וארא | הרהורו של משה רבנו

השיחה הועברה בערב שבת קודש פרשת וארא ה'תשנ"ה. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם (ו', ב-ג)

פסוקים אלו לא ברורים – מה רצה הקב"ה לומר במלים "אני ה'" ולשם מה הזכיר כאן את האבות? רש"י מקשר זאת לסוף הפרשה הקודמת. משה בא בטענות- "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני..." (ה', כב), וכאן עונה לו הקב"ה שהוא נאמן לשלם שכר טוב להולכים לפניו ומכיוון שהבטיח לאבות שיגאל את עם ישראל ויביא אותם אל ארץ כנען הוא בודאי יקיים את הבטחתו ואל לו למשה לפקפק בכך.

נראה שניתן ללכת בכיוון הכללי של רש"י אך בוריאציה קצת שונה. הגמרא בסנהדרין (קיא.) מותחת ביקורת על דבריו של משה בסוף הפרשה הקודמת (רש"י מביא דברים אלו בפסוק ט'):

אמר לו הקב"ה – חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די ולא הרהרו על מידותי ולא אמרו לי "מה שמך". אמרתי לאברהם – "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה", ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה ב- 400 שקל כסף ולא הרהר על מידותי. אמרתי ליצחק – "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך", בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה... ולא הרהר אמר מידותי. אמרתי ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", בקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מידותי ולא אמרו לי "מה שמך", ואתה אמרת לי "מה שמך" בתחילה ועכשיו אתה אומר לי "והצל לא הצלת את עמך" – "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" (ו', א) – במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלושים ואחד מלכים.

דברי הגמרא מעלים תמיהה עצומה – איך ייתכן שמשה רבנו גדול הנביאים הרהר אחר מידותיו של הקב"ה וחשב שלא יקיים את דברו, זה בודאי מסתדר עם דמותו של משה רבנו כפי שנצטיירה בעיני חז"ל? אמנם באותו זמן היה משה בראשית דרכו (במדרש (ג', א) מכנה אותו "טירון לנבואה"), אך עדיין לא ייתכן שעשה חטא כ"כ חמור. נראה שיש להבין את משה לאור דברי הגמרא שם לפני כן:

תניא אמר ר"א בר"י – פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד ואמר לי – בוא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך: מהם טיבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין, ועל דבר זה נענש משה רבינו וכו' (שם)

המצב של עם ישראל במצרים מתואר כאן בצורה מזעזעת. רבים נהרגו מדי יום ביומו בדרכים שונות. על רקע זה אפשר אולי להבין את התנהגותו של משה רבנו. משה לא חשב לרגע שהקב"ה לא יקיים את הבטחתו לגאול את עם ישראל, הוא רק לא הבין מדוע הקב"ה לא עושה זאת כעת, מדוע הוא נותן לעם ישראל לסבול בצורה נוראה כל כך. משה רבנו שלא יכל לראות בסבלו של אדם אחד (השוטר שהוכה ע"י המצרי), בודאי לא יכל לראות בסבלו של עם שלם. הוא ידע שהאבות לא הרהרו כלל אחר מידותיו של הקב"ה, אך חשב שאי אפשר להשוות בין הדברים – לאבות היו בעיות קטנות יחסית – הם נאלצו לשלם עבור חלקת קרקע או לריב עבור באר מים. כאן מדובר באנשים שנהרגים בדרכים מזעזעות מדי יום ביומו. אצל האבות היה מדובר באנשים בודדים, וכאן מדובר בעם שלם, גברים נשים וטף. אי אפשר אם כן לומר שמשה לא חטא, אך אפשר להבין את חטאו. הוא לא יכל לראות עוד בסבלו הכבד של עם ישראל ולא הבין מדוע הגאולה מבוששת לבוא.

וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים (בראשית י"ז, א)

המפרשים נחלקו בביאור דבריו של הקב"ה. רש"י מסביר "אני הוא שיש די בא-להותי לכל בריה…", וזהו פירוש מחודש מאד. קל יותר להסביר כמו ראב"ע שזה מלשון שודד – מנצח ומשודד מערכות בשמים. רמב"ן הסביר בהרחבה פירוש זה – מידה זו פירושה התגברות על מערכת המזלות ועל ידה נעשים נסים נסתרים. אין זה טבעי שכאשר מקיימים מצוות יורד יותר גשם או האדמה מצמיחה יותר יבול. מבחינת הטבע והמזלות אין קשר בין מעשי האדם להתנהגות הטבע. קשר זה נוצר על ידי הקב"ה שמתגבר על מערכת המזלות וקובע מתי ירד גשם וכו'. זו המידה שבה נהג הקב"ה עם האבות – הוא לא עשה להם נסים גלויים שבהם יש שינוי ממנהגו של עולם כמו קריעת ים סוף, הוא עשה להם רק נסים נסתרים, קבע את התנהגות הטבע על פי מעשיהם. שם הוי"ה לעומת זאת קשור לנסים הגלויים החורגים מן הטבע – עשרת המכות, קריעת ים סוף וכד'.

משה רבנו ידע שדרך הטבע היא שגאולה דורשת גם יסורים וקרבנות – "אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים". הוא הבין שכל עוד מדובר במידת "א-ל שד-י" סבלו של עם ישראל הוא טבעי ואי אפשר להתלונן על כך שלפני הגאולה באים סבל ויסורים. תלונותיו של משה רבנו התבססו על כך שלקב"ה יש גם מידה נוספת, מידת הוי"ה – אם הקב"ה יכול לעשות נסים ולשנות סדרו של עולם, מדוע הוא לא מפסיק את סבלו הרב של עם ישראל וגואל אותו מיד?

תשובתו של הקב"ה לתלונה זו היא "אני ה'"; כלומר, באמת יש לקב"ה מידה של נסים גלויים, אך גם על פי מידה זו עם ישראל צריך לסבול. הסבל אינו מובן רק על פי מידת "א-ל ש-די", הוא מובן גם על פי מידת הוי"ה אלא שמשה לא יכול להבין זאת וכך גם אנחנו. הקב"ה בעצם אומר למשה שאל לו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, בן אדם אינו מסוגל להבין זאת. כך גם ענה הקב"ה לבקשתו של משה בהמשך "הודיעני נא את דרכיך" (ל"ג, יג).

גם כאשר אנחנו נתקלים במצבים קשים שבהם נתון עם ישראל אנו חייבים לזכור שאין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה. יש בידו הכוח לעשות אפילו נסים גלויים ואסור לנו למתוח ביקורת על כך שאינו משתמש ביכולת זו.