וזאת הברכה | וזאת התורה

לא קם נביא עוד כמשה

התורה חותמת במעין הספד למשה רבנו במסגרת הספד זה מתארת התורה את נבואת משה:

"...אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י')

תיאור זה מזכיר לנו את הנאמר בפרשת בהעלותך. כאשר אהרון ומרים דברו במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, הם אמרו:

"הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (במדבר י"ב, ב')

בתגובה, הקדוש ברוך הוא מתגלה אליהם ואומר:

"שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו: לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה’ יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (שם, ז'-ח')

בנקודה זו חשוב להדגיש, שכאשר הרמב"ם מנה את י"ג עיקרי האמונה, הוא הקדיש עיקר נפרד לייחודיות נבואת משה. זאת, מלבד העיקר הקובע את עצם קיום הנבואה. בהלכות יסודי התורה (פרק ח') הרמב"ם מסביר שאמונתנו בנבואת משה איננה מבוססת על האותות והמופתים שעשה, כי אם על מעמד הר סיני, כאשר עם ישראל כולו ראו בעיניהם שהקב"ה מדבר אל משה.[1]

מורי ורבי הרב סולובייצ'יק הציע שעיקר זה הוא הבסיס לחיוב, המוזכר בתורה (דברים כ"ד, ט') לזכור את מה שנעשה למרים. לפי ההבנה המקובלת, זכירה זו באה כאזהרה לא לספר לשון הרע, אך הרב סולובייצ'יק הציע שהתורה דורשת מודעות תמידית לרמת הנבואה המיוחדת של משה רבינו, שהיא כאמור אחד מעיקרי האמונה.

הדבר מובן לאור העובדה, שאמונה זו מובילה לאמונה שלנו בתורה כולה. זאת, על פי עיקר נוסף:

שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה (פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת סנהדרין פ"י)

לאור האמור, ההדגשה שנבואת משה היא פנים אל פנים, אכן ראויה לסיום התורה.

 

ב. שמונה הפסוקים

אולם, יש להעיר שהפסוקים המסיימים את התורה, המזכירים את מיתת משה, מעוררים קושי גדול באמונה לפיה התורה כולה היא התורה שניתנה למשה מפי הגבורה. שאלה זו נשאלה בברייתא על ידי חז"ל:

"וימת שם משה עבד ה'. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה?!" (בבא בתרא טו.)

הברייתא מציגה מחלוקת תנאים בפתרון השאלה:

"עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע, דברי רבי יהודה ואמרי לה ר'נחמיה. אמר לו רבי שמעון אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה! אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן 'ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו' (בבא בתרא שם)

רבי יהודה בחר בדרך המסתדרת עם פשוטו של מקרא, לפיה יהושע כתב את סיום התורה. אולם, על פניו דרך זו נוגדת את היסוד לפיו התורה כולה היא נבואתו המיוחדת של משה.

דברי רבי יהודה מצומצמים לשמונה פסוקים אלו, אך גם הוא מסכים בנוגע לשאר התורה, שכולה נבואת משה רבנו. מהמשך הסוגיה שם אף עולה, שלפי רבי יהודה, שונים שמונת הפסוקים משאר כל התורה לגבי דין יחיד הקורא אותם.

בניגוד לכיוון זה, יש מפרשים שהרחיבו את עמדת רבי יהודה על מנת לפתור בעיות פרשניות נוספות. מפרשים אלו טענו טענה דומה לגבי מספר מצומצם של פסוקים שוליים. זאת, מבלי לחתור מתחת לסמכות התורה כדבר הקדוש ברוך הוא שנמסר למשה.

לעומת רבי יהודה, רבי שמעון בחר בעמדה ברורה מבחינה אמונית, אך דחוקה מנקודת מבט פרשנית. לדעתו, כל התורה כולה היא אכן תורת משה, על אף שעל פי פשוטו של מקרא, מסתבר יותר שפסוקים אלו נכתבו לאחר מיתת משה.

יש להעיר, שאף אחד מהתנאים אינו מעלה על דעתו פתרון שלישי, המסתדר גם אמונית וגם פרשנית: משה כתב את הפסוקים האלו לאחר מותו. פתרון זה נדחה על הסף כבר בשעת הצגת השאלה: "אפשר משה מת וכתב וימת שם משה". אף על פי כן, אנו נחזור אליו מאוחר יותר[2].

