בבא מציעא | דף ו ע"ב | מניין הראוי
מקורות לשיעור
1. גמרא ו: "אמר ליה רב חנניא ... והן שלו".
2. תוספות ד"ה 'לפוטרו', ריטב"א ד"ה 'הדר'.
3. משנה בכורות נח:, רש"י (מכתב יד) ד"ה 'קפץ'.
4. בכורות נט. "אמר רבא ... מנין הראוי פוטר".
5. משנה נדרים יח:, תוספות ד"ה 'ואם של מעשר'.
שאלות מנחות
1. מהו ההסבר לדינו של רבא "מנין הראוי פוטר"?
2. מדוע, על פי רבא, נחשבת הבהמה העשירית מעשר באופן אוטומטי?
3. על בסיס איזה גורם מוגדרת הבהמה למעשר בהמה?
4. האם זה תואם גם את ההליך של מעשר דגן?
5. מדוע נחשב מעשר בהמה "דבר הנדור"?
1. מעשר דגן ומעשר בהמה
דין מעשר בהמה מחייב להוציא אחת מכל עשר בהמות שיש לאדם בעדרו, להקדישן לה' ולהקריבן במקדש. לאחר זריקת הדם והקטרת האימורים, הבעלים אוכלים את בשר הקרבנות בירושלים. נדמה שמעשר בהמה מקביל למעשר שני, שדינו להעלות אותו או את דמיו לירושלים ולאוכלו שם. נוכל אף להרחיב את היריעה ולטעון שדין ביכורים הוא המקביל החקלאי לבכור בהמה. למרות הקבלה זו, בשיעור זה נבחן כמה הבדלים בין מעשר בהמה למעשר שני.
2. ספירת תשע הראשונות
בנוגע למעשר בהמה, קביעת המעשר נעשית על ידי תהליך של ספירה. כאשר אחד סופר הוא מסמן כל בהמה עשירית, ובכך היא נעשית מעשר בהמה. בתהליך זה משתקף לפחות הבדל טכני אחד בין מעשר בהמה למעשר דגן. ההבדל הוא, שבמעשר דגן המעשר נקבע באופן ישיר על ידי קריאת שם; "הרי זה מעשר". אחרי שנקבע המעשר בדרך זו, שאר הפירות מותרות לאכילה ממילא. אולם, מעשר בהמה נקבע ע"י 'מנין', בו מתחילים עם הבהמות שאינן מעשר, כאשר הסטטוס של מעשר ניתן רק לאחר שסופרים ומגיעים לבהמה העשירית. יתכן וזהו הבדל טכני בלבד. מצד שני, הבדל זה יכול להעיד על שוני מהותי בין שני המעשרות.
שאלה זו תלויה בהבנת דברי רבא "מנין הראוי פוטר" – זאת אומרת תהליך הספירה עצמו פוטר מהחיוב של מעשר בהמה.
דין זה מוגבל למקרה בו היה פוטנציאל לספירה הראשונית להגיע למעשר. לדוגמא, הגמרא בבכורות (נט:) מצטטת את הברייתא הבאה:
"היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר ומנה חמשה ומת אחד מהם אם מן המנויים מת מונה ומשלים עליהם ואם משאינן מנויים מת מנויים פטורין ושאינן מנויים מצטרפין לגורן אחר".
ההסבר הברור ביותר למקרה זה הוא, שמה שמגדיר את בהמות כ'לא מעשר' הוא הספירה עצמה, ולא קביעת המעשר. לכן, יש אפשרות שחלק מהבהמות תהיינה מוגדרות כלא מעשר, אף על פי שלא נקבעה אף בהמה כמעשר עצמו. לפי הבנה זו, מעשר בהמה שונה בנקודה זו באופן קיצוני ממעשר דגן, שהרי במעשר דגן רק על המעשר נקרא שם, והיתר הופך באופן אוטומטי ללא מעשר. אבל אין שום מעשה עצמאי שאפשר לעשותו ובכך להגדיר את הפירות כ-לא מעשר.
בהקשר זה, יש לציין את המשנה בבכורות (נח:):
"היה לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד - אין זה מעשר, רבי יוסי בר' יהודה אומר מעשר".
לפי מה שביארנו, ניתן לומר שהיחס בין מעשר בהמה למעשר דגן נמצא בבסיס מחלוקת זו (ראה המשך הגמרא שם - נט.).
ייתכן שחילוק זה בין מעשר בהמה למעשר דגן קשורה לנקודה נוספת. המצב הקודם למעשר דגן הוא טבל – מצב בו כל התבואה אסורה. לכן, קביעת המעשר עצמו דרושה כדי להתיר את שאר התבואה. במעשר בהמה אין מצב של טבל (עיין רמב"ם הלכות בכורות פ"ז ה"ז). לפיכך, הפעולה של קביעת המעשר איננה נדרשת בכדי להגדיר ולהתיר את הבהמות שאינן מעשר. די לנו לקבוע שבהמות מסוימות אינן העשירי, ומנין הראוי הוא הדרך לקביעה זו.
