השתתפות הציבור בברכת כהנים

השתתפות הציבור בברכת כהנים

הפסוקים בפרשת נשֹא (במדבר ו', כב-כז) מתארים את ברכת כהנים - החובה על הכהנים למסור ברכה לעם ישראל:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ; יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ; יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקיימים את המצווה הזו מיד לאחר העבודה במקדש; משחרב הבית, שולבה המצווה בסדר התפילה. היום מקיימים יהודי ארץ ישראל את המצווה בכל יום, ובחוץ לארץ מקיימים אותה רק בחגים.

הכרזה לפני ברכת כהנים

הגמרא במסכת סוטה (לח.) מביאה את קביעתו של אביי, שלפיה אם רק כהן אחד עולה לדוכן לברך ברכת כהנים, אין צורך בהכרזה לפני הברכה. אולם אם שני כהנים או יותר עולים לדוכן, יש להקדים את הברכה בהכרזה - "כהנים":

"אמר אביי, נקטינן: לשנים קורא 'כהנים', ולאחד אינו קורא 'כהן', שנאמר: 'אָמוֹר לָהֶם' - לשנים".

אביי תומך את דבריו במקור מן הפסוקים - לשון הרבים בציווי "אמור להם" - אך הוא איננו מבאר את תפקידה של ההכרזה הזו. הגישה הטבעית היא להסביר שההכרזה הזו באה מטעמים מעשיים לחלוטין: כאשר כמה כהנים עולים לדוכן ומבקשים להתחיל את הברכה, ההכרזה מאפשרת להם להתאים את עצמם זה לזה ולברך את הברכות בקול אחד ובתזמון אחיד. אם רק כהן אחד עולה לברך, אין צורך בתיאום כזה וממילא אפשר לוותר על ההכרזה.

הקראת המילים במהלך הברכה

בהסבר דומה אפשר להסביר דין נוסף המאפיין את ברכת כהנים - הקראת הפסוקים לכהן מילה במילה. התוספות במסכת ברכות (לד. ד"ה לא יענה) מצטטים מדרש (הנקרא 'מדרש חסרות ויתרות' - שעניינו לבאר את משמעותן של צורות לשוניות מיוחדות במקרא) הקובע שעל החזן (שליח הציבור או אדם אחר העוסק בסדרי בית הכנסת) לומר כל מילה מברכת הכהנים לפני שהכהן קורא אותה:

"אמנם רבינו יהודה פירש, דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות: 'אמור להם' - מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור".

במבט ראשון נראה שגם התהליך הזה מבוצע משיקולים מעשיים בלבד. כדי להבטיח שהכהנים לא יתבלבלו ויאבדו את אחיזתם בפסוקים, מקריאים להם את הפסוקים מילה במילה. הנוהל הזה מעלה בזיכרון את המנהג להכריז על קולות תקיעת השופר לפני שהתוקע משמיע אותם. קרוב לוודאי שההכרזות הללו משמשות בתפקיד מעשי בלבד - למנוע שיבושים ושגיאות בסדר התקיעות.

נראה שהרמב"ם אכן סבר שהמנהג השני - הקראת מילות הברכה לכהנים - הוא אכן טכני באופיו. מדיוק בלשונו (הלכות תפילה ונשיאת כפיים, פי"ד ה"ג) עולה שלדעתו יש להתחיל בהקראה רק במילה השנייה של הפסוק הראשון בברכה:

"כיצד היא נשיאת כפים בגבולין?... עולין לדוכן ועומדים שם... עד שישלים שליח ציבור ההודאה, ומחזירין פניהם כלפי העם, ופושטין אצבעותיהן, ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, ומתחילין יברכך, ושליח ציבור מקרא אותם מלה מלה והם עונין, שנאמר: 'אמור להם' - עד שיאמר".

את המילה הראשונה של ברכת כהנים - "יברכך" - אין צורך להקריא לכהנים; לדעת הרמב"ם, הכהנים יכולים לומר אותה באופן עצמאי. כנראה הרמב"ם הניח שמטרת ההקראה היא למנוע בלבול, ומכיוון שלא סביר שיחול בלבול כזה במילה הראשונה של הברכה - אין סיבה להקריא אותה.

כוונה ותשומת לב בברכת כהנים

מתוך ההבנה הזו, שהסיבה להכרזה על ברכת הכהנים ולהקראת מילות הברכה היא סיבה טכנית בלבד, בוקעת ועולה השאלה - מדוע יש צורך במקור מן הפסוקים לדין שהוא עזר מעשי בלבד? אם שני הדינים האלו נלמדים מן הפסוק "אמור להם", האין להניח שיש לדינים תפקיד משמעותי יותר?

