בבא קמא | דף ה ע"ב - ו ע"א |השוואה בין אבות הנזיקין

היחס שבין ד' אבות נזיקין

המשנה הפותחת את מסכתנו ממפה את עולם הנזיקין ומחלקת אותם לד' אבות נזיקין, אשר נובעים מארבע פרשיות נפרדות בתורה. מְחַלוקה זאת נראה שהגדרת הנזיקין היא בעיקר על פי המעשה שגרם לנזק ולא על פי התוצאה. לכן על אף שבארבעת המקרים ישנה תוצאה שווה - נזק לזולת, לפנינו ארבע פרשיות נפרדות. עם זאת, התמקדות בלעדית במעשה תקשה על "הולדת" התולדות מתוך האבות, שהרי מעשה הנזק בתולדה תמיד שונה הוא במשהו מאשר באב. בסופו של דבר, השאלה העולה מתוך המשנה הראשונה וסוגיות הגמרא שעוסקות בה היא האם למסקנה באמת ישנן ד' פרשיות נזיקין נפרדות, או שמא למסקנה ישנו דין אחד עיקרי של נזק המחייב אדם לפצות את חברו עבור הפסד ממון שגרם לו. את נושא זה עלינו לבחון לאור דברי המשנה ולאור סוגיית הגמ' בדפים ה:-ו. העוסקת בנושא זה.

כבר בלשונה של המשנה קיימת המתיחות שבין שני הצדדים הנזכרים: מצד אחד קובעת המשנה כי: "לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור, ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים, ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק". משפט זה מדגיש את החילוק שבין הפרשיות ואת התפיסה שמחלקת את דין נזק לארבעה דינים נפרדים. מאידך, סיום המשנה "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ" מחזק את התפיסה הרואה את אבות הנזיקין כדין אחד.

הגמרא (ו.) שואלת מה באה ללמד הסיומת "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך". כתשובה מביאה הגמרא שורה של מקרים שבהם לפנינו נזק שמבחינות מסוימות דומה לסוג אחד של אב נזק ומבחינות מסוימות דומה לסוג אחר. למשל מי שהרוח העיפה את סכינו ואח"כ ניזוק מהם חמור - מצד אחד מקרה זה דומה לאש, שכן כוח אחר היה מעורב במעשה, אך אינו דומה לאש ממש, שכן הסכין לא הזיקה בזמן שעפה אלא רק לאחר שנחה שלא כאש שמזיקה בזמן שהיא נעה. מאידך דומה מקרה זה לבור, שמזיק בשעה שהוא נח, אך אין המקרה דומה לבור ממש, שכן כאן יש כוח אחר המעורב בגרימת הנזק. אם כן נזק זה הוא שילוב של אש ובור. מקרה נוסף הוא מקרה של בור המתגלגל (חפץ מזיק שהונח ברשות הרבים והתגלגל ברגלי אנשים למקום אחר ושם הזיק) - במקרה זה דומה הנזק לבור אך לא לגמרי, שהרי הנזק נובע גם ממעשי אנשים אחרים אשר גלגלו את הבור. בנקודה זו דומה הנזק לשור, שגם בו ישנו מעשה של אחר (השור) אשר גורם לנזק. אך גם לשור אין בור המתגלגל דומה לגמרי, שכן שור הולך ומזיק בניגוד לבור שעומד במקום אחד כשמזיק. אם כן, מקרה זה הוא שילוב של בור ושור. מקרה אחר הוא ששופך אדם מי שופכין לרשות הרבים והזיקו, שמצד אחד דומה מקרה זה לבור, שכן מדובר בממונו הנח שהזיק, אך אינו דומה לגמרי לבור, שכן בור חפר שלא ברשות וכאן שפך ברשות. בעניין זה דומה המקרה לשור, שיש רשות להוליכו ברשות הרבים, אך אינו דומה לשור לגמרי, שכן שור הולך ומזיק בניגוד לשופכים שעומדים ומזיקים. ואם כן מקרה זה גם הוא שילוב של שור ובור.

לכאורה, העובדה שישנם נזיקין אשר אינם חלק מאחד מד' אבות נזיקין מעידה על כך שלמסקנה ד' אבות נזיקין הפכו לדין אחד של נזק, ולכן כל נזק מחייב אף שאינו משתייך לאחד מד' אבות נזיקין. עם זאת, אין הכרח לומר כן, שכן ייתכן לומר שבאמת למסקנה יש ד' אבות נזיקין נפרדים, אך יש נזיקין אשר הם תרכובת של שני דיני נזיקין נפרדים.

