דילוג לתוכן העיקרי

נשא | ברכת כוהנים במקדש ובגבולין

לזכות מרים בת חנה לזיווג הגון
20.05.2010
קובץ טקסט
א. ביטול קיומה של מצות נשיאת כפיים בכל יום "במדינות אלו"

ב. הטעמים שניתנו למנהג זה

ג. ברכת כהנים במקדש ובגבולין – שיטת הרמב"ם

ד. ברכת כהנים במקדש ובגבולין – דברי ר"י עמדין ב'מור וקציעה'

ה. דברי ר' ירוחם פערלא בביאור שיטת רס"ג

ו. "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי" – בגבולין?

ז. יישוב מנהגם של בני חוץ לארץ

 

ו', כב      וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.*

     כג       דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם:

     כד      יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

     כה      יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

     כו       יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

     כז       וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

 

א. ביטול קיומה של מצות נשיאת כפיים בכל יום "במדינות אלו"

נפתח את עיוננו בהצגת בעיה שנידונה רבות בדברי הפוסקים, והנראית רחוקה מעיון בפשוטו של מקרא.

דיני ברכת כהנים נידונו בטור ובשולחן ערוך אורח חיים, סימנים קכח-קל – 'הלכות נשיאת כפים'. בסימנים אלו נידונו הפרטים ופרטי הפרטים של דרכי הקיום של המִצוה, על פי סוגיות התלמוד ופסקי הראשונים העוסקים בכך. בין השאר נידונו בסימן קכט, א זמני הקיום של המִצוה:

אין נשיאת כפים אלא בשחרית ומוסף ובנעילה ביום שיש בו נעילה... אבל לא במנחה משום דשכיחא (- שמצויה) שכרות באותה שעה...

ובכן, ברכת כהנים צמודה לכל תפילות היום (- אין לקיימה בלילה), בכל יום מימות השנה, מלבד במנחה שעליה גזרו שלא יברכו בה ברכת כהנים. מקור הדברים הללו הוא במשנה ובסוגיית התלמוד במסכת תענית דף כו.

והנה בהגהת הרמ"א לסימן קכח, מד נאמר דבר מפתיע:

נהגו בכל מדינות אלו (- פולין, אשכנז ושאר מדינות אירופה) שאין נושאין כפים אלא ביום טוב... מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה...

ואפילו ביום טוב – אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף... ויום הכיפורים נושאים בו כפים כמו ביום טוב...

מנהג זה, המשתקף בדברי הרמ"א, מתקיים בקהילות האשכנזים בחוצה לארץ עד היום, והוא כנראה מנהג עתיק יומין. עדויות על קיומו אנו מוצאים בכתביהם של תלמידי מהר"מ מרוטנברג (המאה הי"ג), אך בוודאי הוא קדום בהרבה.

אף בארץ ישראל נותר רושם למנהג זה: בצפון הארץ – בערי הגליל צפת וטבריה, נהגו בקהילות האשכנזים שאין נושאים כפים בימי חול, אלא רק במוסף של שבת ויום טוב.

בקהילות הספרדים ובני עדות המזרח, בין בארץ בין בחוץ לארץ, המנהג הרווח אינו כזה, אלא הם נושאים כפיהם בכל יום, כפי דין המשנה והתלמוד, וכפי שנפסק בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך.

ובכן מתעוררת כאן השאלה החמורה, כיצד ביטלו קהילות רבות בישראל קיומה התדיר של מצוַת עשה מן התורה שזמנה בכל יום, ומה טעמו של דבר זה?  

ב. הטעמים שניתנו למנהג זה

בבואו מירושלים לכהן כרבה הראשי של חיפה, מצא הרב שאר ישוב כהן כי מנהג רוב בתי הכנסת האשכנזיים בעירו הוא כמנהג הגליל – לברך ברכת כהנים רק בתפילות מוסף של שבת ושל יום טוב. הוא פנה באיגרת אל רבני חיפה בשנת תשל"ט, כדי שיסכימו עמו לשנות מנהג זה, ולנהוג בחיפה כמנהג רוב ארץ ישראל – לברך ברכת כהנים בכל יום. איגרתו הפכה למאמר שהתפרסם בשנת תשמ"א בכרך ב של הבטאון 'תחומין' (עמ' 363-345). בפרק הרביעי של מאמרו סוקר הרב שאר ישוב כהן את הטעמים השונים שניתנו למנהג הקהילות בחוץ לארץ, ואנו נלך בעקבותיו.

1. רבי יוסף קארו, בחיבורו הגדול 'בית יוסף' על הטור כותב בסוף סימן קכח:

כתב האגור, שנשאל מהר"י מולין, למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום, מאחר שהוא מצות עשה? והשיב: מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם... ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, ולכן עלה המנהג דווקא ביום טוב (- שכן רבים נוהגים לטבול בערב יום טוב), וגם מטעם ביטול מלאכה, וכשהכהן אינו נקרא (- לעלות ולברך) – אינו עובר (- בכך על מצוַת עשה).

וכך מגיב רבי יוסף קארו על ציטוט זה מספר האגור:

דחק עצמו לקיים מנהג מקומו (- גרמניה) ואינו מספיק. כי מה שכתב 'מפני שנוהגים לטבול קודם' – האי חומרא דאתי לידי קולא היא (זוהי חומרה שמביאה לקולה)... שהרי טבילה לנשיאת כפים – לא הוזכרה בתלמוד. ואם הם נהגו להחמיר ולטבול – למה יבטלו בשביל כך ג' עשה בכל יום?

