקודת המוצא לדיון היא מחלוקת הרמב"ם, הראב"ד והרמב"ן בדבר מנין המצוות של בנין המקדש, ובדיונים בדבר מקומם ותפקידם של הכלים במסגרת המקדש ו/או מחוצה לו. כמקורות ראשוניים, ניתן לראות את ספר המצוות להרמב"ם מ"ע כ', השגות הרמב"ן למ"ע ל"ג "וכן לא נמנה אנחנו...שאין בו כלים אלו", השגת הראב"ד למנין המצוות הקצר מ"ע כ', ירושלמי שקלים פ"ד ה"ב "אמר רבי חזקיה תנא רבי יהודה גרוגרות השלחן וכו' " ודעת זקנים מבעלי התוס' לשמות כ"ה, ו'.

[3] וראוי עוד לציין את פסוקי הפתיחה של פרשת תצוה (שמות כ"ז, כ'-כ"א) העוסקים אף הם בהדלקת הנרות במנורה, וזאת עוד מבלי להוסיף את הפסוקים שבויקרא כ"ד או במדבר ח'.

[4] המזבח, כמו הארון, מופיע בצורה משמעותית בתאור חנוכת המקדש ע"י שלמה בפרק ח' אך לא בבנינו.

[5] עיין זבחים נ"ט:

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)