התורה בקריאת לכתחילה ובקריאת דיעבד

הפרדוקס של התרבות המודרנית

בשיעור שעבר ראינו את המקום המרכזי שתופסת גישת ההכרח בתרבות האנושית, על היבטיה וגלגוליה הרבים. לצד זה ראינו את הגישה היסודית של התורה, שבה הבחירה החופשית עומדת במוקד עולמו של האדם.

תפיסתו של מניטו בסוגיה היא דואלית: העולם מורכב מבחירה והכרח. תפיסה זו יוצרת עולם בעל שתי קומות – כפי שיש באדם גוף ונפש, ובעולם הדתי יש קומה של טבע וקומה של נס, הדואליזם מתבטא גם בקומה בסיסית של הכרח וקומה עליונה של חירות. מניטו אינו מסתפק בזה, וחשוב לו להוסיף ששני המרכיבים נובעים מעיקרון-על אחד, הבחירה הא-לוהית. ראינו בשיעור שעבר שיסוד זה מופיע בקבלת האר"י, ומתבטא במושגי העיגולים והיושר (במושגים אלה דן גם הראי"ה בפסקאותיו על הבחירה וההכרח, אורות הקודש ג). המטרה היא האדם החופשי, אדם שמעצב את דמותו מתוך בחירתו האישית. זה העיקר, אלא שמטרה זו אינה יכולה להתממש בעולם של אנרכיה, עולם ללא חוקיות. האדם חייב לדעת לפני כל פעולה שהוא עושה מה היא תגרום, ומתוך כך מה מחייבת אותו האחריות. ההכרח מקיף את האדם בכל עולם הטבע שסביבו, אבל האדם עצמו חופשי בבחירתו.

באחד המקומות שבהם מניטו עוסק ביסוד זה, הוא שואל שאלה על התרבות המודרנית: מצד אחד המדע המודרני מעצים את החוקיות, ובזה ממשיך את הדטרמיניזם, אך עם זאת מעלה על נס את הבחירה החופשית. הוא מגדיר זאת כניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו: להאמין בחירות האדם כמו העברי, ולהמשיך לתפוס את העולם כמו היווני.

לצד החופש, עומדים עוד שני ערכים בראש סולם הערכים של התרבות המודרנית: המוסריות והחופש. העולם נמדד על פי אמת המידה המוסרית, ומתנהל על פי משפט. שני הערכים הללו מנוגדים לדטרמיניזם: לפי החוקיות שהמדע דוגל בה, התנהגותו של האדם אינה בשליטתו, ואי אפשר לשפוט אותו ולהעניש אותו על מעשיו. יש מקרים שבהם בית המשפט מכריע כי הנידון אינו אחראי למעשיו, מסיבות פסיכיאטריות וכדומה, אבל הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל: ברוב מוחלט של המקרים, בני האדם נידונים בתור אחראים למעשיהם. היה אפשר לומר שגם השופטים פועלים על פי הכרח, אבל זה כבר מרוקן את כל עולם הערכים המודרני מתוכנו, והופך את כלל האנושות לחברה של רובוטים. הרי שהתרבות המודרנית מצויה בסתירה פנימית, אף שהיא מנסה להתעלם ממנה. החופש, המוסר והמשפט שלה אינם נובעים מהתפיסה המדעית אלא להפך – הם מתנהלים תוך התעלמות בפועל ממה שנגזר מהמדע. לדברי מניטו, אין לתרבות המודרנית מוצא מסתירה זו, מלבד שיבה אל האמונה העברית. מהתורה היא תמצא את הדרך הנכונה לבניית עולם הערכים שלה.

נזכיר כאן נקודה שכבר עלתה בדברינו על הגדרת המוסר: את יסוד החופש התרבות המודרנית מקצינה הרבה יותר מאשר היהדות. ביהדות, כאמור, אנו מקבלים את עקרונות המוסר מהתורה, ובידינו הבחירה בצד שהתורה אומרת לנו כי הוא טוב. התרבות המודרנית, לעומת זאת, רוצה לקבוע לעצמה את הערכים המוסריים. יתרה מזאת: במקרים קיצוניים, היא מבקשת את החופש לחיות בעולם ללא ערכים. אם כן, לא רק שהתרבות המודרנית אוחזת בחבל משני קצותיו, היא גם לוקחת כל קצה למקום הקיצוני ביותר.

נמצא שסוגיית הבחירה החופשית מציגה את אחד ההבדלים הבולטים בין התורה ובין זרמים אחרים בעולם. כבר הרמב"ם אמר על עיקרון הבחירה שזהו אחד מעמודי התורה. הנכס היקר והמופלא ביותר שנמצא ביד האדם במסע החיים. אצל מניטו הבחירה מתקשרת למגמה העיקרית של האנושות: על ידי הבחירה בדרך המוסר, הנותנת מקום לזולת, האדם והאנושות כולה קונים בכוחות עצמם את זכות קיומם.