תוספות בסוגייתנו (ד"ה 'לפטרו') מעלים שאלה שמציגה אפשרות שונה להבין את הדין של מנין הראוי. היישום של מנין הראוי בסוגייתנו הוא במקרה בו בהמה אחת שהוגדרה כלא מעשר חזרה והתערבבה עם הבהמות שעוד לא נספרו. מאחר ואי אפשר לחזור ולספור בהמה שכבר נספרה, קובעת המשנה בבכורות (נח:) שכל העדר פטור מספירה. בסוגייתנו עולה האפשרות להמשיך ולספור את העדר. מאחר ויש מספיק בהמות בשביל להגיע לעשר, הבהמות שנספרו כלא מעשר ייפטרו ע"י הדין של מנין הראוי, אפילו אם הבהמה שנבחרה כמעשר לא היתה ראויה להיבחר (במקרה שאותה הבהמה שהתערבבה נבחרה).
תוספות היקשו על יישום זה של דין מנין הראוי
"תימה דהכא לא שייך מנין הראוי דלא שייך אלא היכא דאין כי אם עשרה והתחיל למנות ומת אחד מהן ואין כאן י' אפילו הכי פטורים אותן שיצאו ולא יצטרפו לגורן אחר כיון שתחילת יציאתן היה ראוי להשלים המנין אבל הכא שיש בעדר הרבה ישלים המנין ויהא עשירי וי"א קודש ויקרא לשניהם עשירי מספק אם יש מנוי ביניהם אם לאו".
לפי תוספות, ספירה פוטרת רק במצבים בהם אין אפשרות להשלים את הספירה (כמו המקרה שמוזכר בברייתא בו מתה הבהמה העשירת). במקרה שלנו, מאידך, ישנה עדיין אפשרות להמשיך לספור ולקרוא שם על הבהמה העשירית והאחת עשרה, ובכך לכסות את כל האפשרויות.
למה מתכוונים תוספות באומרם שהפטור של מנין הראוי איננו ישים כאן? אם הסטטוס של 'אינה מעשר' מוענק ע"י הספירה עצמה, וזאת עוד בטרם הוגדרה המעשר, ניתן בהחלט ליישם זאת גם למקרה של סוגייתנו. הלוא בשעה שנספרו הבהמות הראשונות, הייתה אפשרות שתיבחר בהמה ראויה למעשר. מדוע לדעת התוספות, לא שייך ליישם כאן דין מנין הראוי?
נראה כי תוספות דוחים רעיון זה, וסוברים שכל תהליך הספירה הוא אינטגרטיבי. תשע הבהמות הראשונות לא מקבלות מעמד של 'אינה מעשר' באופן עצמאי. לדעתם, נראה כי הספירה היא הדרך בה המעשר נבחר. רק באמצעות קביעת המעשר מקבלות הבהמות שאינן מעשר את הגדרתן.
לפי גישה זו, הדין של מנין הראוי אינו קשור לכך שהבהמות שנספרו כראוי הוגדרו כלא מעשר, אלא מדובר בפטור עצמאי ספציפי למצב בו אין שום אפשרות להשלים את הספירה. למרות שצריך לשלב את הבהמות שעוד לא נספרו בעדר שעדיין לא נלקח ממנו מעשר, הבהמות שכן נספרו, נפסלו על פי הפסוק "כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כ"ז, לב) הבא למעט ולפסול אלו שכבר עברו (עיין רש"י ד"ה כולם פטורים). לכן, תוספות מתקשים להבין את הצעת הגמרא לפסול בהמות על ידי ספירתם. אדרבה, במקרה הזה, תוספות טוענים שהיו צריכים לקבוע שתי בהמות כמעשר מספק, כדי שהמנין יסתיים בקביעת בהמה כמעשר באופן ודאי, ועל ידי כך להעניק את הבהמות שכבר עברו תחת השבט, מעמד של 'לא מעשר'.
אם נאמץ גישה זו, למרות הדרכים השונות בקביעת מהו מעשר, אין הבחנה בסיסית בין מעשר בהמה למעשר דגן. בשניהם קריאת השם על המעשר היא המגדירה את היתר כלא מעשר.
