הקריאה לכתחילה – עיקרון ויישומו

נרחיב את הפרספקטיבה על סוגיית הקריאה "לכתחילה" והקריאה ה"בדיעבד" של סיפורי המקרא, בעזרת דברי הרמב"ם בנושא ההשגחה, במורה נבוכים.

 

יחסי השגחה-בחירה – מרחב האפשרויות

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, יז) מציג חמש תפיסות עולם בסוגיית ההשגחה. כאן נביא את הדברים בלשוננו, בשפה פשוטה:[1]

הגישה הראשונה היא גישת אפיקורס – אין שום השגחה כלל.

הגישה השנייה היא גישת אריסטו – יש השגחה על העולמות העליונים, עולמות המלאכים והגלגלים. העולם שבו אנו חיים אינו מושגח בהשגחה א-לוהית.

הגישה השלישית היא גישת האשערי"ה – הקיצוניות ההפוכה, השגחה מוחלטת על כל המתרחש במציאות. משמעותה של גישה זו היא ששום דבר איננו נתון לשליטתו של האדם. ממילא אין בחירה חופשית, ומוסיף הרמב"ם שמתוך כך אין גם משמעות לתורה.

הגישה הרביעית היא גישת המעתזיל"ה, הדומה מאוד לגישה השלישית, אך בכל זאת קרובה יותר לעמדת התורה. לפיה הפועל בעולם אינו רצון הא-לוהים אלא החכמה הא-לוהית. המעתזיל"ה היא הכת המשכילה יותר בעולם המוסלמי, והיא ניסתה להילחץ מהמלכוד של תפיסה דתית ההופך את התורה לחסרת משמעות. היא טענה שיש לאדם מרחב בחירה, אך עדיין ייחסה את השליטה לא-לוהים. היא שינתה את המושג מרצון לחכמה, משרירותיות להיגיון. 

הגישה החמישית היא גישת התורה – האדם הוא בעל בחירה חופשית גמורה, ועם זאת יש גם השגחה א-לוהית על העולם.

לפי הגישות הללו – בידי מי נתונות ההתרחשויות כאן בעולם? בין הגישה הראשונה לשנייה אין הבדל לגבי שאלה זו, שתיהן מסכימות שהעולם הזה נתון ביד המקרה. ממילא הפועל בעולם הוא האדם, הוא בבחירתו קובע מה יקרה. יש עוד גורמים, כחלק ממחזור הטבע ומהמקריות שבעולם, אך האדם הוא הגורם הפעיל היחיד בזירה. לפי הגישה השלישית הקובע הוא הא-לוהים בלבד, הכל גזור משמים. גם לפי הגישה הרביעית יש שליטה א-לוהית חד-צדדית. לפי גישת התורה, ההתרחשויות נקבעות על ידי האדם והא-לוהים: האדם פועל, וא-לוהים דן אותו כפי מעשיו. למערכת היחסים ההדדית הזו אנו קוראים משפט. יש כל מיני גישות בתוך היהדות כלפי המשפט הזה, יש מרחב של הבנות כיצד הקב"ה מנהיג את עולמו במשפט, אבל העיקרון היסודי הוא אחד: הקב"ה מגיב למעשי האדם, והמעשים והתגובות הם שיוצרים את סך כל הדברים שקורים במציאות.

הרמב"ם מבהיר שהגישה החמישית מוסכמת על כל חכמי ישראל. כשאנו מביטים בעולם המחשבה אנו רואים ויכוחים רבים, אך כשמרחיבים את המבט ורואים את כל הגישות שמחוץ ליהדות, מתוך פרספקטיבה זו מצטמצמים הוויכוחים. העיקרון המרכזי משותף לכולם, בתוך היהדות כולם מסכימים שהמציאות נקבעת בידי שני גורמים – א-לוהים והאדם, ומכאן ואילך השאלה היא פנימית: עד כמה דומיננטי כל גורם. מה חלקו של הא-לוהים ומה חלקו של האדם בתוך השותפות המוסכמת.

אחר שראינו את נקודת המוצא של ההגות היהודית, את המרחב המוסכם שבתוכו מתנהלים הדיונים, נחזור למניטו – ונראה כי הוא מעצים את מקום הבחירה של האדם, אולי יותר מכל חכמי ישראל שלפניו.