ואף על פי שאינו עובר (- הכהן) אלא אם כן נקרא, מכל מקום מוטב להם שיקיימו ג' עשה בכל יום ולא יטבלו, כיוון שאינם מחויבים שיטבלו ועל ידי כן יניחו מלקיים ג' עשה בכל יום. ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאות כפים.

2. הרמ"א בספר 'דרכי משה' על הטור (שם) מגיב על דברי בית יוסף הללו:

ואני אומר, כי הטעם שחשבו הם לטפל (- מהר"י מולין שהוסיף בסיום תשובתו "וגם מטעם ביטול מלאכה", והבית יוסף שלא הגיב על טעם זה כלל) הוא העיקר! כי מחמת ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות, שהכהנים והעם טרודים במחייתן בגלותן, ואין להם לפרנס בני ביתם כי אם בלחם אשר ילקטו בזיעת אפם דבר יום ביומו. והם טרודים למחייתן ואינם שרויים בשמחה, ולכן אין נושאין כפיהן ביום שיש בו ביטול מלאכה לעם. ואף בשבת אין נושאין כפיים, מפני שטרודים במחשבתם והרהורים על מעשה ידיהם שעברו ושעתידים להיות, וינוח גופם קצת מעמלם, ואינם שרויים כל כך בשמחה כמו ביום טוב, שנאמר בו "ושמחת בחגך". ולכן נשתרבב המנהג שלא לישא כפים כי אם ביום טוב, כן נראה לי.

ושוב חוזר רמ"א על דברים אלו בקיצור, בהגהתו לשולחן ערוך קכח, מ. באמת, אלמלי היו הדברים כתובים לפנינו, קשה היה לאמרם: וכי מפני טעמים אלו ביטלו קיום מצות עשה במשך כל ימות השנה? ומניין נוטל הרמ"א את הצורך ב'שמחה' כתנאי לקיום מצוַת עשה זו? נראה שהוא נטל זאת מדברי ר' יצחק ברבי יהודה, רבו של רש"י, שדבריו מובאים ב'מרדכי' וב'שבלי הלקט' (הביאם ה'בית יוסף' בסוף סימן קכח), הפותר מטעם זה כהן פנוי השרוי בלא אשה מלשאת את כפיו. אולם שם מדובר בדינו של כהן יחיד, ולא בביטול גורף של נשיאת כפיים, ואף דבריו אין להם מקור בתלמוד ונחלקו עליהם ראשונים אחרים.

3. רבי אפרים זלמן מרגליות מברוד (תחילת המאה הי"ט) בשו"ת שלו 'בית אפרים' חלק אורח חיים סימן ו הקדיש תשובה ארוכה ומפורטת להגנה על מנהג זה. הנה לשון השאלה:

בדבר המנהג הנהוג בכל מדינות אלו שלא יהיו הכהנים נושאים כפיהם כי אם ביום טוב לבד, ויש מי שלבו נוקפו בדבר, לפי שהמצות עשה מן התורה הוא שיהיו נושאים כפיהם בכל יום, אם יש מקום ויסוד למנהג זה, ואם יש כח לבטלו, אם לא.

בראשית דבריו הוא מברר שזהו מנהג קדום "יותר מן חמש מאות שנה", והוא מונה את גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, שהעידו על קיום המנהג ו"נענעו ראש אחריו" לאות הסכמה, "ונראה מדבריהם שאין לזוז מהמנהג, וכן נראה מדברי שאר אחרונים". ובכן, טוען הרב מרגליות, "מאן גבר שיפטפט לבטל המנהג, אף אם היה גדול בחכמה... כיוון שהמנהג נתייסד על פי ותיקין, ונעשה מעשה בפני גדולי הראשונים: מהר"מ מרוטנברג ותלמידו התשב"ץ, והכל בו והמהר"ל והאגור והרמ"א והלבוש והט"ז והמגן אברהם וכל שאר גדולי הדורות".

הטעם הראשון שהוא מעלה להצדקת מנהג זה הוא שהכהנים בזמננו הם "כהני חזקה" (ראה רמב"ם, הל' איסורי ביאה פ"כ), כלומר אין להם כתב ייחוס, אלא הם מוחזקים ככהנים בלא הוכחה לכך. ואם כן "להחזיק אותם בכהנים ודאי [כדי] להקל – פשיטא דלא מקילין". ובכן, "איך... נצַוה אותם לישא כפיהם (- על ידי כך שנקרא להם לעלות לדוכן ולברך), דהא זר הנושא כפיו עובר בעשה ד'כה תברכו אותם' – ולא זרים, כמבואר בכתובות (דף כד ע"ב)... וגם דעל כל פנים יש בכך משום ברכה לבטלה (- כשהם מברכים את ברכת המצוות לפני שמברכים את העם)...".

טעם זה מעורר כמובן קושי לכיוון ההפוך – אם כן, כיצד אנו מתירים ל'כהני חזקה' לשאת כפיהם ביום טוב? ובקהילות שבהן נושאים הכהנים כפיהם יום יום – מדוע אין אנו מונעים זאת מהם?