הבנה זו נתמכת ע"י תחילת הסוגיה, שדנה בשאלה אם לכהן יש זכויות ממוניות בספק בכור. רב חנניה ניסה להכריע שאלה זו על פי הדין שהבעלים המקוריים כוללים את הספק בכור בתוך שאר העדר ממנו הם מוציאים מעשר בהמה. הוא טען שאם לכהן יש זכויות ממוניות על ספק בכור, במקרה זה ייווצר מצב בלתי אפשרי בו הבעלים משתמש ברכושו של הכהן על מנת לפטור את עדרו מהמעשר. טיעון זה משכנע רק אם העדר של הבעלים מוגדר כלא מעשר בשלב בו הספק בכור מוקבע למעשר. אם, מצד שני, הספירה עצמה שמבוצעת עצמאית היא המגדירה את העדר כלא מעשר, הבעלים לא משתמשים בפועל בספק בכור בשביל לפטור את העדר.
3. העשירי יהיה קודש
דנו באריכות בשאלת הגדרת הלא מעשר. בשלב זה, נעבור לשאלת הקביעה של מעשר בהמה. במעשר דגן קביעה זו נעשית על ידי קריאת שם. הבעלים קורא בפועל שם על המעשר. המשנה בבכורות (נח:) מתייחסת לקריאת שם בקול גם על מעשר בהמה. כאשר אחד סופר את עדרו, הוא קורא בקול את הבהמה העשירית. אולם, המשנה מציינת שפעולה זו היא רק למצווה, ואינה מחייבת. אף על פי כן, ניתן לראות את תהליך הספירה כתחליף יעיל לקריאה מפורשת, שהרי יתכן שבעל העדר קובע את המעשר ע"י ספירתם של התשעה הראשונים.
לחילופין, יתכן ושיטה זו לתת שם למעשר בהמה לא דומה לנתינת שם במעשר דגן. אולי המעמד של מעשר בהמה ניתן אוטומטית אחרי ספירת תשע הבהמות שקדמו לעשירי. אולי דין מעשר בהמה נובע מהמציאות שבהמה זו היא העשירי בפועל, ולא ממעשה הבעלים. אפשרות זו מועלית ע"י רבא "עשירי מאליו הוא קדוש" (בכורות נט.).
תוספות, כפי שציינו לעיל, מפקפקים באפשרות ליישם את מנין הראוי למקרה בו בהמה שכבר נספרה התערבבה עם אלו שלא נספרו עדיין. הם טוענים שיש לקרוא גם לעשירית וגם לבהמה האחת עשרה כמעשר, ובכך לכסות על כל האפשרויות. בשאלה זו משתמע שאם הבהמה האחת עשרה לא מוגדרת בפועל כמעשר, היא לא מקבלת את הסטטוס של מעשר. הדרישה להכרזה מקבילה לזו של קריאת השם במעשר דגן.
הריטב"א (ד"ה 'הדר') שואל שאלה דומה, אך לא זהה, שמבוססת על המשנה בבכורות (ס.). שנינו שם:
"קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין".
על פי זה, טוען הריטב"א, אם הבהמה שכבר נספרה, נספרה שוב באופן לא לגיטימי בין תשע הראשונות, כאשר יגיע לבהמה העשירית, בפועל נספרו רק שמונה בהמות לגיטימיות. ממילא, הבהמה שנספרה כעשירי היא תשיעי שקרא עשירי. והבהמה הבאה אחריה, היא העשירית שקדושה מאליה, גם בלי קריאת שם.
הריטב"א מביא שתי תשובות לשאלה זו. התשובה השניה, שנאמרת בשם רבינו יונה, טוענת שבמקרה שלנו רק הבהמה שנספרה בפועל כעשירית תיחשב כמעשר. הבהמה האחת עשרה, שהיא בעצם העשירית, לא יכולה להיות קדושה מאליה, מאחר ומעמד זה ניתן בתהליך של מנייה. אולם, במקרה שלנו בו התערבה בהמה שאי אפשר לסופרה שוב בבהמות שלא נספרו עדיין, כל תהליך המנין מתפרק.
יתכן והריטב"א סובר שיש שתי דרכים חלופיות לתת שם של מעשר. הראשונה היא בהכרזה של בעל העדר. לפי זה, הבהמה התשיעית (שהוכרזה בטעות כעשירית) נחשבת כמעשר. דין זה שייך גם במקרה שלנו בו התערבה בהמה שכבר נספרה. הדרך השניה לתת שם מעשר, אינה ניתנת ע"י הבעלים באופן כזה או אחר, אלא היא תוצאה אוטומטית של תהליך הספירה המעניקה קדדושת מעשר לבהמה שהיא עשירית בפועל. דרך זו שייכת רק כאשר בוצע הליך תקין של ספירה. אך כאשר ישנה בהמה שלא ניתנת להיספר בתוך העדר שלא נספר, כל תהליך הספירה מופר, מאחר ואין לנו ראשון ברור , שני ברור או שלישי ברור וכו'.
