דילוג לתוכן העיקרי

זבחים | דף יב | הקרבת עולה שלא לשמה

במשנה הפותחת את המסכת נקבע כי שני קרבנות נפסלים במחשבת שלא לשמה: פסח וחטאת. ניתן לבאר את יסוד הפסול בדרכים שונות, אך נראה שההסבר הפשוט ביותר נוגע לייעודו של הקרבן. הפסח והחטאת מתייחדים בכך שמטרתם מוגדרת וברורה.
מטרתה הייחודית והממוקדת של החטאת ברורה: היא באה לכפר על חטא. חטאת שאינה יכולה למלא תפקיד זה נפסלת, ודינה שתמות. ממילא, מי שהקריב חטאת אך לא כיוון את הכוונה הרצויה, מחטיא את מטרת הקרבן.
הייעוד המוגדר לקרבן הפסח הוא אכילת בשרו. פסח שאין אפשרות לאוכלו בט"ו בניסן במהלך ליל הסדר, איננו פסח. דוגמה מעניינת לכך היא שאם נאלץ עם ישראל להקריב את קרבן הפסח בטומאה, ניתן לאכול מן הבשר, בניגוד גמור לשאר קרבנות הציבור – שאף כאשר התירו להקריבם בטומאה, אין לאכול מבשרם. גם כאן, מי שלא יתן דעתו על ייחודיות זו של הפסח, ויקריב אותו למטרה אחרת, יפסול אותו.
והנה, במשנה בדף י"א עמוד ב' מוסר בן עזאי דבר חידוש:
"אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אליעזר בישיבה, שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן - כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת".
בן עזאי מדגיש שדווקא הזבחים הנאכלים כשרים אף אם קרבו שלא לשמן. המשנה מדגישה את החידוש שבקביעה זו:
"ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים".
לאמור – עולה שקרבה שלא לשמה פסולה.
הגמרא בדף י"ב מציעה שעמדת בן עזאי מבוססת על הקדושה המיוחדת שבקרבן העולה, שעולֶה כולו כליל על גבי המזבח. למסקנה קובעת הגמרא:
"ובן עזאי גמרא גמיר לה".
כלומר, אין בידינו מקור ברור לעמדת בן עזאי, והוא קיבל אותה במסורת. העמדת דברי בן עזאי על קבלה מסורתית עשויה להבהיר מדוע הקדים את הקדמתו הארוכה "מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן". לא לגמרי ברור מה עניינו של אותו גוף המונה שבעים ושנים זקנים, אך ברור שבן עזאי בא להבהיר שמדובר על מסורת מיוחדת שהיתה לחכמים, אף אם מקורה אינו ברור.
כך או כך, תוכן אותו מסורת עשוי להיות מקביל להצעתה הראשונה של הגמרא. לאמור – פסול שלא לשמה בעולה מבוסס על כך שבשרה עולה כליל על גבי המזבח.
מה משמעות הלכה זו של עולה כליל? יתכן שהדבר משתלב בהסבר דלעיל בדבר הגדרת הייעוד. כפי שהפסח והחטאת נתייחדו בייעוד מוגדר, כך גם קרבן העולה נתייחד בכך שהוא עולה כליל על המזבח. הקרבת הקרבן על קרבו וכרעיו מבטאת התמסרות מיוחדת כלפי הקדוש ברוך הוא. בבואו לעסוק בטעמי הקרבנות, כתב הרמב"ן בפרשת ויקרא:
"כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש".
דברי הרמב"ן אמורים ביחס לכל הקרבנות, אך בקרבן עולה – שעולה כולו על המזבח, אותה תחושה של התמסרות טוטאלית יותר: אדם מבהיר כי ראוי היה שכל כולו יקרב על גבי המזבח.
ובכן, אף שלכל קרבן ישנה משמעות המיוחדת לו, זכתה העולה למשמעות מיוחדת עד כדי כך שמסורתו של בן עזאי קובעת שסטייה מאותה משמעות פוסלת את הקרבן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)