על כך עונה הרב מרגליות: "הא דבני ארץ ישראל נושאים כפים בכל יום – משום שכבר הוחזקו בה משנים קדמוניות, ואין מוציאין אותם מחזקתם", והוא מוכיח את צדקת הדבר מן התלמוד.

וביחס למנהג בני אירופה לשאת כפיים רק ביום טוב הוא כותב: "הִניחו אותם לישא כפיהם ברְגלים על פי חזקתם שהחזיקו, כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם ויבואו להקל בדברים שהכהן מוזהר עליהם".

בתירוציו אלו רב הדוחק, שכן הוא מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו.

4. בידי חכמי אשכנז הקדמונים (עד לדורו של המהר"מ מרוטנברג) היה מצוי ספר שהם מכנים אותו 'ספר המקצועות'. ספר זה הכיל תשובות ופסקים של גאוני בבל וחכמי צפון אפריקה, וזמן חיבורו המשוער הוא באמצע המאה הי"א. פרופ' שמחה אסף ז"ל אסף את כל שרידיו וציטוטיו של הספר הזה, והוציאם לאור בשנת תש"ז.

אחד הציטוטים מספר זה נכתב בסוף הפירוש למסכת תמיד שיוחס לראב"ד, אבל מחברו הוא רבי ברוך ברבי יצחק, בעל ספר 'התרומה'. מחיבור זה העתק הציטוט לחיבורים רבים נוספים. הנה אפוא חלק מציטוט זה (סימן מז במהדורת אסף, עמ' לט-מ; מתורגם מארמית לעברית):

במקום שיש נידה בביתו של הכהן – אסור לו לעלות לדוכן כל זמן שהיא בנדתה, שחוששין אנו שמא נגע בדבר שנגעה בו היא ובא להיטמא. דאמר רבי יודן: כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה, ונכנס הוא באותו בית שנידה שם, הרי תפילתו על ישראל תועבה... ועליו הכתוב אומר (ישעיהו א', טו) "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם". וכמו שאסור לו לכהן להיכנס לבית שמונח בו מת, כך אסור לו להיכנס בבית שיש נידה בתוכו, ואם מייחד לה מדור ולא יצאה ממנו כל ימי נידתה – שפיר דמי.

רבי אפרים זלמן מרגליות מביא דברים אלו בתשובתו הנזכרת לעיל, ומשער (מה שכבר שיער לפניו רבי חיים אלפאנדרי בספרו 'דרך הקודש', ודבריו הובאו בתשובה הנ"ל) כי בדברים אלו יש כדי לתת טעם במנהג בני אשכנז שאינם נושאים כפים בכל יום.

רבי חזקיה דה סילוא בחיבורו 'פרי חדש' (לסימן קכ"ח) הביא אף הוא ציטוט זה, ובחושו החריף העיר עליהם: "הדברים אלו אין לפרסמם, דלא הם מעיקר הדין". ובאמת, מקורם של דברים אלו הוא בחיבור המכונה 'ברייתא דמסכת נידה' (שבעל 'ספר המקצועות' נטל ממנו ציטוט נוסף, המופיע בסימן א במהדורת אסף). חכמי זמננו דנו בחיבור זה דיון ביקורתי, והנה דבריו של פרופ' רבי שאול ליברמן, בספרו 'שקיעין', עמ' 22:

הברייתא המשונה 'ברייתא דמסכת נדה' הוצאת הורוביץ, נכתבה כנראה על ידי בן ארץ ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה. בברייתא זו מרובות דעות הקראים...

והוא מביא דוגמאות אחדות לכך.

גם הציטוט שהבאנו לעיל הלקוח ממקור זה נושא אופי כתתי מובהק, ואין הדבר כדאי לתלות בו את מנהג בני אשכנז, כפי שעשה בעל 'בית אפרים' בתשובתו ואלו שקדמוהו בכך.

 

המתבונן בטעמים אלו ובדומים להם, אינו יכול שלא להשתומם על הפלא הגדול – כיצד זה נוצר מנהג שיש בו ביטול מתמשך של מצוַת עשה, ללא כל בסיס ממשי לכך. ואכן נשמעו דברי ביקורת על מנהג זה בדורות קודמים, כגון בשו"ת 'מנחם עזריה' לרמ"ע מפאנו סימן צה, שכתב: "ומה שברוב העולם אין הכהנים עולין לדוכן כל ימות השנה – מנהג גרוע הוא" (דבריו הובאו בתשובת בית אפרים, שגייס גם תשובה זו להשארת המנהג על כנו, שכן המשיב אינו קורא לשינוי 'המנהג הגרוע').

ובאמת, תלמידי הגאון ר' אליהו מווילנא מעידים על רבם שניסה לשנות המנהג בבית מדרשו ולא נסתייע הדבר בידו. ובעל ערוך השולחן, רבי יחיאל מיכל אפשטיין כותב בסימן קכח, ד:

והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגנו לבטל מצות עשה דברכת כהנים כל השנה כולה, וכתבו דמנהג גרוע זה (- כוונתו לרמ"ע מפאנו). ומקובלני ששני גדולי הדור שבדורות שלפנינו (- הגר"א ור' חיים מוולוז'ין תלמידו), כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום, וכשהגבילו יום המוגבל לזה, נתבלבל העניין ולא עלה להם ואמרו שרואים שמִן השמים נגזר כן.

והשאלה במקומה עומדת.