לימודי התנ"ך – עיני לכתחילה ועיני בדיעבד

כעת נראה כי הדגש של מניטו על חופש הבחירה משפיע על כל לימוד התורה. לכאורה הלימוד אינו אמור להשתנות – התפיסה הפשוטה היא שאנו לומדים את התורה כמקור למצוות וערכים, וגם לפי מניטו תפקידנו לבחור במעשה הטוב והנכון – ועל כן אנו מבררים בתורה מה נכון לעשות. אולם מניטו מחדש תפיסה אחרת לגמרי של לימוד התורה שבכתב והתנ"ך כולו.

לפי התפיסה הפשוטה, המצוות שבתורה הן העיקר, והסיפורים נספחים אליהן. מניטו שם את הדגש דווקא על הסיפורים: התורה מתארת התרחשות, מסע שעובר דרך ההיסטוריה. גם המצוות ניתנות בזמן מסוים, יש משמעות לשלב ההיסטורי שבו ניתנת כל מצווה. לא הסיפור הוא מסגרת ורקע למצוות, אלא המצוות הן מרכיב בתוך הסיפור.

את העלילה של התורה אנחנו מכירים. בריאת העולם, סיפורי האבות, יציאת מצרים, מתן תורה, המסע במדבר לארץ ישראל. עלילה שתוכננה מראש בידי הקב"ה, רצף אירועים שקרה כפי שהיה צריך לקרות. רצף זה, בפשטות, הוא התהליך שהאנושות הייתה צריכה לעבור לשם מימוש הייעוד הא-לוהי. לפי תיאור זה, אפשר לומר כי התורה היא מעין רכבת: כל התחנות ידועות מראש, והיא עוברת ביניהן בדרכה אל היעד. יש לה מסילה קבועה. אולם לפי התפיסה של מניטו, התורה היא מכונית שנוסעת ללא קו מוגדר, ובכל צומת יש לה אפשרות לפנות לכאן או לכאן. הבעיה שלנו, לדברי מניטו, היא שאנו כבר מכירים את התורה, ובכל פרשה אנו כבר יודעים מה תהיה הפרשה שאחריה. השלב הבא נגרר מאליו מתוך השלב הנוכחי. אבל לפי מניטו, בכל שלב עלינו להיות מודעים לכל הכיוונים שאליהם יכול הסיפור להתפתח. אחרי שהסיפור התפתח בכיוון מסוים, עלינו לחשוב מה השלכותיה של ההכרעה דווקא בכיוון זה ולא אחר.

מגיל רך הורגלנו לקרוא את העלילה המקראית כך שברקע אנחנו כבר יודעים מהו המשך הסיפור ומהם מגמתו וכיוונו. עלינו לקרוא כל פסוק בפני עצמו, כאילו כל מצב בתורה יכול היה להתפתח לכל כיוון שהוא. הכל מתרחש באופן שבכל שלב קיים חופש בחירה מוחלט, העשוי להוביל את הסיפור למקומות רבים ומגוונים.

בדיעבד נראה לכאורה כי הסיפור חייב היה להתרחש בצורה המתוארת לפנינו ולא בשום דרך אחרת. דומה כי כל חלק מהסיפור כאילו נקבע ונטבע מראש באור של פטליזם מחויב מציאות. אולם תחושה זו איננה תואמת את רוח התורה. אמנם, בכל שלב מרווח הבחירה מצטמצם והולך, אך הוא קיים לכל אורך הסיפור.   (סוד העברי, שושלת קין, פרק א – האדם)

ההבדל בין שתי התפיסות דומה להבדל בין אסטרולוג לנביא: האסטרולוג, או כל מגיד עתידות אחר, טוען שהוא יודע מה יקרה, ואילו הנביא רק מודיע "מה יקרה אם". הוא מציג את האפשרויות לפי כל בחירה של האדם. הנבואה נותנת מקום לתשובה, היא מודיעה לאן תוביל הבחירה ברע וקורא לבחור במסלול הטוב. יונה הנביא, למשל, ידע שתמיד קיימת האפשרות לבחור בטוב, וידע גם שבני האדם תופסים את הנביא בכל זאת כמגיד עתידות, ולכן כשאנשי נינווה יחזרו בתשובה נבואתו תראה כשקר. אם כן, כמו כל אדם שבחירתו נתונה בידו, וכל הכרעה תפתח בפניו דרך אחרת, גם בני האדם שבסיפורי המקרא ניצבו תמיד מול יותר מדרך אחת – וכל פעם בחירתם השפיעה על הדרך שבה יתקדם העולם.