[לשם השוואה, נציג קודם כל את עמדתו של הרמח"ל בסוגיה. הרמח"ל הוא דוגמה לגישה שדוגלת הן בהשגחה והן בבחירה, אך בניגוד לדרך שהולך בה מניטו – היא מבכרת דווקא את ההשגחה על פני הבחירה. הרמח"ל פותח את ספרו דעת תבונות בהדגשת הבחירה של האדם, שעומדת ביסוד ההסבר לטעם הבריאה, ועם זאת במהלך הספר הוא בונה את הנהגת הייחוד – המהלך הא-לוהי בהיסטוריה שאינו תלוי במעשי האדם. לגישה זו יש שורשים קדומים הרבה יותר: אמירות של חז"ל כגון "ישראל קדמו לעולם" וכדומה טוענות שהייתה תכנית ידועה מראש, ולא משנה מה האדם היה עושה – בכל מקרה היא הייתה מתממשת.]

 

הדוגמה הראשונה בהיסטוריה: קין והבל

את הדוגמה הראשונה שנראה בדברי מניטו, הזכרנו במילים אחדות בסוף השיעור הקודם: סיפור קין והבל. זו ההתרחשות הראשונה בעולם שמחוץ לגן עדן, ולכן היא יכולה ללמד אותנו הרבה על מבנה העולם הנוכחי.

לאחר שקרבנו של הבל מתקבל וקרבנו של קין אינו מתקבל, פונה הקב"ה אל קין ואומר לו:

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ"   (בראשית ד', ז').

זו הפנייה הראשונה של א-לוהים לאדם אחרי גן עדן. הדבר הראשון שאמר א-לוהים לאדם עלי אדמות: גורלך בידיך. יש לך בחירה חופשית, אתה יכול לעלות ויכול לרדת. אמירה זו באה אחרי שקין נפל בהתמודדות הראשונה שלו – הוא רצה להביא קרבן, והקרבן לא התקבל. בעקבות כישלון זה, האמירה הא-לוהית היא שהאדם יכול לקום מנפילתו, להיטיב ולהגיע למצב טוב יותר מזה שהיה לפני הנפילה. הקימה מהנפילה תתרחש על הציר המוסרי, "אם תיטיב". עליך להשתפר מבחינה מוסרית, ובזאת תצליח לתקן את טעותך. הכל בידיים שלך. בשלב זה הבחירה הייתה נתונה בידי קין.

מניטו הולך צעד אחד אחורה: כל הבאת הקרבנות הייתה מתוך בחירה. הייתה גם אפשרות שלא קין ולא הבל יביאו קרבן. כל אחד יחיה את חייו כרגיל, יעבוד את אדמתו או ירעה את צאנו. אבל לא באמת ייתכן ששום דבר לא יקרה, כיוון שהעולם נע למגמה מסוימת, ולכן חייבת להיות התמודדות.

ההתמודדות הראשונה של בני האדם הייתה הבאת הקרבן. קין בחר להביא קרבן, נכשל, ואז הגיע השלב הבא של ההתמודדות – האם קין יתקן את עצמו. לו היה שולט בכעסו ומתקן את מעשהו – הוא היה הופך לסמל האדם שמחולל תיקון. הוא היה מראה שאפשר להשתנות, מממש את ייעוד האדם והיו מגיעים מיד ימות המשיח.

אילו היה קין מפנה לאחיו הבל בעת העימות ביניהם מקום בעולם, הוא היה הופך ה"בן אדם", שכל האנושות מצפה לו, "ימות משיח" היו מגיעים מיד, וכל ההסתוריה האנושית הייתה זורמת בכיוון שונה. אולם מאותו הרגע שקין נכשל, משובצת ההסתוריה ניסיונות רבים, עד שבסופו של תהליך ארוך וממושך האנושות תזכה תוליד ותוציא מתוכה את בן האדם המושלם.   (סוד העברי א, עמוד 134)

כך יש לקרוא את הסיפור לפי מניטו. לאמץ את השכל ולחשוב מה היו החלופות, מה עוד היה יכול לקרות, ולאן הסיפור מתקדם כתוצאה מכך שקרתה אפשרות מסוימת ולא אחרת. 

 

המבול היה יכול להימנע

מקין ממשיכה ההיסטוריה האנושית הלאה, ומגיעה לדורו של נח. בקריאה פשוטה של התורה, יש נטייה לחשוב שהעולם התגלגל לקראת קלקול בלתי נמנע, שהיה חייב להיפתר על ידי מבול. אבל מניטו מזהה את הפסוק המיוחד שנכתב על לידת נח:

"וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'"   (בראשית ה', כ"ט).

כשאנו קוראים את התורה מתוך ידיעה שהמבול יגיע בסוף, פסוק זה נראה כאשליה שהתנפצה, ציפיות שהתבדו. אבל מניטו קורא אחרת: בדורו של נח מתעוררת אפשרות לתקן. הזדמנות פז לנוע במגמה ההפוכה, ולהחזיר את האנושות למצבה הראשון. היו תנאים מיוחדים, קרקע פורייה לתיקון. אלא שאחרי לידת נח האנושות השחיתה את מעשיה עוד יותר, לא ניצלה את ההזדמנות, "וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו', ב'). שילוב של עריות וגזל. זו בחירה של האדם. הקב"ה מגיב לאי-ניצול ההזדמנות וקובע: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו', ג'). מה קורה אחר כך? האנושות מחריפה את מצבה עוד יותר, "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו', ה'), צעד נוסף בכיוון הרשע והשפלות. המשך ההידרדרות מוליד את המבול.