ג. ברכת כהנים במקדש ובגבולין – שיטת הרמב"ם

ראוי לבחון את גדריה של מצות עשה זו של ברכת כהנים, ואת דבריהם של מוני המצוות.

בלשון המצוה שבתורה אינם מצוינים לא זמן ולא מקום שבהם מוטל על הכהנים לברך את בני ישראל. מן המקורות במשנה ובתלמוד ברור שזוהי חובה יום-יומית. ברם חז"ל הבחינו בין שני מקומות שבהם מתקיימת המצוה, וקיומה בהם נעשה באופנים שונים: במקדש ובגבולין.

בפרק האחרון של מסכת תמיד מתארת המשנה (פ"ז מ"ב) את הקיום היום-יומי של מצות ברכת כהנים במקדש, ואגב כך מוזכרים ההבדלים בין קיומה במקדש לקיומה במדינה: לאחר הקרבת התמיד והקטרת הקטורת שבכל בוקר –

באו (- הכהנים) ועמדו על מעלות האולם (- על שתים עשרה המדרגות שלפני האולם)... וברכו את העם (- ברכת כהנים) ברכה אחת (- את כל שלושת הפסוקים היו מברכים כאחת, שכן במקדש לא היו עונים 'אמן' בין פסוק לפסוק). אלא שבמדינה אומרים אותה שלוש ברכות, ובמקדש – ברכה אחת.

במקדש היו אומרים את השם ככתבו (- את השם המפורש), ובמדינה – בכינויו (- שם אדנות);

במדינה הכהנים נושאים את כפיהם – ידיהם כנגד כתפותיהם, ובמקדש – על גבי ראשיהן.

משנה זו מופיעה פעם נוספת בפרק השביעי של מסכת סוטה, ובתלמוד שם (דפים לח-מ) מופיעה הסוגיה העיקרית הדנה בברכת כהנים.

כמאליה עולה השאלה: האם עיקר קיומה של מצוה זו הוא דווקא במקדש, או שמא אין הבדל עקרוני בין קיומה במקדש לקיומה בגבולין – בשני המקומות מתקיימת המצוה מן התורה בשווה, אך בכמה עניינים ישנם הבדלי דינים בין המקדש למדינה?

עיון ב'ספר המצוות' של הרמב"ם עשוי לעורר את הרושם שעיקר מצוותה של ברכת כהנים הוא במקדש, כחלק מסדר העבודה בו. הרמב"ם משבץ מצוה זו – עשה כ"ו – בתוך קבוצה של מצוות הנוגעות למקדש ולעבודתו (החל ממצוה כ). לפניה – מצוה כה – הדלקת נרות במנורה, ואחריה – מצוה כז – לשום לחם הפנים. לשון הרמב"ם במצוה כ"ו סתמית:

הציווי שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום.

אולם ההקשר, כאמור, מלמד שמצוה זו – ממצוות המקדש וסדרי עבודתו היא.

ברם כבר ב'ספר המצוות' עצמו, בבואו לסכם את מצוות העשה, כותב הרמב"ם:

מֵהן מצוות שהן חובה לכל אדם בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובאיזה מצב שיהיה... ואנו נקרא את המצוות הללו אשר מן הסוג הזה 'המצוות ההכרחיות' – לפי שהן חובה בהכרח על כל אדם מישראל שהוא גדול בשנים בכל זמן ובכל מקום ובכל מצב... והן ששים מצוות.

ועתה מפרט הרמב"ם את השישים הללו, וביניהן:

והשש ועשרים – וזו מיוחדת בזכרי הכהנים.

ובכן, מצות ברכת כהנים מיוחדת לזכרי כהנים "בכל זמן ובכל מקום" ואינה מחויבת רק במקדש! מיקומה בגוף ספר המצוות מלמד אולי על כך שקיומה במקדש נחשב לרמב"ם עיקר, ואילו בגבולין בא חיובה מכוח חיובה במקדש.

אך לא כן נראה מדברי הרמב"ם ב'משנה תורה'. שם הוא כלל מצוה זו בספר אהבה, ב'הלכות תפילה וברכת כהנים'. בראש הלכות אלו הציב הרמב"ם שתי מצוות עשה:

אחת – לעבוד את ה' בכל יום בתפילה; שנייה – לברך כהנים את ישראל בכל יום.

את דיני ברכת כהנים כלל בפרקים יד-טו שבסוף הלכות תפילה וברכת כהנים, כשתחילה הוא דן בקיומה דווקא בגבולין (יד, א-ה), ורק אחר כך הוא פותח (בהלכה ט) "כיצד ברכת כהנים במקדש...".

משמע מסידור זה של ההלכות, כי לדעת הרמב"ם בחיבורו הגדול עיקרה של ברכת כהנים הוא דווקא בגבולין, בהיותה חלק מסדר התפילה היום-יומי, והיא מצוה דומה למצות תפילה. ומכח חיובה הכללי הזה היא מתקיימת (באופן שונה בכמה דברים) אף במקדש.

בין כך ובין כך, ברור שדעת הרמב"ם, הן בספר המצוות והן במשנה תורה היא, שחיוב ברכת כהנים הוא בכל מקום ובכל זמן מן התורה.

והדברים מנוסחים בבהירות ב'ספר החינוך' (ההולך בדרך כלל בשיטת הרמב"ם) במצוה שע"ח:

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בכהנים...