מסתבר שרש"י נתן דעתו לבעיה זו. בפירושו על התורה (על אתר) הוא מצטט מדרש המפרש את המילה "אמור" (הכתובה כאן בכתיב מלא - עם ו') כאילו היא מרמזת לחובה המוטלת על הכהנים לברך את הברכה במתינות ובכוונה, ולא באופן חפוז ובלתי-מסודר:

"אמור - [כתיב] מלא; לא תברכם בחפזון ובְהִלוּת, אלא בכוונה ובלב שלם".

כלומר, הפסוק עצמו רומז לנו שעלינו לנקוט אמצעים כדי להבטיח שהברכה תימסר באופן מדוקדק ומסודר. כמובן שגם בלי הפסוק לא היינו יוזמים אמירה חפוזה ומבולבלת של הברכה; אך אולי לא היינו נותנים דעתנו לפעולה שתמנע מראש את המצב הזה. הפסוק כופה עלינו להשתמש בפעולות שיבטיחו אמירה מסודרת וממוקדת של הברכה.

ההכרזה וההקראה - על ידי ישראלים

דרישה נוספת ביחס להכנת הכהנים לברכה מרמזת על תפקיד יותר מהותי שיש להכרזה ולהקראה. הירושלמי במסכת ברכות (פ"ה ה"ד) מביא את דברי רב חסדא, הדורש שהאדם שמכריז לפני הברכה ומקריא בשעת הברכה יהיה ישראל דווקא ולא כהן:

"אמר רב חסדא: וצריך שיהא החזן ישראל".

הציווי "אמור להם" - אתה תאמר להם, לכהנים - מרמז על כך שהאומר עצמו איננו כהן. הרמב"ם אכן פסק להלכה (שם הי"ד) את החובה הזו:

"בכל מקום משתדלין שיהיה המְקָרֵא אותן ישראל, שנאמר 'אמור להם' - מכלל שאין המְקָרֵא מהם".

אם האמצעים הללו באים מטעמים מעשיים בלבד, מדוע אנחנו דורשים שמי שיבצע אותם יהיה דווקא מי שאינו כהן?

מסתבר, שהאמצעים הללו משרתים מטרה יסודית יותר. בעל ההפלאה (רבי פנחס הלוי הורביץ, רבו של החתם-סופר), בחידושיו על מסכת כתובות (כד: על רש"י ד"ה דאיסור עשה) טוען שגם ישראלים שאינם כהנים מחויבים במצוַת ברכת כהנים. כשם שהכהנים מחויבים למסור את הברכה, כך הישראלים מחויבים לקבל אותה:

"והוא דנראה לעניות דעתי פשוט, דכמו דאיכא עשה לכהנים לברך את ישראל - הכי נמי איכא מצוַת עשה לישראל להתברך מן הכהנים. וכן מצינו בכל מקום, אף על גב דבתורה אינו מפורש הצִווי אלא על העושה, המצוה על שניהם... שוב מצאתי מפורש בספר חרדים שכתב כן, שהעשה נמי על ישראל להתברך".

החידוש המרעיש הזה מחייב אותנו לחפש מהו תפקידם של הישראלים בקיום מצוַת ברכת כהנים. אם אכן גם הם כלולים בחיוב המצווה, הרי יש להניח שהם ממלאים תפקיד כלשהו גם ביישום המעשי שלה. לכל הפחות, הם תורמים לקיומה המוצלח בכך שהם מאזינים בשקט לאמירת הברכה בפי הכהנים. הרמב"ם (שם ה"ז) מדגיש - והשולחן ערוך (אורח חיים, סימן קכ"ח סעיפים כג, כו) מביא דבריו להלכה - שבשעת הברכה הציבור צריך לעמוד בשקט, פניו כנגד הכהנים, ולהתכוון:

"אין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים".

ללא ספק זו הצורה הבסיסית ביותר שבה יכולים הישראלים להשתתף במצווה. אף על פי כן, ניתן להציע שגם ההכרזה לפני הברכה והקראת המילים בשעת הברכה הן דרכים להשתתפות של הישראלים במצווה. אלו שאינם כהנים מבקשים ומזמינים את הברכה (על ידי ההכרזה "כהנים"), וגם מדריכים את הכהנים, באופן סמלי, למסור את הברכה באופן מדויק (על ידי הקראת מילות הברכה); מתוך כך הברכה כבר איננה חד-צדדית או שרירותית, אלא היא פעולה משותפת והדדית של הכהנים יחד עם שאר הציבור. ההכרזה לפני ברכת כהנים והקראת המילים במהלך הברכה אינן נובעות מסיבות מעשיות בלבד; הם הדרך של הציבור לשתף את עצמו בברכה ולתרום את חלקו בקיום המצווה. זו בדיוק הסיבה לכך שהמכריז והמקריא צריכים להיות דווקא ישראלים ולא כהנים - משום שהמשימות האלה מיועדות דווקא לשאר הציבור ולא לכהנים.