הסוגיא בדף ה: מעלה לכאורה הבנה שונה לגמרי של מבנה אבות נזיקין. בניגוד למשנה הפותחת שבה מפורש לכאורה שכל אחד מד' אבות נזיקין מחודש והיה צורך לפרשו בתורה, הרי שבסוגיא שם מבואר שהיה די לכתוב את בור ואחד מג' הנזיקין האחרים, ומתוך שני אלו היה ניתן ללמוד את שאר האבות. קביעה זו מובילה את הסוגיה לשאול מדוע אכן פירשה התורה את כל ד' אבות נזיקין.

קודם שנדון בתשובת הגמרא עלינו לעמוד על הנחת השאלה. עלינו לברר מה היה המצב אילו התורה אכן הייתה מפרשת רק את בור ועוד אב אחד נוסף - האם במקרה זה, היה המצב דומה למצב הקיים כעת שפירשה התורה את ד' אבות נזיקין, שיש ד' אבות וכל שאר הנזיקין הם תולדות של אבות אלו, ובדומה לכך היו כל הנזיקין תולדות של בור והאב הנוסף, או שמא, במקרה זה היינו אומרים שבור והאב הנוסף מלמדים על כך שבכל מקרה שבו אדם גרם נזק לאדם אחר, באיזה אופן שלא יהיה, חייב הוא לפצותו על כך?

נראה כי שאלה זו עומדת ביסוד עניין שדנו בו המפרשים. כידוע, לגבי נזקי בור דרשו " 'שור' - ולא אדם, 'חמור' - ולא כלים", ולכן אין בעל הבור משלם על נזק שנגרם לאדם או לכלים. אילו כל הנזיקין היו נלמדים מבור, האם בכל הנזיקין לא היה חיוב על אדם וכלים? על כך עמדו התוספות (ה: ד"ה להלכותיהן), ולדבריהם אכן כן - אילו היו כל הנזיקין נלמדים מבור, היו הם שייכים רק במקרה שבו נגרם נזק לבהמה ולא כשנגרם נזק לאדם או לכלים.

בניגוד לדברי התוספות הציע הגרי"ז מבריסק בחידושיו על הרמב"ם (ציטוט דבריו המלאים מופיע באתר) הבנה חלופית. לפי דבריו, אילו הייתה התורה מפרשת רק בור ואב נוסף, לא היו כל שאר הנזיקין תולדות של אבות אלו, אלא בור והאב הנוסף היו מהווים דוגמאות למקרה של ממונו שהזיק, אשר גורם לחיוב בכל המקרים האחרים שבו ממונו של אדם הזיק. לפי תפיסה זו, היה נוצר מצב יוצא דופן, שלמרות שבנזק המפורש בתורה - בור, רק על נזקי בהמה יש חיוב, בשאר אבות נזיקין לא הייתה קיימת הגבלה זו, מאחר שהם לא היו תולדות של בור אלא דוגמאות נוספות ליסוד הכללי של ממונו שהזיק.

עד כאן דנו כמובן במצב התיאורטי שבו התורה הייתה מונה רק את בור ואב נוסף. אמנם כמובן התורה לא עשתה כן ומנתה בפירוש את ד' אבות נזיקין. הסבר הגמרא לכך הוא: "למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן - קרן לחלק בין תמה למועדת, שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים, בור לפטור בו את הכלים, ולרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור לפטור בו את האדם, אדם לחייבו בארבעה דברים, אש לפטור בו את הטמון".

ניתן להבין שמסקנת הגמרא היא שבאמת ישנם ארבעה דינים נפרדים של אבות נזיקין, ולכן מנתה התורה ארבע פרשיות נפרדות של אבות נזיקין. הגמרא מנתה את ההבדלים ההלכתיים שבין האבות כדי להדגיש את העובדה שלפנינו ארבעה דינים נפרדים המובילים לחילוקי הלכות. עם זאת, ייתכן להבין, וכך מבאר הגרי"ז, שלמסקנת הגמרא באמת חיוב אבות נזיקין אחד הוא - ממונו שהזיק. לפי זה, הסיבה היחידה לכך שראתה התורה צורך לחלק את מחייב אחד זה לארבע פרשיות נפרדות, הוא הצורך ללמדנו את חילוקי הדינים שבין אבות אלו.