ד. ברכת כהנים במקדש ובגבולין – דברי ר"י עמדין ב'מור וקציעה'

על אף שיטתו הברורה הזאת של הרמב"ם ושל ראשונים אחרים, נשמעות דעות יחידות בדברי האחרונים, כי חיוב ברכת כהנים מן התורה הוא במקדש בלבד, ואילו בגבולין מתקיימת מצוה זו רק מדרבנן.

הראשון מבין האחרונים המעלה אפשרות זו הוא ר' יעקב עמדין, בספרו על הטור והשולחן ערוך חלק אורח חיים 'מור וקציעה' (אלטונה תקכ"א). בהערותיו לסימן קכח בשולחן ערוך, הוא מעלה טענה זו כמה פעמים.

באחד הדיונים הראשונים שהוא עורך בסימן זה הוא כותב:

הא דזר עובר בעשה ד"כה תברכו" (כתובות כד ע"ב), דווקא כשמברך כמו שהיו כהנים מברכים בבית המקדש על סדר העבודה, אבל נשיאת כהנים האידנא (- בזמן הזה) בגבולין, קרוב הדבר שאינו אלא מדבריהם.

ושוב הוא אומר:

אין חיוב נשיאת כפים בזמן הזה אלא מדברי סופרים, וכדמשמע בגמרא דחגיגה גבי המסתכל בידיהם של כהנים.

בהפנייתו ל'גמרא דחגיגה' הוא מתכוון לדברי הגמרא במסכת זו בדף טז ע"א:

דרש רבי יהודה ברבי נחמני... כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות: בקשת, בנשיא ובכהנים...

בכהנים – בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש (רש"י: שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם).

בשלישית, דן המחבר בדברי הגמרא בתענית כז ע"א, האומרת שכהן בעל מום רשאי לברך, משום ההיקש בין כהן לנזיר (ונזיר בעל מום – נזיר הוא) שפרשותיהם נסמכו זו לזו. והגמרא אומרת על היקש זה שהוא אסמכתא. ומבאר זאת ר"י עמדין:

ודאי היא אסמכתא, והיינו לעניין נשיאת כפים דגבולין, שכל עיקר אינה אלא מדברי סופרים בלי ספק בעולם, ותמה על עצמך: היאך אפשר שיהיו בעלי מומין ראויים לנשיאת כפים במקדש? שהרי היא הייתה על מעלות האולם, ואין בעלי מומין נכנסים לשם... הא ודאי אינן (- בעלי מומין) בנשיאת כפים דבר תורה, אלא לנשיאת כפים דגבולין הוכשרו, לפי שכל עצמה אינה אלא מדבריהם, זכר לשל תורה.

ה. דברי ר' ירוחם פערלא בביאור שיטת רס"ג

בקפיצה של כמאה וחמישים שנה אנו עוברים לר' ירוחם פערלא, מחבר הביאור המונומנטלי על מניין המצוות של רב סעדיה גאון.

מצוַת עשה קנ"ה על פי מניינו של רס"ג היא "כֹּה תְבָרְכוּ". ר"י פרלא סוקר תחילה את המצב בספרות מוני המצוות בכללם:

מצוות עשה דברכת כהנים – מנאוה כל מוני המצוות כולם.

אולם הוא מציין שני יוצאי דופן לשני כיוונים הפוכים:

בעל הלכות גדולות מנאה שתי פעמים – מנאה במניין העשין, וגם מנאה במספר הפרשיות שלו (- מצוות המוטלות על הציבור). במניין העשין כתבה בשם 'נשיאת כפים', ובמספר הפרשיות הזכירה בשם 'ברכת כהנים'. ודבריו סתומים.

בהמשך דבריו הוא דוחה הצעת פירוש שבמניין העשין מנה בה"ג את מצות ברכת כהנים בגבולין, ואילו בפרשיות מנה את ברכת כהנים שבמקדש:

זה לא ייתכן כלל, דאין לנו בתורה אלא מצוה אחת לכהנים לברך את בני ישראל, ובמקדש ובמדינה בכלל עשה זה.

את פירושו לדברי בה"ג כתב ר"י פערלא במצוה ט"ז, על פי דברי ר' אליעזר אזכרי בעל 'ספר חרדים' (עשין התלויות בפה): "וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכינים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' – הם נמי בכלל המצוה". ועל פי זאת מבאר ר"י פרלא:

לכך מנה בה"ג מצוה שעל הכהנים לברך את ישראל במספר העשין שעל כל יחיד, משום שכל אחד מן הכהנים חייב בה (- ויש להוסיף על דבריו, שעל כן הגדיר שם מצוה זו כ'נשיאת כפיים' שהיא פעולתם של הכהנים בעת הברכה)... אבל מצוַת הציבור להתברך מפי הכהנים כתבה במספר הפרשיות, שהן מצוות וחוקים המסורים רק לציבור, משום שרק הציבור הוא שחייבין במצוה זו, ולא היחיד (- ויש להוסיף, שעל כן הגדיר את המצוה שם כ'ברכת כהנים' שהרי לברכה יש שני צדדים).

עתה עובר המחבר ליוצא הדופן השני:

יש לי תמיהה על רבנו הגאון ז"ל (- רב סעדיה) באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות, ששם לא הזכיר מצוה זו דברכת כהנים כלל. והוא דבר מתמיה.

רב סעדיה גאון כתב שני פיוטים שבהם מנה את תרי"ג המצוות. בפיוט אחד, שעליו ערך ר"י פערלא את פירושו, מסווג רס"ג את המצוות על פי שייכותן לעשין, לאוין ופרשיות; בפיוט האחר, המופיע בסידורו של רס"ג, הוא מסווג את המצוות על פי שייכותן לעשרת הדיברות – ושם חסרה מצוות ברכת כהנים! הנה הפתרון שמציע ר"י פערלא (בתרגום המילים הארמיות לעברית):

וקצת יש מקום לומר בזה, שהוא סבר שם כדעת קצת אחרונים, שמִן התורה אין מצות עשה אלא בנשיאת כפיים במקדש עם העבודה, כדכתיב: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (ויקרא ט', כב). ושנינו בספרא (שמיני, מכילתא דמילואים): "'ויברכם' – זו ברכה סתומה שאין אתה יודע, וחזר הכתוב ופירש להלן 'יברכך ה' וישמרך' עד 'וישם לך שלום'", עיין שם. אבל בגבולין אין נשיאת כפים אלא מדרבנן.

בהמשך דבריו הוא מביא מימרא של ר' יהושע בן לוי בסוטה לח ע"ב, שממנה משמע שברכת כהנים שבתפילה נתקנה בעקבות ברכת כהנים שבמקדש:

אמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה בעבודה (- בברכת רצה הקרויה ברכת 'עבודה' על פי תכנה) שוב אינו עולה, שנאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט' כב), מה להלן עבודה (- שהרי אהרן נשא כפיו וברך אחר שהקריב את החטאת והעולה והשלמים), אף כאן (- בתפילה) בעבודה.

ברכת 'עבודה' היא ודאי מדברי חכמים, שהם אשר תיקנו את נוסח התפילה, ואילו 'עבודה' ממש הייתה רק במקדש, וחכמים הם שתיקנו להצמיד את ברכת כהנים לברכת עבודה שבתפילה – שיהא זה כעין דאורייתא.

ובכן, כיצד פותרת הנחה זו את חסרון המצוה בפיוט האזהרות של רס"ג, הוא מניין המצוות שלו על פי עשרת הדיברות?

מעתה אפשר לומר שרבנו הגאון סבר שם שאין נשיאת כפים מן התורה אלא בעבודה שבמקדש דווקא, ולכן הוא סבר שאין עשה זו נמנית בפני עצמה, משום שאינה אלא חלק מחלקי מצות עבודה שבמקדש...שכבר נמנית בעשה sעבודת המקדש ואינה נמנית עשה בפני עצמה.

אבל כאן (- במניין שעליו כותב רי"פ את פירושו) חזר בו מסברא זו, או משום שסבר שבגבולין גם כן בכלל עשה דנשיאת כפים...או משום שסבר שאין לומר [על מצוה זו שהיא] חלק מחלקי עשה של הקרבה, ולכך מנה כאן עשה זו כשאר מוני המצוות.

 

מדוע סברו ר"י עמדין ור"י פערלא כי ייתכן שחיוב ברכת כהנים מן התורה נוהג רק במקדש? והרי בגוף המצוה – בפסוקים שהבאנו בראש עיוננו – דבר זה לא נאמר כלל, ומשמע אפוא כי "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - נוהג "בכל מקום ובכל זמן" (כלשון 'ספר החינוך')! העובדה שאהרן נשא כפיו ובירך את העם לאחר הקרבנות של היום השמיני, אינה מלמדת שרק בכך מתקיימת המצוה. ניתן ללמוד מכך שבמקדש זמנה של הברכה הוא לאחר העבודה, אולם אין בכך לשלול את חיוב המצוה מחוץ למקדש.

 

אמנם ניתן לטעון מסברה, שכאשר התורה מְצוה על הכהנים לברך את בני ישראל, היא מניחה כדבר מובן מאליו שמקומם של הכהנים הוא במשכן, וששם, ורק שם, הם יברכו את בני ישראל במסגרת פעילותם בו.

רמז-מה לשייכותה של ברכת כהנים למשכן נמצא בחלוקת פרשות המסורה: החל בפרק ה' בפרשתנו מתחילה סדרה של פרשות הלכתיות, שכל אחת מהן כלולה בפרשה פתוחה, הנבדלת באופן בולט מזו שלפניה ומזו שלאחריה. והנה, ברכת כהנים שבסוף פרק ו' נפרדת אמנם מפרשת נזיר שלפניה בהפסק של פרשה פתוחה, אך קשורה במידת-מה לקרבנות הנשיאים שלאחריה, שהובאו "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (ז', א), שכן בינה לבינם מפרידה פרשה סתומה בלבד. משמע אפוא, שאף ברכת כהנים היא חלק מפרשיות המשכן שבספר במדבר.

הקשר בין ברכת כהנים לעבודה במקדש נרמז גם בפסוק בספר דברים:

                י', ח        בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי... לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

"לְשָׁרְתוֹ" פירושו לעבוד במקדשו, ואם כן הפסוק קושר בין שני התפקידים הללו של הכהנים. ואכן במסכת סוטה לח ע"ב לומד רבי נתן היקש בין שני אלו, ומן ההיקש הוא לומד שברכת כהנים צריכה להיאמר בעמידה, כשם ששירות הכהנים במקדש צריך להיעשות בעמידה.