פנים כנגד פנים ובקול רם

ובכן, הביטוי "אמור להם" מצביע על החיוב המוטל על הישראלים להשתתף באופן פעיל במסירתה של ברכת כהנים. למעשה, הגמרא במסכת סוטה (לח.) קובעת שתי הלכות נוספות על סמך הביטוי הזה, ושתיהן משקפות את עקרון ההשתתפות הפעילה של הציבור בברכה:

"תניא אידך: 'כה תברכו' - פנים כנגד פנים, אתה אומר: פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף? תלמוד לומר: 'אמור להם', כאדם האומר לחבירו. תניא אידך: 'כה תברכו' - בקול רם, או אינו אלא בלחש? תלמוד לומר: 'אמור להם', כאדם שאומר לחבירו".

ההלכה הראשונה קובעת שמקבלי הברכה צריכים לעמוד כשפניהם כנגד הכהנים, "כאדם האומר לחבירו". הדרישה למסירה פנים-אל-פנים של הברכה רומזת על כך שאופי הברכה הוא כשל שיחה ולא כשל מסירה חד-צדדית. גם הדין השני, שלפיו הברכה צריכה להיאמר בקול רם, מוסבר: "כאדם שאומר לחבירו". שני תנאי המצווה האלה - קשר חזותי וקול הניתן לשמיעה - שהגמרא לומדת מן הפסוק "אמור להם", יכולים לחזק את התפיסה שלפיה מצוַת ברכת כהנים מחייבת את כל הציבור בחוויה משותפת.

הקפדה על סדר הדוברים

לאחר שביררנו את האופי הכפול של ברכת כהנים ואת תפקידיהם של המכריז והמקריא בשיתוף הציבור בקיום המצווה, נוכל להבין טוב יותר את פשרה של סוגיה תמוהה במסכת סוטה (לט:). הגמרא מפרטת את הכללים לסדרם של השלבים השונים בברכה:

"אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אין הקורא רשאי לקרות כהנים - עד שיכלה אמן מפי הצבור; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה - עד שיכלה דיבור מפי הקורא; ואין הצבור רשאין לענות אמן - עד שתכלה ברכה מפי הכהנים; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת - עד שיכלה אמן מפי הצבור".

כללי הסדר המפורטים הללו נראים מעט מופרזים. אם המכריז והמקריא ממלאים תפקידים מעשיים בלבד, דרישת הגמרא שהכהנים לא יתחילו לברך לפני סיום ההכרזה וההקראה נראית מיותרת. מדובר אולי בהנהגה טובה, אך בודאי לשם כך אין צורך בקביעה מפורשת ומדוקדקת כל כך. ייתכן שהגמרא מרמזת כאן לתפקיד המהותי שממלאים המכריז והמקריא במסירת הברכה לעם, ומשום כך היא מתזמנת בקפדנות כזו את שלושת הצדדים המשתתפים בטקס, באופן שחלקו של כל צד יבוא לידי ביטוי במלואו. הכהנים הם המוסרים את הברכה, ואילו הקהל עומד בתפקיד מקבל הברכה; המכריז והמקריא מנחים ומדריכים את מסירת הברכה, ותפקידם חייב להיות משולב בתוך הטקס הכללי.

הדמיון לקריאת התורה

אותה סוגיה במסכת סוטה קובעת כללים מקבילים במידה מפתיעה לטקס נוסף שבו שותפים שלושה גורמים - קריאת התורה:

"ואמר רב זירא אמר רב חסדא: אין הצבור רשאין לענות אמן - עד שתכלה ברכה מפי הקורא; ואין הקורא רשאי לקרות בתורה - עד שיכלה אמן מפי הצבור; ואין המתרגם רשאי להתחיל בתרגום - עד שיכלה פסוק מפי הקורא; ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר - עד שיכלה תרגום מפי המתרגם".

גם בתהליך קריאת התורה משתתפים שלושה בעלי-תפקידים: הקורא, הציבור והמתרגם (שתפקידו לבאר ולפרש לציבור את הפסוק שזה עתה נקרא). כמובן, תפקידו של המתרגם איננו מסתכם רק בהכנת הקורא לקריאה, אלא הוא גם מספק פירוש משלים של הפסוקים (בעיקר על בסיס התורה שבעל-פה). בהקבלה בין שני האירועים הגמרא מרמזת לנו על התפקיד המהותי - ביחס לברכת כהנים - שממלאים האדם המכריז על הברכה לפניה והאדם המקריא את המילים במהלכה.