המבול לא היה מוכרח. ייתכן היה שנח לא יינצל לבד, אלא יסחף אחריו את כל העולם. במקום אחר מביא מניטו מקור שלפיו דורו של נח היה אמור לקבל את התורה. במקום הצפה של מים, לא היו מים אלא תורה.

 

מעבר לשכר ועונש

המשמעות היא שההתרחשויות בעולם חורגות ממערכת פשוטה של שכר ועונש. המעשה של האדם אינו גורר רק תגובה נקודתית של ההנהגה הא-לוהית, אלא מעבר לזה: המעשים משפיעים על הכיוון הא-לוהי שבו תתפתח ההיסטוריה. המקור האחרון שהזכרנו, שלפיו התורה הייתה אמורה להינתן בדורו של נח, מלמד על השפעה עמוקה של מעשי האדם על כל הופעת התורה בעולם – הייתה אמורה להינתן תורה לכל בני נח, כלומר תורה כלל אנושית, אבל האנושות פנתה לכיוון אחר, שבהמשכו ניתנה תורה רק לישראל. אין זה חידוש של מניטו, אנו רואים זאת כבר בחז"ל. רש"י על התורה מקשר בין המשכן לחטא העגל – זה אומר שלולא חטא העגל, חצי ספר שמות וכל ספר ויקרא היו נראים אחרת לגמרי. עולם שלם של עבודת ה' התעצב כתוצאה מבחירה אחת בחטא. ראייה זו מעצימה את משקלה של הבחירה החופשית, היא משנה סדרים.

מניטו מראה איך לאורך כל התורה, יש בחירות של האדם ובעקבותיהן בחירות באדם. אברהם יוצא מעצמו מאור כשדים לכיוון ארץ כנען, ולאחר מכן הקב"ה בוחר בו ומורה לו ללכת לארץ כנען. משה בשמות ב' יוצא אל אחיו ופועל למענם, ובפרק הבא הקב"ה בוחר בו. ההנהגה הא-לוהית הכללית נקבעת על פי בחירותיו של האדם.

השאלה שאני מבקש לשאול היא אם מלכתחילה זה היה יכול להיות אחרת? ברור שיש לנו קושי מסוים לתאר לעצמנו איך זה היה יכול להיות אחרת, אולם עלינו לעשות את המאמץ האינטלקטואלי הנדרש. העיקרון של התורה היא שבכל שלב, בכל דור, מן האדם הראשון עד אחרית הימים, הכול פתוח. קַיִן היה יכול לבחור שלא להרוג את הֶבֶל. במהלך ההיסטוריה, יש פחות ופחות בחירה משום שהתרחשו כבר אירועים מסוימים ובלתי הפיכים, אולם עדיין, גם ברמת הפרט וגם ברמת הכלל, יש זכות בחירה בין החלופות השונות.   (סוד מדרש התולדות ב, עמוד 158)

זו הקריאה של התורה לכתחילה. המחשבה על כל האפשרויות, והבנה כיצד האפשרות שנבחרה השפיעה באופן דרמטי על השתלשלות האירועים בהמשך. בהמשך נעמיק יותר בהבנת אפשרות זו.

 

נספח – הגישות בסוגיית ההשגחה והבחירה, מורה נבוכים ג יז

דעות בני אדם בהשגחה – חמש דעות, והם כולם קדומות – רצוני לומר, שהם דעות נשמעו בזמן הנביאים מעת הגלות התורה האמיתית המאירה לאלה המחשכים כולם:

הדעת הראשון הוא מאמר מי שחשב שאין השגחה כלל בדבר מן הדברים בכל זה המציאות ושכל מה שבו, מן השמים ומה שבתוכם, נופל במקרה וכאשר יזדמן, ואין שם כלל לא מסדר ולא מנהיג ולא משגיח בדבר. וזה דעת אפיקורס...