בנוסף, יש לדון בהמשך דברי רבי שמעון שהביא סיוע מן הפסוק בירמיהו לגבי ברוך בן נריה. במה דומה כתיבת ברוך בן נריה את דברי ירמיהו, לכתיבת משה את דברי הקדוש ברוך הוא המבשר לו על מותו?!

 

ג. הואיל ואשתנו אשתנו

לפני שננסה להסביר את סוגית שמונה הפסוקים, יש לעיין בהמשך דברי הגמרא:

"כמאן אזלא (כמי הולכת, כדעת מי) הא (זה) דאמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן? לימא (נאמר ש)רבי יהודה היא ודלא כרבי שמעון? אפילו תימא (אפילו אם תאמר) רבי שמעון, הואיל ואשתנו אשתנו" (שם)

הגמרא דנה בהלכה השייכת לקריאה הציבורית של שמונת הפסוקים, שאפילו יחיד יכול לקרוא אותם. נחלקו הראשונים בפירוש דין זה, ולחלק משיטות אלו נגיע בהמשך. בכל אופן, בתחילה מציעה הגמרא שהשוני בין שמונת הפסוקים לשאר התורה מתאים דווקא לשיטת רבי יהודה, שהרי לדבריו יש הבדל קונקרטי בין שמונה הפסוקים שנכתבו על ידי יהושע, לשאר כל התורה כולה. אולם, למסקנת הסוגיה גם שיטת רבי שמעון מצדיקה את השוני ההלכתי.

יש להבין, מה השוני הגדול בשמונה הפסוקים לשיטת רבי שמעון? הלוא משה כתב גם את שמונה הפסוקים בחייו, ומדוע אם כן יחיד קורא אותם?!

התבוננות בפסוק בירמיהו שהביא רבי שמעון, יכולה לשפוך אור על סוגיה זו. בתחילת פרק כ"ו בירמיהו מתוארת ראשית מלכות המלך יהויכין, כאשר ירמיהו נשלח למקדש כדי לנבא על חורבן ירושלים והמקדש. בעקבות דבריו, נתפש ירמיהו על ידי הכהנים, נביאי השקר והעם. הכהנים ו'הנביאים' רצו להורגו:

"ויאמרו הכהנים והנבאים אל השרים ואל כל העם לאמר משפט מות לאיש הזה כי נבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם" (ירמיהו כ"ו, י"א)

אולם, השרים והעם הצילו את ירמיהו מידיהם:

"ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה’ א-להינו דבר אלינו" (שם, ט"ז)

הפסוק שהביא רבי שמעון בברייתא, מופיע בפרק ל"ו בירמיהו. פרק זה עוסק בשנה הרביעית של מלכות יהויכין. בשלב זה, ירמיהו היה עצור ונמנע מלהגיע למקדש ולפרסם את נבואתו. לכן, הקדוש ברוך הוא ציווה אותו לכתוב את נבואתו במגילת ספר, וירמיהו קורא לברוך בן נריה כדי לכתוב את הנבואה על המגילה. לאחר מכן, ירמיהו מצווה את ברוך לקרוא את דברי המגילה במקדש ביום צום, בתקווה שהשמעת דברי הנבואה תגרום לישראל לחזור בתשובה ולהפיל תחינתם לפני ה'. בשנה החמישית ביום צום, ברוך קורא את דברי הנבואה במקדש.

כאשר השמועה אודות מגילת הספר מגיעה לשרים, הם מזמינים את ברוך לקרוא את דברי המגילה בפניהם. בשמעם את דברי הנבואה, השרים שאלו:

"הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו" (ירמיהו ל"ו, י"ז)

כתשובה לשאלה זו. מובא הפסוק אותו הביא רבי שמעון:

"ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו" (שם, י"ח)

משמעות פסוק זה מתבארת מתוך בירור נקודה חשובה ביחס למקרא. כידוע, התנ"ך מורכב מתורה נביאים וכתובים. התורה מתייחדת בכך שיש בה דבר ה’ שנמסר לישראל דרך משה רבנו ונבואתו הייחודית. אולם, מהו ההבדל שבין הנביאים לכתובים?

לפי ההבנה המקובלת, כמו שיש הבדל ברמת ההשגה של דבר ה’ בין משה לשאר הנביאים, כך יש הבדל ברמת השגת דבר ה’ בין נביאים לכתובים. דברי הנביאים נכתבו על פי מדרגת ההשגה של הנבואה, ואילו דברי הכתובים, על פי רוח הקודש. אולם, יש לדון בהסבר זה לאור תופעות כגון שירת דוד המופיעה גם בנביאים וגם בכתובים. האם דברים אלו נאמרו בנבואה או ברוח הקודש.

