התורה וכוח הדיבור

המהר"ל בשלהי הפרק הרביעי עוסק באופן בו תלמיד חכם צריך ללמוד את התורה עצמה. לאחר שהוא סקר את הדברים המעכבים את קליטת התורה והדברים המאפשרים לאדם להיות כלי המוכן לקבל תורה עובר המהר"ל לדון כיצד יש ללמוד את התורה על מנת שיהפך האדם להיות שכל של תורה.

מרכיב משמעותי באופן לימוד התורה היא הדיבור בשפתיים. המהר"ל מביא את הגמרא בעירובין נד ע"א שמציגה מספר מימרות אמוראיות בעניין כוח הדיבור בתורה ובינהם נאמר כך:

א''ל שמואל לרב יהודה: שיננא, פתח פומיך קרי פתח פומיך תני כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי שנאמר כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא. אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה

... א''ר אמי מ''ד כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך אימתי ד''ת נעי' בזמן שתשמרם בבטנך ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך.

מן הגמרא עולה שעל מנת לשמר את דברי התורה השכלית באדם החומרי עליו להשתמש בכוח הדיבור ולא להסתפק בכוח המחשבה בלבד. נשאלת השאלה מדוע יש צורך בדיבור הלוא לכאורה הדיבור נועד לצורכי תקשורת כלפי העולם החיצוני ולא ביחס לאדם עצמו? על כך משיב המהר"ל שהדיבור הינו חלק אינטגראלי ממהות האדם. האדם נקרא נפש חיה ואונקלוס תירגם רוח ממללא. כלומר נפשו של האדם באה לידי ביטוי בדיבורו. הסיבה לכך היא שהדיבור הוא חלק ניכר מהפירות הבשלים של האדם. מחשבה שנחשבת בשכלו של האדם, מעובדת שם ומתגלמת למילים וכאשר הוא מוציאה מפיו הרי שזהו פרי השכלתו שלו כאדם. לאור זאת, אם אדם מדבר בדברי תורה הרי שניתן לקבוע כי הוא הפך להיות שכל של תורה. אין הכוונה רק שהדיבור הוא סימן לכך שהאדם הינו שכלי אלא שעל ידי הדיבור אדם מכניס את התורה לתוך הוויתו ועצם קיומו וממילא הפירות שמבשילים על ידו הם דברי תורה. הדרישה להוצאה בשפתיים מובילה את האדם לחיבור עמוק עם התורה על מנת לאפשר לו יכולת עיבוד ויצירה של דברי תורה שלו. נמצא שאין הדיבור רק סימן לכך שהאדם הוא שכלי אלא הוא גם סיבה לכך.

על כך מוסיף המהר"ל שאם התורה תיהיה קרובה לאדם בפיו כפי שצריך ממילא היא גם תניע את האדם לעשות את המעשה הנדרש ממנו, כלשון הגמרא שם:

ר' יצחק אמר... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו אימתי קרוב אליך בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו.

וכביאור המהר"ל על כך:

כי גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה וזהו כאשר התורה עימו... לא נחשב שהתורה עימו רק כאשר התורה עימו בדיבור וכאשר התורה היא עימו אז קרוב גם המעשה.