בהקשר זה, כדאי להיזכר בשיטת רבי יוסי בר' יהודה, לפיה בעל העדר יכול להקדיש מעשר בהמה בצורה ישירה, בלי תהליך של ספירה. כבר הצענו למעלה ששיטתו בנויה על קשר הדוק יותר בין מעשר בהמה למעשר דגן.
לשאלה זו, בין אם נראה את מעמד מעשר הבהמה כנוצר בפועל ע"י הבעלים, בדומה למעשר דגן, ובין אם נסבור שהוא ניתן באופן אוטומטי ע"י הספירה, תהיינה השלכות ביחס להגדרת מעשר בהמה כ"דבר הנדור" – חפץ שמעמדו נוצר באופן מלאכותי ע"י נדרים. ניתן לנדור ע"י "התפסה"- תליית הנדר על חפץ כלשהו מחפץ אחר שנאסר. התפסה מועילה רק כאשר מעמדו של החפץ השני נוצר בתהליך של נדר. האם ניתן להתפיס נדר על מעשר בהמה?
המשנה (נדרים יח:) מתייחסת למעשר בהמה כדבר הנדור. תוספות (ד"ה 'אם כמעשר') שואלים על קטיגוריזציה זו מהגמרא שהובאה לעיל (בכורות נח:), שהעשירית נעשית מעשר באופן אוטומטי. תוספות מתרצים- מאחר ותהליך הספירה נדרש, הרי שזה יוכל להיחשב דבר הנדור. זה מתיישב יפה עם ההצעה שלנו, שתהליך הספירה הוא הנותן שם למעשר הבהמה בתורת מעשה בעלים.
אם, מצד שני, נחשיב את מעמדו של המעשר כתוצאה של מציאות בפועל בעקבות הספירה, יהיה קשה להגדיר מעשר בהמה כדבר הנדור. אולם, מאחר והריטב"א מסכים ששתי הדרכים קיימות, התפסה יכולה להועיל מאחר והמושג מעשר בהמה מתייחס גם למעמד הניתן ע"י הכרזה קולית. זאת ועוד, הרי הכרזה קולית היא הצורה העדיפה לבחירתה של מעשר בהמה (עיין שם בר"ן ד"ה אם כמעשר בהמה).
בפתח השיעור הצבענו על הדמיון בין ההקבלה של מעשר בהמה למעשר שני, לבין הקבלה של בכור בהמה לביכורים. לאור מה שביארנו, יש להצביע גם על תהליך הקדשת בכור בהמה. מצד אחד, בכור בהמה קדושה מאליה, מפאת המציאות שהוא פטר רחם. מצד שני, יש גם מצווה על הבעלים לקדשו בפה (עיין רמב"ם הל' בכורות פרק א ה"ד).
סיכום
העלנו שתי גישות בסיסיות במעשר בהמה. לפי הגישה הראשונה, בחירת מעשר בהמה דומה למעשר דגן, בעוד שהגישה השניה מחלקת בין שני סוגי המעשר. דנו בנושא זה ביחס לשני יישומים עצמאיים:
- כיצד מוגדרות בהמות כלא מעשר? אם נשווה בין מעשר דגן למעשר בהמה, רק דרך בחירתו של המעשר נקבע מהו לא מעשר. מצד שני, אם אין כל השוואה, ייתכן ולגבי מעשר בהמה יש דרך עצמאית להגדיר את הבהמות שאינן מעשר שאיננה קשורה לבחירת המעשר. שתי גישות אלו מצאו ביטוי בהסברים השונים לדינו של רבא "מנין הראוי פוטר".
- כיצד נקבע מעמדו של מעשר בהמה? בהשוואה למעשר דגן אמרנו שהבעלים יוצרים בפועל מעשר בהמה. אולם, אם אנחנו לא מוגבלים לקטיגוריות של מעשר דגן, אולי מעמדו של מעשר בהמה הוא תוצאה אוטומטית של העובדה שבהמה היא העשירית בפועל. שאלה זו נקשרה בדין אחר של רבא "עשירי קדוש מאליו".
מקורות לשיעור הבא
- ז. "תנו רבנן שנים אדוקים בשטר ... דלא מקיים ליה יחלוקו".
- כתובות יט. "אלא טעמא דר' מאיר ... וחותו לדינא", תוספות ד"ה 'מודה'.
- בבא בתרא ה: "איבעיא להו ... לא אמרינן מה לי לשקר".
שאלות מנחות
- במקרה שח "מודה בשטר שכתבו", מדוע לא נאמן המלוה ע"פ "שטרך בידי מאי בעי"?
- איזה מיגו יש ללווה? מדוע מיגו זה פחות משכנע מאשר מיגו רגיל?
- האם מיגו מועיל כנגד חזקה של "שטרך בידי מאי בעי"?
- כיצד תגדיר את מעמדו של שטר שלא אושר?
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)