והדעת השני – דעת מי שיחשוב שקצת הדברים יש בהם השגחה והם בהנהגת מנהיג וסדר מסדר, וקצתם נעזב ומונח אל המקרה – וזה דעת אריסטו. ואני אבאר לך דעתו בהשגחה, הוא רואה שהא-לוה ית' משגיח בגלגלים ומה שבהם – ומפני זה התמידו אישיהם על מה שהם עליו. וכבר כתב אלכסנדר ואמר, שדעת אריסטו – שהשגחת הא-לוה תכלה ותפסק אל גלגל הירח. ... ואשר האמינו זה הדעת ממי שיצא מכלל תורתנו - הם האומרים, "עזב ה' את הארץ":

והדעת השלישי הוא הפך זה הדעת השני. והוא דעת מי שרואה שאין בכל המציאות דבר במקרה כלל, לא פרטי ולא כללי, אבל הכל ברצון ובכוונה והנהגה – ומבואר הוא שכל מי שינהיג כבר ידע. וזאת היא כת האשעריה מן הישמעאלים... כל עלה נפל בגזרה מן הא-לוה והוא אשר הפילו עתה בזה המקום, ואי אפשר שיתאחר זמן נפילתו או יקדם, ואי אפשר נפילתו בזולת זה המקום, כי זה כולו נגזר מקדם. והתחיב להם לפי זה הדעת שיהיו תנועות בעל החיים ומנוחותיו נגזרות ושהאדם אין יכולת בידו כלל לעשות דבר או להניח עשותו... והתחיב מזה הדעת גם כן שיהיה ענין התורות בלתי מועיל כלל, אחר שהאדם, אשר לו נתנה כל תורה, לא יוכל לעשות דבר, לא לקים מה שצוה בו ולא להזהר ממה שהוזהר ממנו...

הדעת הרביעי דעת מי שחשב שלאדם יכולת, ולזה ימשך מה שבא בתורה מן המצוה והאזהרה והגמול והעונש, לפי דעת אלה, על סדר, ויראו שפעולות הא-לוה כולם נמשכים אחר החכמה ושלא יתכן לו עול ושלא יענוש מיטיב. והמעתזילה גם כן הם על זה הדעת...

והדעת החמישי הוא דעתנו – רצוני לומר, דעת תורתנו... שהאדם בעל יכולת גמורה – רצוני לומר, שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו יעשה כל מה שיוכל האדם לעשותו מבלתי שיברא לו דבר מתחדש כלל; וכן כל מיני בעלי חיים שאינם מדברים יתנועעו ברצונם; וכן רצה הא-לוה ית' – רצוני לומר, שמרצונו הקדום באין תחילה – שיהיה כל בעל חיים מתנועע לרצונו ושיהיה האדם בעל יכולת על מה שירצהו או שיבחרהו ממה שיוכל עליו. וזאת – פינה לא נשמע כלל באומתנו ובאנשי תורתנו חולק עליה, תהילה לא-ל: וכן מכלל פנות תורת 'משה רבנו' – שהוא ית' לא יתכן עליו העול בשום צד מן הצדדים ושכל מה שיבוא לבני אדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות, לאיש אחד או לקהל, הכל הוא על צד הראוי במשפט הישר אשר אין עול בו כלל; ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה זה רק על צד העונש לו, ואילו השיג למעט הנאה היה זה גמול לו – וכל זה בדין, והוא אמרו עליו ית', "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט וגו'" (דברים ל"ב, ד'); אלא שאנחנו נסכול אפני הדין ההוא.

הנה כבר התבארו לך אלה הדעות, והוא, שכל מה שתראה מעניני בני אדם המתחלפים – יחשוב אריסטו שהוא במקרה גמור, ויחשבו האשעריה שהוא נמשך לרצון לבד, ותחשוב כת המעותזילה שהוא נמשך לחכמה, ונחשוב אנחנו שהוא נמשך אחר הראוי לאדם לפי פעולותיו. ומפני זה הוא אפשר אצל כת האשעריה שייסר הא-לוה ביסורים החסיד הטוב בעולם הזה ויעמידהו עולמית באש אשר יאמר בעולם הבא – ויאמר, כן רצה הא-לוה; ויראה המועתזילה שזה עול ושזה אשר הוכח במכאוב, ואפילו הנמלה (כמו שזכרתי לך), יש לה גמול, והיות זה מוכח ומיוסר עד שיגמל נמשך אחר חכמתו; ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין, והא-לוה – חלילה לו מעול – לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב ב'תורת משה רבנו', כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו – שאתה תמצאם אומרים בבאור, "אין מיתה בלא חטא, ולא יסורין בלא עוון", ואמרו, "במדה שאדם מודד – בה מודדין לו", וזה – לשון ה'משנה'. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית', והוא, שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר – ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא – ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש – ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא – אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו – רצוני לומר, ההזהרה מן העול והחמס. אמרו, "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה", ואמרו, "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו, "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" – ובארו שהוא – אף על פי שלא צווה – 'נותנים לו שכרו'; – ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם.