דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט
פרשת נח                                                                                            הרב אמנון בזק
הקשת בענן
 
א. הברית ואות הברית
בתחילת פרשת נח מופיעה לראשונה בתורה המילה 'ברית':
וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר... וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (ו', יג–יד, יז–יח).
הקב"ה מצווה את נח לבוא אל התיבה, וכך להינצל מהשחתת כל אשר בו רוח חיים על ידי המבול. ברם, מהי אותה 'ברית' שהקב"ה מדבר עליה?
לדעת ראב"ע, הכוונה לשבועה שלא נזכרה בכתוב במפורש, ובה הבטיח ה' לנח שהוא ומשפחתו יינצלו מן המבול. אבל על דרך הפשט נראה יותר כרמב"ן, שכאן הובטח לנח לראשונה שהקב"ה אכן יציל אותו ואת משפחתו מן המבול, והבטחה זו מנוסחת בלשון של הקמת ברית.
עם זאת, אין להתעלם מחזרתה של לשון זו בהמשך הפרשה, לאחר המבול:
וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ                                    
                                                         (ט', ח–יא).
לאחר המבול מתברר שהקב"ה מרחיב את הברית האישית עם נח ומשפחתו והופך אותה לברית עם האנושות כולה, קרי: עם זרעו של נח. כשם שנח ומשפחתו ניצלו מן המבול בזכות הברית האישית שהתחייב הקב"ה להקימה עמהם, כך תיהנה האנושות כולה מכאן ואילך מברית זו, והקב"ה לא יביא שוב מבול להכחידה. כעת כבר אין מדובר בברית ייחודית עם מי שבא לתיבה, אלא בברית עם "כֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה". כביכול הקב"ה 'מרחיב' את התיבה לעולם כולו, שייהנה מעתה מאותה הגנה מיוחדת שהייתה לתיבה מפני המבול. הדגש על הברית המיוחדת שנכרתת כעת עם כל האנושות בא לידי ביטוי, בין היתר, במספר ההופעות של המילה 'ברית' בפרשה – שבע פעמים, כדרכן של מילים מנחות.
ואולם, דווקא בגלל אופייה הנצחי של ברית זו, אין די בהבטחה האישית שניתנה במסגרת הברית האישית, והקב"ה מעמיד לברית זו גם "אות":
וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ‑לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ       (שם, יב–יז).
הקשת היא אפוא "אות הברית" שבין הקב"ה ובין האנושות, והיא משמשת בתפקיד מיוחד – 'להזכיר' לקב"ה את הברית בראותו אותה: "וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי... וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם". הקשת היא תופעה שקבע הקב"ה בטבע, אך קביעות זו נחוצה כביכול לקב"ה, כ'תזכורת' לעתיד שלא להביא עוד מבול על הארץ. כמובן, אין הדברים כפשוטם. "אין שכחה לפני כסא כבודך", והקב"ה אינו זקוק ל'תזכורות'. סביר להניח שהקשת היא בעיקר סימן הרגעה לאנושות, שלא תחשוש ממבול נוסף. על כל פנים, מבחינה רעיונית לא נועדה הקשת להביא את האדם לידי מעשה, כי אם להודיעו שהקב"ה יראה אותה ולא יביא עוד מבול על הארץ.
ב. הקשת בענן
מדוע נבחרה הקשת לאות שלא יהיה עוד מבול על הארץ?
המפרשים הציעו כיוונים רבים בהסבר משמעותה של הקשת. חזקוני ביסס את פירושו על הפסוק המסיים את מעשה המרכבה שבתחילת ספר יחזקאל, שהוא האזכור היחיד של הקשת במקרא – מחוץ לפרשתנו – במשמעות זו: "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' " (יחזקאל א', כח). על פי פסוק זה טען חזקוני, שהקשת מבטאת את הופעת ה' בעולם, והופעה זו כשלעצמה מוכיחה שלא יהיה עוד מבול: "ואם דעתי להשחיתם כשהגשמים מרובין, אין אני מראה לכם דמות כבודי, שאין דרך למלך לבוא בין עבדיו כשהם נזופין ממנו". אמנם פירוש זה מעורר בעיה תאולוגית: משתמע ממנו שהקב"ה נזכר בבריתו על ידי התבוננות במראה הדומה ל"מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' ", והדבר קשה להיאמר.
ואכן, רוב הפרשנים הבינו שאות הקשת קשור למשמעות הרווחת של המילה קשת במקרא – כלי זין. יתרה מזו, אין מדובר בקשת סתם; זוהי קשתו של הקב"ה – "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן". ומהי קשתו של הקב"ה? בכמה מקומות במקרא אנו מוצאים שהקשת היא כלי נשק של ה', כגון: "כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת" (זכריה ט', יג), "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב" (איכה ב', ד) ועוד. הוא הדין לחצים: גם עליהם נאמר שהקב"ה עושה בהם מלחמה (עיין דברים ל"ב, כג, מב ועוד). בהקשר של פרשתנו נראה שהקשת מסמלת את כלי הנשק שבאמצעותו הביא הקב"ה את המבול. אכן, יש סמליות רבה בדימוי גשמי המבול לחצים הנורים מקשת במלוא העוצמה. וכן נראה מנבואת חבקוק (ג', ט–י): "עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ. רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא".
על פי זה ביאר הרמב"ן, שאות הקשת מבטא את הפסקת 'הלחימה', שהרי הצד המקושת שלה פונה כלפי השמים, וצדהּ הפתוח, המנוגד לכיוון הירי, הוא המכוון ארצה:
כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה, שיראה כאלו מן השמים מורים בו... אבל עשאו בהפך מזה, להראות שלא יורו בו מן השמים. וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם.[1] ועוד, שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו.
אמנם ייתכן שהקשת מבטאת הפסקת לחימה בדרך שונה במקצת. המילה 'קשת' אינה מופיעה בפרשה בגפה. בכל שלוש הופעותיה היא סמוכה למילה 'ענן', וצירוף זה – הוא הוא אות הברית: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ... וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן... וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם". הווה אומר: לא הקשת גרידא היא אות הברית, כי אם נתינתה בענן. הענן משמש במקרא ככיסוי, כגון לכבוד ה' ("וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים" [שמות כ"ד, טז]), לכפורת ("וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" [ויקרא ט"ז, יג]) ולמשכן ("וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן" [במדבר ט', טו]). נתינת הקשת בענן מסמלת אפוא את כיסויהּ – אות ל'הפסקת אש', כמו השבת חרב לנדנה: הקב"ה מכסה אחד מכלי מלחמתו ומתחייב שלא להשתמש בו עוד.[2] כשיעלו עננים לשמים ותיראה הקשת בענן, סימן הוא שהקשת עודנה מכוסה, ולא תשמש עוד כנגד כל בשר.[3]
ג. הקשת והמילה
אופייה המיוחד של הקשת כאות ברית בין הקב"ה ובין האנושות מתקשר לעניין אחר. קווי דמיון רבים נמתחים בין פרשת הקשת לבין פרשת ברית המילה שבפרשת לך-לך (פרק י"ז). נציין את ההקבלות המרכזיות:
א.  בשתי הפרשיות הקב"ה מכריז על ברית מיוחדת שהוא עומד להקים עם בני האדם:
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם                            (ט', יא);
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ                         (י"ז, י).
ב.  בשתי הפרשיות מצורף אות לברית שבין הקב"ה לבני האדם:
וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (ט', יב);
וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם  (י"ז, יא).
ג.   שתי הבריתות הן נצחיות:
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם (ט', טז);
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם           (י"ז, ז).
ד.  בשתי הבריתות מודגש הקשר לתופעת ה'כרת'. הברית הקשורה בקשת תמנע את הכרתת העולם:
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל       (ט', יא).
     ואילו בפרשת המילה נאמר ההפך, שמי שלא יקיים את הברית – ייכרת מן העולם:
וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר            (י"ז, יד).
ה.  בשתי הפרשיות קודמת לנתינת האות ברכת פרייה ורבייה:
פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ                          (ט', א);
וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד... וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד (י"ז, ב–ו).
ו.  שתי הבריתות כרוכות בשינוי שיחול מכאן ולהבא:
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ                  (ט', יא);
וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם                       (י"ז, ה).
ז.  בשתי הפרשיות חוזרות פעמים רבות המילים 'בְּרִית' ו'בָּשָׂר'.
ההקבלות הללו מחדדות את ההבדלים המהותיים שבין שתי הבריתות, הנוגעים לשלושה נושאים.
