יומא | דף נא | הפקרת ממון הכוהן הגדול לאחיו הכוהנים

הגמרא בדפים נ'-נ"א דנה בהרחבה בבעלות על הפר שמקריב הכוהן הגדול ביום הכיפורים. פר זה ממלא שני תפקידים, ואף מתוודים עליו פעמיים: א. הוא מכפר על הכוהן הגדול באופן אישי. ב. הוא מכפר על 'אחיו הכהנים'. התורה דורשת מן הכוהן הגדול לרכוש את הפר מכספו שלו, ומכאן יש לדון באופי זיקתם ושייכותם של אחיו הכוהנים אל הפר. ואמנם, הגמרא בדף נ' עמוד ב' מסתפקת אם הכפרה על אחיו הכוהנים היא "מקופיא", דהיינו כפרה חלקית ואגבית בלבד; או שמא זוהי כפרה "בקביעותא", דהיינו כפרה גמורה, השווה לכפרתו של הכוהן הגדול עצמו.

למסקנת הסוגיה, קובעת הגמרא (נא ע"ב):

"אלא שאני בי גזא דאהרן, דאפקריה רחמנא גבי אחיו הכהנים".

כלומר, הכוהן משלם על הפר מכיסו, אך התורה קובעת כי תשלום זה נזקף לזכותם של כלל אחיו הכוהנים. הגרסה שהעתקנו היא על פי רש"י, המוסיף את המילה "אלא", ובפשטות נראה שכוונתו לומר שתירוץ זה האחרון אכן מבטל את הפקפוקים שהתעוררו במהלך הסוגיה, ומשמעותו: בני אהרן כולם שווים בבעלותם על הקורבן, ועל כן כולם מתכפרים בו כפרה גמורה (וראה את הדיון בכך בתוספות כאן). בניגוד להבנה הפשוטה, נראה שדיוק אחר בדברי רש"י מוביל למסקנה אחרת. רש"י כאן כתב "אפקוריה אפקריה לגבי הך כפרה", וכעין זה גם במאירי: "הכתוב הפקיר את ממונו אצל אחיו לענין זה שתהא יד כולם שוה בו ויתכפרו בו".

מדברי רש"י והמאירי נראה שאין מדובר בהפקר גמור, אלא בהפקר לצורך הכפרה בלבד. לעומתם, הרמב"ם (עבודת יום הכיפורים ה, יג) כותב:

"פר יום הכפורים, אף על פי שכהן גדול קונה משלו, שנאמר 'פר החטאת אשר לו', המקום הפקיר ממונו בו לכל אחיו הכהנים, שאילו לא היה להן בו שותפות לא היו מתכפרין בו".

מדברי הרמב"ם נראה יותר שמדובר בהפקר גמור ולא בהפקר נקודתי לצורך כפרה, שהרי הרמב"ם סבור שיש צורך בשותפות גמורה כדי לזכות בפועל בכפרתו של פר כוהן גדול.

אם הדיוק המוצע במקומו, הרי שלפי הרמב"ם אכן יש הפקר גמור, וממילא גם כפרה גמורה, בעוד לדעת רש"י והמאירי ההפקר מצומצם ומסוייג יותר, וייתכן שכפרתו מקופיא, ולא כפרה גמורה.

בעיוננו למסכת שקלים הזכרנו את חידושו המפורסם של רבי עקיבא איגר (בשו"ת, סימן ט') שנשים פטורות מתפילת מוסף משום שאינן שותפות במחצית השקל. כפי שהסברנו אז, כל האחרונים שללו חידוש זה וקבעו בנחרצות שאף מי שאיננו משלם בפועל למחצית השקל זכאי לחלק בקורבנות הציבור של כלל ישראל. שניים מגדולי הדור בפולין לפני השואה דחו את דבריו של רבי עקיבא איגר בעקבות סוגייתנו. רבי מנחם זעמבא (בתשובה שהודפסה בשמו בשו"ת זרע אברהם, סימן ד'; וכן כתב בספר "עמודי אור", סימן ז') הסביר:

"ומבואר דגם עבדים שאינם שוקלים מתכפרין בקרבן ציבור, והטעם פשוט, כמו דאמרינן ביומא שאני בי גזא דאהרן דרחמנא אפקריה לגבי אחיו הכהנים ומתכפרין בפרו, כן זכי רחמנא כפרה לכל ישראל, אף למי שלא שקל".

אם כן, סוגייתנו מבססת יסוד עקרוני בנוגע להרחבת כפרתו של קורבן.

לסיום נעיר שייתכן שהחידוש שבסוגייתנו מתקשר להלכה נוספת, שלמדנו בסוגיה לעיל בדף י"ח:

"'והכהן הגדול מאחיו' – שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר. אחרים אומרים: מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו? תלמוד לומר 'והכהן הגדול מאחיו' – גדלהו משל אחיו".

הכוהן הגדול מצוי במעמד מורכב. מצד אחד הוא זוכה למעמד אישי נכבד, ובעבודת יום הכיפורים הוא עובד בכוחות עצמו, כאינדיבידואל, ומצד שני הוא חלק משבט רחב יותר, הכולל את כל אחיו הכוהנים, ואחת ממטרותיו ביום הכיפורים היא לכפר גם עליהם. מעמד מורכב זה מתבטא בשתי ההלכות שלפנינו: מצד אחד אחיו מוכרחים לנשאו עליהם, ולוודא שהוא אכן יהא גדול מכולם בעושר, אך מצד שני התורה הפקירה את ממונו שלו לגבי אחיו הכוהנים, כדי שיזכו כולם לכפרה אחת.