דילוג לתוכן העיקרי

נידה | דף סג | וסת הגוף

 

המשנה בדף סג עמוד א עוסקת בתחושות שונות שחשה האישה לקראת בואו של המחזור החודשי. תחושות אלה מוגדרות, על פי המשנה, כ"וסת הגוף". הגמרא כאן מדגישה את קיומם של שני וסתות מקבילים: וסת הגוף, ווסת הזמן. וסת הזמן מניח, כי דם המחזור מגיע בהפרשי זמן קבועים, ועל כן אם עבר פרק הזמן הקבוע מאז הראייה הקודמת, יש לשער שגם כעת האישה עתידה לראות דם. וסת הגוף הינו בעל קשר ממשי יותר אל הראייה עצמה, והוא מניח כי הראייה מצד עצמה מעוררת הרגשות ותחושות שונות. אם האישה מרגישה אותן, היא יודעת שהתהליך החל, ובעוד זמן מה היא עתידה לראות דם.

הסוגיות העוסקות בוסת הזמן מניחות כי לאישה ישנם מרווחים קבועים ומדוייקים שבהם היא רואה דם. מן המשנה בדף סג עמוד ב עולה, שאפילו זמן הראיה קבוע. למשל, אישה רואה דם כל שלושים יום, בשעות היום דווקא ("עונת יום", ולא "עונת לילה"), ואף בשעה קבועה. במציאות המוכרת לנו כיום, מחזור כזה הוא נדיר ביותר. רובן המכריע של הנשים רואות דם במרווחי זמן שאינם קבועים באופן מדוייק. המחזור הממוצע הוא כשלושים ימים, אך כמעט אצל כל אישה הוא משתנה ביום או יומיים מחודש לחודש. משום כך, רוב הנשים בימינו חוששות לוסת הזמן בתורת וסת שאינו קבוע, אך לא בתורת וסת קבוע.

לעומת וסת הזמן, שכאמור כמעט ולא נקבע כיום באופן חד משמעי, ישנן נשים רבות המורגלות בכאבים המקדימים את המחזור (חשוב לציין, שאין מדובר על הכאבים שבמהלך המחזור, אלא על הכאבים הבאים לפניו, כאות לכך שהמחזור עומד להגיע; על האישה לשים לב מהו מרווח הזמן שבין הכאב ובין הדימום בפועל - לעיתים מדובר על כמה שעות, לעיתים מדובר על יום שלם וכן הלאה). כאבים אלה בוודאי מוגדרים כוסת הגוף, והם עשויים להפוך לוסת קבוע. ההלכה קובעת, שאישה שיש לה וסת קבוע, אינה צריכה לחשוש לוסת שאינו קבוע. אם כן, אישה שמרגישה כאבים כאלה באופן קבוע, פטורה מן החישובים המפותלים שבדיני וסתות, ודיה שתפרוש מבעלה בכל חודש כאשר היא מרגישה את אותו כאב ידוע.

יש להזכיר, שלדעת הרמב"ן והש"ך, גם אישה שיש לה וסת הגוף קבוע, צריכה לפרוש מבעלה ב"עונה הבינונית", דהיינו ביום השלושים לראייתה הקודמת. זאת, משום שלדעת הרמב"ן העונה הבינונית מבוססת על הסברה שלפיה אי אפשר שהאישה לא תראה לעולם. ובכן, גם אישה שיש לה וסת הגוף קבוע - אי אפשר לה שלא תראה לעולם, ולכן הורו לה חכמים לפרוש ביום השלושים.

כאמור לעיל, ההבדל בין וסת הגוף ובין וסת החודש הוא, שוסת הגוף נובע באופן ישיר מן הדם שעתיד לזוב מגופה של האישה. הט"ז קובע, שלהבדל זה ישנה השלכה הלכה למעשה. בגמרא ובראשונים מצאנו מחלוקת נרחבת ומפותלת ביחס לאישה שהגיע יום וסתה, והיא לא בדקה את עצמה: האם עליה להניח שזב ממנה דם מבלי ששמה לב, או שמא יש מקום להקל ולומר שלא זב ממנה דם. להלכה אנו פוסקים, שאם מדובר על וסת שאינו קבוע, ניתן להקל בזה, ואין לחשוש שמא היה דם שלא מצאנו אותו. הט"ז (יורה דעה קפט, לח) מדייק מלשון השולחן ערוך, שקולא זו רלוונטית ביחס לוסת הזמן, אך לא ביחס לוסת הגוף:

"ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי כיון שדרך הטבע הוא באשה לפהק בשעת ראייתה או סמוך לו הוה ריעותא לפנינו שהיא טמאה וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע".


הט"ז מסביר, שהכאבים המקדימים את ראיית הדם הם טבעיים, ומעידים על כך שהוא אכן עתיד להגיע. ובכן, אישה שחשה בכאבים הללו, ואפילו אם טרם קבעה אותם כוסת הגוף קבוע, בוודאי עתידה לראות דם, ואם לא בדקה את עצמה, עליה לפרוש מבעלה מחשש שמא בעקבות הכאבים אכן באה זיבת דם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)