פקודי | וכבוד ה' מלא את המשכן

השיחה נאמרה בשנת תשנ"ה ולא עברה את ביקורת הרב.

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן; וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', ל"ד-ל"ה)

בהקדמתו לספר שמות, מסביר רמב"ן את משמעותו העצומה של רגע זה:

"והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד"

לדברי הרמב"ן, גם לאחר יציאת מצרים נחשב עדיין עם ישראל לעם גולה. רק לאחר שמילא כבוד ה' את המשכן, נשלמה גאולתם של ישראל והם זכו להגיע שוב למדרגת האבות - מרכבה לשכינה.

אולם, כאשר מתבוננים בפסוקים ניתן להבחין גם בתופעה הפוכה. דווקא לאחר חנוכת המשכן, משה מנוע מלהיכנס לאוהל מועד וכביכול נוצר חיץ בינו לבין הקב"ה. אמנם ניתן להסביר שפירוש המילים "לא יכול" הוא "לא היה רשאי", ואזי אין מדובר בתיאור חיסרון ביחסי משה-הקב"ה, אך מפשט הפסוק נדמה שהכוונה היא שמשה פשוט לא יכול היה להיכנס לאוהל מועד?

לאי-יכולת זו, מובאים בפסוק שני נימוקים: "כי שכן עליו הענן"; "וכבוד ה' מלא את המשכן". נדמה, שיש הבדל גדול בין שני הנימוקים.

הענן דומה לדלת נעולה - מחסום המונע ממשה להיכנס למשכן. כבכול, הענן שומר על פתח האוהל מכניסת אנשים. לעומת זאת, 'כבוד ה'' המלא את המשכן מונע ממשה להיכנס מסיבה אחרת. אין כבוד ה' 'נועל' את האוהל, אלא מדובר בנוכחות הממלאה את האוהל עד תומו, ולכן לא נשאר מקום למשה להיכנס גם אלמלא היה הענן מונע את הכניסה. הקב"ה ש'לית אתר פנוי מיניה' השרה את כבודו במשכן, וממילא לא היה מקום למשה להיכנס.

בין כך ובין כך נשוב ונקשה, מדוע דווקא לאחר שהתעלה עם ישראל למדרגה גבוהה כל-כך נמנע ממנו המפגש הישיר עם הקב"ה?

נדמה, שדווקא כשירד לשכון בתוך עמו, ראה הקב"ה לנכון להדגיש את החיץ העומד בינו לבין בני האדם. אמנם הקב"ה שוכן בעם ישראל, אך גם ל'שכינה' זו יש מחיצות וגבולות. 'מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים' (סוכה ה.), ויש לזכור שלמרות הקירבה בין עם ישראל לא-לוהיו, הקב"ה הוא עדיין טרנסצנדנטי. אפילו בחיר בני האדם - משה רבנו - לא יכול להיכנס למשכן בזמן שהקב"ה שוכן בו.

למעשה, גם במקדש עצמו בא רעיון דומה לידי ביטוי.

כידוע, הקשר בין עם ישראל לקב"ה בתוך המקדש, היה הדוק מאין כמותו:

"'ויראו ראשי הבדים' - יכול לא יהו זזין ממקומן? תלמוד לומר 'ויאריכו הבדים'; יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? תלמוד לומר 'ולא יראו החוצה'. הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה, שנאמר 'צרור המור דודי לי בין שדי ילין'. אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: 'ראו חבתכם לפני המקום - כחבת זכר ונקבה'" (יומא נד.)

אולם דווקא משום כך, חשוב היה להדגיש בחנוכת המקדש, שעדיין רב המרחק בין הא-לוקי לאנושי:

"וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'; וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים א', ח', י'-י"א)

ניתן להוסיף, ששתי המניעות עליהן עמדנו לעיל, מבטאות שני הבדלים שונים בין הקב"ה לבני האדם. הענן, מבטא את הטרנסצנדנטיות של הקב"ה ואת העדר יכולתם של בני האדם להבין את מהותו או להגיע אליו. כביכול, כל ניסיון להידבק בעצמותו של הקב"ה נתקל ב'דלת נעולה'. לעומת זאת, 'כבוד ה'' מבטא את האימננטיות של הקב"ה. עוצמתה של אימננטיות זו רבה כל-כך, עד כדי העמדת הבריאה כולה בספק, שהרי "אין עוד מלבדו" ואין בעולם מקום לישות אחרת. כביכול, 'אין מקום' לברואים נפרדים בעולם בו מתגלה הקב"ה בעצמותו.

לפי דברינו, המשכן מבטא את המצב שאמור היה לשרור בעולם אלמלא חסדו של הקב"ה שאיפשר את קיומנו ואת העובדה שקיום העולם מתאפשר רק בגלל רצון הקב"ה.