הרב חיים סולובייצ'יק זצ"ל הציע הסבר אחר. לפי דבריו, ההבדל בין נביאים לכתובים אינו תלוי ברמת ההשגה של דבר ה'. המילה 'נביא' בא מהביטוי "ניב שפתים" (ישעיהו נ"ז, י"ט), כלומר דיבור. הנביא זוכה בדברי נבואה על מנת למסור את הדברים לישראל בעל פה. לכן מצאנו שנביא הכובש את נבואתו חייב מיתה. לאחר שדברי הנבואה נאמרו בעל פה, רק נבואות שהוצרכו לדורות נכתבו, כפי שלמדנו בגמרא במגילה:

"הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה" (מגילה יד.)

דברי הכתובים, כשמם כן הם. מלכתחילה לא ניתנו הכתובים להיאמר בעל פה, אלא ניתנו על מנת לכתבם בכתבי הקודש.

לפי ההבנה הזו, המיוחד במגילת ברוך בן נריה היא, שדברי נבואה אלו נכתבו לפני שנאמרו. כיוון שירמיהו היה עצור ונבצר ממנו להגיע למקדש, הוא ביקש מברוך לכתוב את דברי הנבואה על פי כללי כתבי הקודש, "על הספר בדיו". רק לאחר מכן, ברוך אמר את הדברים לעם.

על פי מה שביארנו, המגילה של ברוך התחילה ככתובים. רק אחר כך, כאשר ברוך נאם את הדברים במקדש, היא הפכה לחלק מנבואת ירמיהו.

מה שבארנו בכלל הנבואות, נכון גם לגבי נבואת משה, אביהם של הנביאים כולם. דבר ה’ הגיע למשה פנים אל פנים כדי לומר את הדברים לבני ישראל. רק לאחר מכן נכתבו הדברים. כפי שאמר רבי שמעון:

"אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב" (בבא בתרא טו:)

אולם, שמונת הפסוקים האחרונים מעולם לא נמסרו לבני ישראל בעל פה. לדעת רבי שמעון, משה רשם דברים אלו בדמע ובדממה, "מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע". רק לאחר מותו, כאשר פתחו את הספר אשר כתב משה, גילו בו עוד שמונה פסוקים.

לאור ההקבלה למגילת הספר של ברוך בן נריה, ניתן להדגיש דבר נוסף. כאשר פסוקים אלו נכתבו, דינם היה כדין כתובים. רק לאחר מות משה, כאשר פסוקים אלו נקראו לבני ישראל, הם הצטרפו לשאר התורה שהיא נבואת משה.

הרי לנו, שלפי רבי שמעון יש לשמונת הפסוקים האחרונים אותו משקל דתי כשאר התורה. מצטרפים הם לדבר ה’ שנמסר למשה בדיבור פה אל פה כביכול. אולם, ההצטרפות לתורה אירעה רק לאחר המוות. נמצא שמשה, דרך התורה, אכן מסר לישראל את שמונת הפסוקים אחרי מותו.

 

ד. יחיד קורא אותם

כאמור, הגמרא מציינת השלכה הלכתית לגבי קריאת התורה בציבור ביחס לשמונה הפסוקים: "שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן". נחלקו המפרשים בהבנת דין זה.

לדעת רש"י, כוונת הביטוי "יחיד קורא אותן" היא שצריך לקרוא פסוקים אלו ביחד, כלומר אין לחלקם לשתי עליות. המאירי הביא הסבר דומה, לפיו פסוקים אלו אמורים להיות עלייה בפני עצמה ואין לחברם עם הפסוקים שלפניהם. פירושים אלו מבוססים על הסתכלות שמונה הפסוקים כיחידה עצמאית.

המאירי מביא שיטה נוספת, שיחיד פירושו מיוחד שבציבור. בפשטות, זה הבסיס למנהג לתת "חתן תורה" לאחד מתלמידי החכמים שבקהילה.

תוספות הביאו שיטה מעניינת בשם רבנו משולם. לפי דבריו, מי שעולה לתורה גם קורא את הפסוקים. בדרך כלל, אנו ממנים שליח ציבור (בעל קורא) לקרוא את הפסוקים, כאשר אחרים עולים לתורה ומברכים. לא כן בשמונת הפסוקים, שהעולה עצמו צריך לקרוא אותם. רבנו תם דחה את השיטה הזאת, בטענה שמינוי שליח ציבור לקרוא בתורה הוא מנהג מאוחר שלא היה קיים בתקופת התנאים והאמוראים. לכן, בתקופת רבי שמעון רבי יהודה ורב, העולה תמיד גם קרא בתורה, מה אם כן המיוחד בשמונה הפסוקים שיחיד קורא אותם?