נפקא מינות בין ההבנות

אחר שעמדנו על שתי ההבנות השונות לגבי היחס שבין ד' אבות נזיקין - ההבנה המכנסת, אשר לפיה ישנו חיוב אחד משום ממונו שהזיק, אלא שישנם חילוקי דינים בין סוגי נזיקין שונים, לעומת ההבנה המפזרת, שלפיה ישנם ד' מחייבים נפרדים, עלינו לעמוד על הנפקא מינות שבין ההבנות.

א) נזק אשר נלמד מאחד מד' אבות נזיקין

הזכרנו לעיל כי הסוגיה בדף ו. מונה מקרים שונים של נזיקין אשר מהווים שילוב של שני אבות נזיקין. לגבי מקרים אלו מתבקשת השאלה כיצד מיושמים לגביהם חילוקי הדינים הקיימים לגבי האבות השונים. בשאלה זו נחלקו הראשונים, ומחלוקתם מובאת ברא"ש (פ"א סי' א). הרא"ש כותב בשם "ויש מן הגדולים" שסברו כי במקרה כזה מתחשבים בקולות הנובעות מכל האבות שמהם נלמד נזק זה. לכן למשל במקרה שהניח אבינו וסכינו ועפו ברוח, שמקרה זה נלמד מבור ושור כפי שנאמר לעיל בדברינו, יהיה המזיק פטור על נזקי אדם וכלים כמו בור וכן יהיה פטור על הטמון כמו אש. לעומת זאת, הרא"ש סבור שמקרים אלו בעיקרון נלמדים מבור, אלא שכדי לפתור את בעיית השוני שבין מקרים אלו לבין בור, נזקקנו להביא ראיה מנזיקין אחרים. כך למשל במקרה ששפך מי שופכין לרשות הרבים, היינו סוברים לחלק בין מקרה זה לבין בור, מאחר שבמקרה זה שפך את השופכין ברשות, ומלמדת הגמרא, שהרשות לשפוך אינה טעם לפטור כפי שמוכח משור שהוליכוהו בעליו ברשות. אם כן, לפי דבריו, רק הקולא של בור, שפטור על אדם וכלים תהיה קיימת במקרים אלו, אך לא הקולות של האבות הבאים רק בתור מענה לבעיות הנובעות מהשוואת מקרים אלו לבור.

הצד השווה שבין הבנת הגדול המובא ברא"ש והבנת הרא"ש עצמו הוא שלפי שניהם, הנזיקין המפורשים בדף ו. אשר נלמדים מבין כמה אבות נזיקין, מסווגים תחת אבות הנזיקין אלא שנחלקו באיזו צורה. עם זאת, הבנתו של הגרי"ז, כי ייתכנו נזיקין שאינם מסווגים תחת אחד מד' אבות נזיקין מעלה אפשרות שלישית. ניתן לומר שמאחר שנזיקין אלו שונים מכל אחד מאבות הנזיקין, אין הם מסווגים תחת אבות אלו אלא הם נזיקין "חסרי שם". הדיון בדף ו. רק מלמד שמאחר שניתן למצוא דמיון בכל פרט בנזקים אלו לאבות הנזיקין, ממילא ניתן לחייב עליהם מחמת ממונו שהזיק. לפי תפיסה זו, נזיקין אלו לא יכללו בקרבם אף אחת מהקולות הקיימות באבות הנזיקין הדומים להם, שכן באמת אין הם משתייכים לשום אב נזק מסוים.

האפשרות לנזק המחוסר השתייכות לאחד מאבות הנזיקין עולה גם בהקשר אחר. הגמרא בדף כח: מביאה את דעת שמואל, שאם אדם הניח חפץ ברשות הרבים, ואדם נתקל בהם וניזוק, חייב בעלי החפץ מדין בור. רב שם חולק: "ורב - הני מילי היכא דאפקרינהו, אבל היכא דלא אפקרינהו, ממונו הוא". משמעות המושג "ממונו הוא" מפורשת ברש"י שם, שחיובו של בעלי החפץ הוא מדין שור. לעומת זאת, הראב"ד שם בפירושו מסביר, שהחיוב אינו מדין נזק מסוג מסוים אלא מדין "ממונו", דהיינו שלמסקנה, אין צורך לקטלג כל נזק תחת אב מסוים, אלא ניתן לחייב מדין כללי של ממונו שהזיק.