אולם יש להודות שאין בכל האמור כאן כדי להוכיח כי מצות ברכת כהנים נוהגת מן התורה במקדש בלבד, ולא ר"י עמדין ולא ר"י פערלא הביאו הוכחה ברורה לטענתם זו.

ו. "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי" – בגבולין?

המשנה במסכת תמיד ובמסכת סוטה, שאותה הבאנו בסעיף ג, מונה שלושה הבדלים בין קיום ברכת כהנים במקדש לבין קיומה בגבולין. האם הבדלים אלו נוגעים במהותה של ברכת כהנים, בדין יסודי שלה, שעשוי להשפיע על קיומה או על אי-קיומה כפי כוונת התורה? הבה נבחן דבר זה.

ההבדל הראשון הוא האם עונים 'אמן' לאחר כל פסוק (כך בגבולין), או שמא הכהנים מברכים את כולה כאחת, משום שאין עונים 'אמן' על ברכה שנאמרת במקדש. הבדל זה אינו נראה משמעותי, שכן עניית 'אמן' על ידי המתברכים אינה מעכבת ואינה משנה את ברכתם של הכהנים.

ההבדל השלישי הנזכר במשנה הוא בגובה ידיהם של הכהנים הנושאים את כפיהם: בגבולין – כנגד כתפותיהם, ואילו במקדש – על גבי ראשיהם. אף הבדל זה אינו נראה מהותי, שהרי סוף סוף נשיאת כפיים מתקיימת בין כך ובין כך.

ברם ההבדל השני הנזכר במשנה נראה כנוגע במהותה של ברכת כהנים:

במקדש היו אומרים את השם ככתבו (- כלומר, הכהנים היו מברכים בשם המפורש), ובמדינה- בכינויו (- שם אדנות).

הזכרת השם המפורש בברכת כהנים היא כמובן משמעותית ביותר, ונותנת משקל לברכתם השונה מזה של ברכה שאין בה הזכרה כזו. מהו המקור לכך שהברכה צריכה להיאמר בשם המפורש, ומניין ההבחנה בעניין זה בין המקדש למדינה?

כך שנינו בבריתא במסכת סוטה לח ע"א:

"כה תברכו את בני ישראל" – בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? תלמוד לומר  "ושמו את שמי" – שמי המיוחד לי. יכול אף בגבולין כן? נאמר כאן "ושמו את שמי" ונאמר להלן (דברים י"ד, כד) ["המקום אשר יבחר ה' א-להיך] לשום שמו שם" – מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה.

הברכה בשם המפורש היא אפוא ממהותה של ברכת כהנים, ומקורה בפסוק מפורש:

 ו'             וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

רש"י פירש, בעקבות הספרי:

"ושמו את שמי" – יברכום בשם המפורש.

"ואני אברכם" – לישראל, ואסכים עם הכהנים.

ראב"ע הציע שני פירושים לפסוקנו. הראשון:

"ושמו את שמי" – כטעם 'לשום שמו שם' (דברים י"ד, כד) – שיהיו מקודשים בַּשֵּׁם.

לפי פירוש זה, זוהי מטפורה, וכאילו נאמר 'וקידשו את בני ישראל בברכם אותם'. מטפורה זו משמשת גם בתיאור המקדש בדברים י"ד,כד "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" – כלומר, 'המקום אשר יבחר ה' לקדשו'. ואין היא נוגעת בהזכרת שמו של ה'.

אולם בפירושו השני מסכים ראב"ע עם פירושם של חז"ל:

או טעמו, כאשר יזכירו שמי עליהם. כי בכל אחד מהשלושה פסוקים השם הנכבד והנורא.

על פי פירוש זה אין כאן ניב מטפורי, אלא דברים כמשמעם: ברכת הכהנים, כאשר היא נעשית בהזכרה המשולשת של השם הנכבד והנורא,'שמה' את שמו של ה' על בני ישראל, ויוצרת קִרבה מיוחדת בין ה' לישראל – "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".

ההוראה לכהנים שיברכו את ישראל בשם המפורש – מסתבר שהיא מעצם מהותה של ברכת כהנים, ורק בכך מתקיימת מצוַת התורה ככוונתה. לעומת זאת, בברכה שבה משתמשים הכהנים בכינוי אינה מתקיימת המצוה כנדרש בתורה, ועל כן אין מתקיימת בה המצוה מדאורייתא. אלא שהזכרת השם המפורש אפשרית רק במקדש, ומכאן שכוונת התורה שברכת כהנים אכן תיעשה במקדש.

 

ובכן, הטעם לחיובה של ברכת כהנים מן התורה רק במקדש אינו הקשר בין ברכת כהנים לעבודה שבמקדש, אלא הקשר שלה לתחומו של המקדש, שרק בו ניתן להזכיר את השם המפורש ולקיים את המצוה כנדרש – "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם".

טעם זה לחיוב ברכת כהנים רק במקדש מופיע בקיצור נמרץ ובהיסוס רב בספרו של ר' יצחק אב בית דין בקרלין 'קרן אורה' על מסכת סוטה דף לח:

והיה נראה קצת, דחיוב מצוה זו בגבולין לאו דבר תורה הוא, דכתיב "ושמו את שמי" וכו' – שמי המיוחד לי, והיינו בבית הבחירה דווקא אבל לא בגבולין. אבל מסתפינא (- ירא אני) לומר כן. ומדברי הרמב"ם ודאי לא נראה כן.