טרם נסביר את שיטת רבנו משולם, נלמד הלכה נוספת:

"האידנא (כעת) לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו (שו"ע או"ח קמ"ה, ג')

השולחן ערוך מתייחס לדין קריאת תרגום אונקלוס בזמן קריאת התורה בציבור. דין זה נלמד מהמקרא, כמבואר בגמרא:

"דאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב (מהו שכתוב) ויקראו בספר תורת הא-להים מפורש... ויקראו בספר תורת הא-להים זה מקרא, מפורש זה תרגום..." (נדרים לז:)

במבט ראשון נראה, שהמטרה היחידה של קריאת התרגום היא כדי שאנשים שהבינו ארמית יותר טוב מעברית, יבינו את קריאת התורה. לכן, רוב הקהילות ביטלו את הדין לקרוא תרגום בזמן הזה, כאשר אין הבנתנו בארמית טובה יותר מעברית. כך, כאמור, פסק המחבר, רבי יוסף קארו.

אולם, הבנה אחרת עולה מדברי הירושלמי:

"ר' חגי אמר ר' שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא (בא לבית הכנסת) חמא חונה קאים מתרגם ולא מקים בר נש תחתוהי (ראה את הונא עומד ומתרגם בעצמו ולא העמיד על ידו אדם נוסף לתרגם) אמר ליה אסור לך, כשם שניתנה ע"י סרסור (מתווך) כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור" (מגילה פרק ד', הלכה א')

לפי הירושלמי, הקורא בתורה אינו יכול גם לתרגם. יש צורך בשני אנשים נפרדים כדי שקריאת התורה בציבור תהיה שיקוף של מתן תורה. מכאן, שישנה משמעות נוספת לדין התרגום. קריאת התורה בציבור צריכה להיות בנויה על המודל של מתן תורה, שנמסרה לישראל על ידי מתווך (משה רבנו). מודל זה מתקיים בכך שאדם אחד שקורא בתורה, ואחד עומד על ידו ומוסר את התורה לעם על ידי קריאת התרגום. להבנה זו יש גם סיוע מהבבלי:

"אמר רבי שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והא-להים יעננו בקול, שאין תלמוד לומר בקול ומה תלמוד לומר בקול בקולו של משה" (ברכות מה.)

אם כן כיום, כאשר אין אנו נוהגים לתרגם את התורה בשעת הקריאה בציבור, כיצד מתקיים דין סרסור? המחבר ענה על כך בעקיפין בהלכה נוספת:

"אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור" (שו"ע או"ח קמ"א, ד')

נראה, שלפי המחבר דין סרסור מתקיים בדרך כלל על ידי המנהג הנפוץ למנות שליח ציבור לקרוא עבור העולים לתורה. העולה בתורה קורא לעצמו בלחש, ובעל הקורא ממלא את מקום הסרסור כאשר הוא משמיע את התורה לציבור. לכן פוסק המחבר, שאם השליח ציבור עצמו עולה לתורה, דרוש אדם נוסף כדי לייצג את הסרסור.

לאור מה שביארנו, נוכל להסביר את דעת רבנו משולם. טענתו היסודית היא ששמונת הפסוקים אינם צריכים סרסור. שהרי, גם רבי שמעון מודה שפסוקים אלו מיוחדים בכך שמעולם לא נמסרו לישראל בעל פה על ידי משה, הסרסור.

בתקופת התנאים והאמוראים לא היה צורך באדם נוסף לתרגם את התורה על מנת להשלים את המודל של מתן תורה, והקורא בתורה היה מתרגם את שמונת הפסוקים בעצמו. רבנו משולם יישם דין זה למציאות ההלכתית של ימיו, כאשר בטלו את דין תרגום, ושליח הציבור היה המייצג של הסרסור. לכן פירש רבנו משולם ש"יחיד קורא אותן", הכוונה שהעולה עצמו קורא זאת בלי התוספת של שליח ציבור.

_________________________

[1]עיין מה שביארנו בשיעור על פרשת ואתחנן.

[2]הקשר זה יש לציין את הגרסה של הסוגיה המקבילה במנחות (ל.): "אפשר משה חי וכתב וימת שם משה".