ב) הייתכן כי תולדה תהיה חמורה מאב?

זכורה לנו שאלת הגמ' בתחילת המסכת האם "תולדותיהן כיוצא בהן או תולדותיהן לאו כיוצא בהן?". מהגמרא עצמה לא ברור לאיזה עניין נשאלה שאלה זו, שהרי לא יעלה על הדעת לומר כי אין חייבים על תולדות, שאם כן לאיזה עניין הן תולדות. הרי"ף מסביר שכוונת השאלה היא, האם כל ההגבלות שנאמרו לגבי אב נאמרות גם לגבי התולדה הנובעת ממנו. כך למשל, האם ההגבלה לגבי בור, שאין בעלי הבור חייב על נזקי כלים, תהיה שייכת לגבי תולדות בור. שאלה זו מעוררת לכאורה תמיהה - אילו היינו סבורים שיהיה הבדל בין תולדה לאב, לכאורה היינו מצפים שהתולדה תהיה קלה יותר מהאב, ולא שתהיה יותר חמורה. ואילו לדברי הרי"ף, אם אכן קיים הבדל בין תולדה לאב, התולדה תהיה חמורה יותר, שכן כל ההגבלות הפוטרות באב זה במקרים מסוימים, לא יחולו לגבי התולדה. כיצד עלינו להבין את דבר זה?

הגרי"ז מסביר את עניין זה לאור טענתו כי אין חובה לראות את התולדות כנובעות מאבות מסוימים, אלא ניתן להבינם כחיובים הנובעים מהעניין הכללי של ממונו שהזיק. לפי זה מסביר הוא, כי בגוף הבנה זו תלויה שאלת הגמ': אילו כל תולדה נובעת מאב מסוים, בהכרח שההגבלות החלות על אב זה יחולו גם על התולדה. מאידך, אם התולדות נובעות מהעניין הכללי של ממונו שהזיק, אין הכרח שההגבלות הקיימות לגבי האב שלו דומה תולדה זו, יחולו גם עליה.

כמובן, מסקנת הגמרא הייתה כי אכן "תולדותיהן כיוצא בהן", ולפי הבנת הרי"ף - ההגבלות אשר חלות על האבות חלות גם על התולדות הנובעות מהם. הבנת הגרי"ז שהתולדות אינן נובעות מאבות מסוימים אלא מהיסוד הכללי של ממון שהזיק, יחולו אם כן רק על המקרים יוצאי הדופן שבהם עסקנו לעיל. עם זאת, האפשרות שמעלה הגמרא כי "תולדותיהן לאו כיוצא בהן" מהווה ראיה, לפי הבנת הגרי"ז, לכך שייתכנו מקרים שבהן התולדות אכן אינן נובעות מאב מסוים.

שאלות ומקורות לשיעור הבא - "מיטב שדהו ישלם"

1. גמרא ו: "ת"ר"... ז. "מזיק". מה ההבדל שבין שתי הנוסחאות בדעת ר' עקיבא המופיעות בשתי הברייתות? אלו אפשרויות העלתה הגמ' בעקבות הנוסחה הראשונה בדעותיהם של ר' עקיבא ור' ישמעאל? (ראה גם תוספות ד"ה ורבי).

2. גמרא נט. "אמר אביי... דסליק". במה דומה הצעתו של אביי לזאת של הגמ' בדף ו:? עיין עוד בתוספות ד"ה ומאי. כיצד מצריכות אותנו הצעות אלו להרחיב את הבנתנו בדעת ר' ישמעאל? עיין עוד: תוספות רא"ש (ופני יהושע שם) גיטין מח: ד"ה אמר. כיצד משקפות הצעותיהם הבנות מסוימות באופי חובת תשלומי נזיקין?

3. עיין גיטין מט: "דתניא... ישלם"; משנה שם ורש"י. מהן האפשרויות השונות להבנת מטרת החיוב לשלם מן העידית? כיצד יכולה מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל לשקף את הבנות אלו? האם עניין זה נוגע לדיון שהעלנו בשאלה 2?

4. גמרא ז: "בעי... נמי"; ז. "רמי... כרחו"; רבנו חננאל שם ד"ה רמי. במה דומה הבנתו של ר"ח לדברי הגמ' בדף ז:?

5. רא"ש סימן ב. איזה ספק מעלה הרא"ש בנוגע לדעתו של ר' ישמעאל? כיצד יש להבין את התפיסה שהרא"ש מעדיף?