לאור זאת, אפשר לקרוא את התורה בשני אופנים: קריאת-לכתחילה וקריאת-דיעבד. אפשר להסתכל אחורה ולראות כיצד הוכרע בכל צומת, ואפשר לקרוא את התורה שלב אחרי שלב ולראות מה יקרה. להתעלם ממה שקרה בסופו של דבר ולחשוב מה יכול לקרות. לדוגמה, נלך לתחילת התורה, לסיפור קין והבל: מה היה קורה לולא קין הרג את הבל? מה היה אמור לקרות בעולם שנבנה על ידי קין והבל? למה ציפה מהם הקב"ה? הרי לפי עיקרון הבחירה החופשית, קין היה יכול לבחור שלא להרוג את הבל. אז מה היה מתרחש אחר כך, כיצד הייתה מתפתחת האנושות? זו שאלה שבדרך כלל איננו שואלים את עצמנו.

יש להישמר מתחושת הפטאליות המלווה את הסיפור בשלב הזה של ההסתוריה האנושית, מכיוון שבכל שלב בסיפור "בן האדם" הרוחני, המחנך, המנהיג, כמו גם "בן האדם" הטבעי, איש החומר והגשמיות, יכולים היו למלא את תפקידיהם השונים מתוך אחווה ואחדות ולשנות את סוף הסיפור. לכן, אף על פי שהתהליך מתרחש כאילו בצורה פטאלית, ונראה מוּעד לכישלון, הרי שהכל קורה אך ורק בדיעבד. מלכתחילה[1] הכל יכול היה להצליח!

דווקא ההכרוּת האינטימית שלנו עם הסיפור המקראי היא בעוכרינו, שכן אין אנו מנסים לדמיין כיצד יכול היה הסיפור להתפתח בצורה שונה. אנחנו יודעים שקין רצח את הבל, שתובל-קין הרג את קין. אנחנו יודעים שהיה מבול בתום עשרה דורות מאדם הראשון, והוא מחה את האנושות כולה להוציא משפחה אחת ויחידה. אנחנו מכירים את הסיפור לפרטיו טוב כל כך, שנראה לנו כי כל מרכיב היה בלתי נמנע. אולם המסר של תורת החיים הפוך: בכל שלב היה לאנושות חופש בחירה כיצד לנהוג. בכל שלב היה לכל אחת מן הדמויות האנושיות המנהלות את המאורעות ההסתוריים בחירה חופשית, אם ללכת לכיוון ההרס והאובדן או לכיוון הבנייה והחיים. רמז לכך ניתן גם בשמות הדמויות הפועלות, שכן בכל שֵם ניתן למצוא את שתי המשמעויות ואת שני כיווני הפעולה האפשריים שיכולים "הגיבורים" לקחת. כל אחת מהדמויות הללו בחרה בהרס, ולכן המצב באמת הלך והידרדר, אבל רק בדיעבד.   (סוד העברי, שושלת שת, פרק ב – מעבר הדורות)

אפשרויות חלופיות בספר בראשית

אמנם בסיפור קין והבל קשה לראות על פני השטח את האפשרויות החלופיות, אבל בסיפורים אחרים הן גלויות יותר, וקריאה בעיני לכתחילה שופכת עליהם אור. כשנח נולד, למשל, נאמר כי שמו ניתן לו מתוך תקווה ש"זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (בראשית ה', כ"ט). בקריאה הרגילה שלנו, התקווה הזו אינה רלוונטית כל כך, כי ממילא כל האנושות נספתה אחר כך. נח לא ניחם אף אחד מהאנשים שחיו בדורו, התקווה הייתה תקוות שווא. אבל אם אנו קוראים במבט של לכתחילה, כשאנו מגיעים לפסוק הזה – אנו חושבים על התקווה הגדולה של בני האדם. לנח יש פוטנציאל להשיב את האנושות לעולם שבו האדמה איננה מקוללת, אלא שאנשי דורו בוחרים שלא לתת לפוטנציאל להתממש, והם הולכים בכיוון שרק מדרדר את העולם עוד יותר.

עוד דוגמה בולטת היא סיפור העקדה. כשאנו קוראים את הסיפור, גלוי וידוע לנו שאברהם יעקוד את יצחק בנו על המזבח. מתוך כך אנו מסבירים שהעקדה באה לגלות לכל באי עולם את תכונותיו של אברהם. אבל לפי מניטו, לפני אברהם עמדו שתי אפשרויות, וכלל לא היה בטוח באיזו יבחר. הוא היה יכול להימנע מלעקוד את יצחק, ורק בחירתו החופשית לקיים את הציווי הא-לוהי זיכתה אותו בברכה הגדולה. זו הסיבה לניסיון, שבגללה נאמר רק אחריו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה" (בראשית כ"ב, י"ב).

אם הסיפור המקראי היה פסימי מלכתחילה, התורה לא הייתה מביאה אותו, מכיוון שהמסר הסופי של התורה אינו טראגי כי אם אופטימי. אם הסיפור נכתב בתורה, המטרה היא שנלמד ממנו ונפיק ממנו לקחים על מנת לשנות את עתידנו. זוהי משימה, זוהי דרמה ולא טרגדיה, שכן בתורה תמיד קיים פתרון בסופו של תהליך.   (סוד העברי – שושלת קין, שם)