ראשית, הקשת בענן היא אות לאנושות כולה, והברית היא "בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (ט', יז). ברית המילה, לעומת זאת, נכרתת עם אברהם, והיא נוגעת לזרעו של יצחק בלבד: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (י"ז, יט). המילה "בשר" משמשת בשני המקומות במשמעויות שהן במידה רבה הפוכות: ברית הקשת נכרתת עם "כָּל בָּשָׂר", במשמעות של ריבוי, ואילו ברית המילה מצומצמת לזרעם של אברהם ויצחק ומותנית במילת "בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם". בכך מייחד הקב"ה את הקשר עם קבוצה ספציפית מתוך האנושות.
שנית, ברית הקשת האוניברסלית קשורה בעולם כולו, המכונה בברית זו "הָאָרֶץ". הברית מבטאת את הקשר שבין האנושות כולה ובין העולם כולו: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם (1) וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל (2) וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (ט', יא) – המבול לא יכרית עוד את האנושות ולא ישחית עוד את הארץ, משמע: העולם כולו מיועד לאנושות כולה. ברית המילה, המצומצמת לעם ישראל, קשורה גם בנחלה גאוגרפית מצומצמת יותר: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (י"ז, ח).
שלישית, באות הקשת אין בני האדם שותפים – הוא נעשה בידי הקב"ה: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן – וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (ט', יג). לעומת זאת, הברית עם בני אברהם יוצרת קשר ייחודי, המחייב גם את האדם לתרום את חלקו, ועל כן מצטווה זרעם של אברהם ויצחק לתת את אות הברית בבשרו בעצמו: "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם – וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (י"ז, יא).
כמובן, שלושת ההבדלים הללו קשורים זה בזה. הקב"ה כורת ברית בסיסית עם כל האנושות בכל העולם, וברית זו 'מחייבת' בעיקר את הקב"ה, שלא יכרית עוד את העולם. ברית זו מסמלת יותר מכל דבר אחר את הקשר האוניברסלי שבין הקב"ה ובין העולם. ברית המילה, לעומתה, היא ברית ייחודית עם זרע אברהם, המעניקה לו את הזכות על הארץ. ברית זו היא ברמה גבוהה יותר, והיא גם מחייבת יותר: היא מחייבת את האדם להטביע אות בגופו, והמפר אותה נענש בכרת. אך שכרה של ברית זו, אף הוא ברמה גבוהה יותר: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא‑לֹהִים" (י"ז, ח).
נוכל אפוא לסכם שמראה הקשת הוא מסר אוניברסלי, ומשום כך ניתן לראות את הקשת בכל מקום בעולם. הקשת היא אות לבני נח – קרי: לכל האנושות כולה. כנגד אות זה עומד אות המילה, המבטא את הקשר המיוחד עם ה' שזכתה לו קבוצת בני אברהם – קבוצה ייחודית בתוך קבוצת בני נח; קשר זה כרוך במחויבות גדולה הרבה יותר, אך הוא מבטיח גם קרבה גדולה יותר לקב"ה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   מנהג דומה נוהג בהגשת סכין: הנותן הופך את הלהב כלפי עצמו, ומושיט למקבל את הקת.
[2]   דומה שכך יש להבין גם את המדרש הזה: " 'והיתה הקשת בענן וראיתיה' – כי דרכתי קשתי והבאתי עליה מבול, אבל מעתה ראיתיה שלא דרוכה" (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב], בראשית ט', טז). נתינת הקשת בענן משמעה שהקשת נתפסת כ"לא דרוכה".
[3]   לא נרחיב כאן בשאלה המפורסמת מה התחדש לאחר המבול בתופעה הטבעית של הקשת. לדעת ראב"ע, אכן היה חידוש בטבע לאחר המבול: "אלו היינו מאמינים בדברי חכמי יון, שמלהט השמש תולד הקשת, יש לומר כי השם חזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין" (ראב"ע בראשית ט', יד). משום כך ביאר ראב"ע את המילים "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן": "הנה נתתי עתה קשת בענן" (שם, יג). אבל הרמב"ן דוחה גישה זו: "ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת. וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר 'את קשתי נתתי בענן', ולא אמר 'אני נותן בענן', כאשר אמר 'זאת אות הברית אשר אני נותן'. ומלת 'קשתי' מורה שהיתה לו הקשת תחלה. ולכן נפרש הכתוב: הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם". לדעת הרמב"ן, התופעה הטבעית אכן קיימת מששת ימי בראשית, והחידוש הוא במשמעות שניתנה לה: מכאן ואילך תהיה תופעה זו אות שה' לא יביא עוד מבול.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)