מה שהביא את ר' יצחק מקרלין להעלות דבר זה הוא תמיהתו, שאם חיוב ברכת כהנים הוא גם בגבולין איך ומתי נוהג חיוב זה?

שאין לומר שמחוייבת היא בשעת תפילה, שהרי תפילה – דרבנן. ואפילו לדברי הרמב"ם שתפילה דאורייתא, תפילה בציבור אינה אלא דרבנן, ונשיאת כפים אינה אלא בעשרה, ואם כן אין לומר שיש לה שייכות עם התפילה מן התורה... וכיוון שהאסיפה להתפלל בציבור לא שמענו מן התורה, עדיין קשה: מתי הוא חיוב נשיאת כפים? שהרי לא מסתבר לומר שנתחייבו הכהנים והציבור להתאסף לקבל ברכה מן הכהנים בלי שום עבודה אחרת!...[ובכן] לא נתברר לי באיזה אופן נתחייבה מצוה זו בגבולין.

לפיכך הוא מעלה את האפשרות שקיומה של ברכת כהנים בגבולין אינו דבר תורה, אלא מתקנת חכמים, אך הוא נסוג מכך מפני  ראיות אחדות שהוא מביא משני התלמודים וממדרש הספרי זוטא. לא נוכל לדון עתה בראיות אלו, אך נציין כי ר"י פערלא דחה את ראיותיו אלו אחת לאחת.

ובאמת מן התלמוד ניתן להביא גם ראיות הפוכות, ראיות לכך שברכת כהנים בגבולין היא מדרבנן, וכאלו הובאו בדבריהם של ר"י  עמדין ור"י פערלא, ואף ביחס אליהן – שערי תירוצים לא ננעלו.

אולם נראה שאין הכרח להניח כי קיימת חזית אחידה בנושא זה: חיוב ברכת כהנים מן התורה במקדש הוא דבר ברור ומוסכם שאין בו כל ספק; חיובה בגבולין הוא דבר שיש בו ספקות, ובמקורות חז"ל – במשנה ובתלמודים – לא נאמר בבירור אם הוא דבר תורה או תקנת חכמים. וכשם שבדברי המפרשים הראשונים והאחרונים ישנן דעות שונות בעניין זה, אפשר שכבר בתלמוד עצמו קיימות שתי גישות בשאלה זו, שלא הגיעו לכלל עימות גלוי ומחלוקת מפורשת.

ז. יישוב מנהגם של בני חוץ לארץ

הבה נשוב אל התמיהה שבה פתחנו את עיוננו: כיצד נוצר המנהג של קהילות היהודים באירופה, שהוא מנהג הרווח עד היום בחוצה לארץ, לבטל את קיומה של ברכת כהנים בכל יום, ולהסתפק באמירתה רק במוספין של ימים טובים?

נדמה כי בעקבות הדברים שנתבררו בעיוננו עד כה התשובה ברורה: מנהג זה יכול היה לצמוח רק על בסיס ההנחה שברכת כהנים בגבולין, במקום שאין מברכים בשם המפורש כמצות התורה "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אינה מן התורה.

אמנם אף אם ברכת כהנים בגבולין היא מתקנת חכמים, יש להסביר מדוע ביטלוה כמעט לחלוטין בחוצה לארץ. אך כדי לענות על שאלה זו, ניתן להשתמש בחלק מן התשובות שניתנו במהלך הדורות, ואשר הובאו בסעיף ב של עיוננו. מה שאין כן על פי התפיסה שמצוותה מן התורה אף בגבולין, על פי תפיסה זו תשובות אלה קשות ביותר.

ועוד ניתן לומר, שעיקר תקנת חכמים לברך אף בגבולין נתקנה בארץ ישראל – "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים י"א, יב) שהיא נגררת אחר המקדש – "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם". אבל בחוצה לארץ – אף אין תקנת חכמים ברורה לברך ברכת כהנים, ועל כן העמידוה על המועט: לברך בימים טובים, שבהם נזכרים בני ישראל בכל מושבותם בארץ שממנה גלו, ושמחת הרגל שלהם – נאצלת עליהם מכוחה של ארץ ישראל.

*  *  *

נסיים את עיוננו בדבריו המופלאים של הכהן הגדול מאחיו, רבה של ארץ ישראל, אשר היטב כאב לו על חסרונה של האפשרות לברך את ישראל בשם המפורש כמצות התורה "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי" – המפורש:

וכי ריק הוא הצער הגדול על שאין אני רשאי להגות את השם באותיותיו?! וכי לא אש קודש היא הצורבת ויוקדת בנשמה, המורה על עומק הגעגועים הטמירים שבה, לאור א-להים אמת, א-להי ישראל, אשר רק בשם הקדוש הנכתב הוא מאיר באור יקרות של אמתת הגלותו?... ו"זה שמי לעלם" כתיב, אי-אפשר לנו לבטא בתוך התבל החשוכה, כל זמן שלא הופיע אור ישראל במכון קדשו, בבית חייו, במקדש עולמים. וצמאון האמת בוער, תשוקת הביטוי העצמי גדולה היא."נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב וכאבי נעכר".

(חדריו, פרקים אישיים, תשנ"ח, עמ' מ-מא)

 


* מפאת לחץ הזמן שהיה בשבוע זה שבו חל חג השבועות, יוצא העיון הנוכחי בלא הערות, ועם הקוראים הסליחה. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)