זהב ואפר | בין המשכן והעגל לפרה האדומה

סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

 

 

הפשטה והמחשה בעבודת ד'

 

מן הדילמות המרכזיות בעבודת ה' הינו המתח המתמיד הקיים בין ההמחשה וההפשטה. מה היא דרגת ההפשטה הרצויה אצל העובד בבואו לעמוד לפני קונו, ומה היא מידת ההמחשה הראויה לו? מחד, הלא הוא מתייצב בפני אדון העולם אשר אינו גוף ואין לו דמות הגוף, וכל תמונה רק תעוות ותסיטהו מדרך האמת, ודי לו לאדם בעבודה אשר הוא עובד ללא סיועם של אמצעי המחשה למיניהם. ואולם, האדם הינו יצור בעל כוחות רבים. הלא מלבד שכלו, אשר מושג האלוקות המופשט טוב וכשר בעיניו, יש בו אף כוחות אחרים נפעלים ומתרשמים אשר אינם מסתפקים במושג המופשט ותובעים את ההתפעלות הבאה באמצעות החושים והכוח המדמה. וכי ניתן להכחיש או לזלזל בתחושות ההוד או השגב המפעמות בקרבנו בבואנו במגע עם ארכיטקטורה או מוזיקה המעוררים רגשות אלה? יתר על כן, מלבד חשיבות הביטוי האמנותי ליצירת החוויה הרגשית, נועד לו תפקיד אף ככלי ביטוי סמלי, המקפל בתוך סמליו מסרים רוחניים הקורמים עור וגידים בעולם החומר, באמצעות ביטוים הפלסטי. 

 

בעיה זו הינה עתיקת יומין ואין בכוונתנו לדון כאן במכלול שבה. לאמיתו של דבר, ברור שמידה מסויימת של שימוש בביטוי האמנותי הרגשי הינו לגיטימי. הלא התנ"ך והמדרשים נקטו בגישה ספרותית העושה שימוש נרחב במשלים ודימויים, לרבות האנשה ואליגוריזציה של מערכת היחסים שבין הקב"ה לעמו. אין אנו באים, אם כן, לדון בעצם הלגיטימיזציה לכך אלא באיזון הרצוי. האם עלינו להיענות לצרכי הכוח המדמה שבאדם, תוך כדי הדגשת האלמנט האמנותי והמוחשי, או שמא רב מדי הסיכון הטמון בכך, ויש לבכר את ההפשטה השכלית-פילוסופית, ולמעט בניסיון ליצירת אמנות דתית. כמו כן, גם אם באנו לדון בפן הריאליזציה הסימבולית של תכנים רוחניים רעיוניים, עדיין יש לשאול מה היא מידת ההמחשה הראויה בעולם החומר לתכנים מופשטים ומתי יש בכך משום טעם לפגם, אם לא מעבר לכך.

 

מן הראוי להטעים שיש לחלק דיון זה למרכיבים שונים ולצורות ביטוי אמנותיות שונות. לא הרי הספרות כהרי המוזיקה, ולא הרי שניהם כהרי האמנויות הפלסטיות למיניהן, ועל כן יש לבחון כל אחת מהן לגופה. כמו כן, יש להבדיל בין ניסיונות תאור הקב"ה ואמיתות תיאולוגיות המוצגות בפני האדם, לבין דרך העבודה הראויה לאדם בפולחנו הדתי. ברם, למרות שניתן וראוי להרחיב  בכל אלו, נצטמצם בכאן לבדיקת השלכותיו של נושא זה על מהלך הדברים בחציו השני של ספר שמות וזיקתם לפרשת פרה.

 

 בין מעמד הר סיני והמשכן

 

המעבר ממעמד הר סיני למשכן וכליו, מאירוע חד פעמי מיוחד להשראת שכינה קבועה ומתמדת, כרוך במעבר מגילוי שכינה באמצעים המדגישים את עקרון ההפשטה, לשכינה הבאה לידי ביטוי בכלים ואביזרים אמנותיים. אמנם, עיקר גילוי שכינה בתחתית ההר בא לידי ביטוי באמצעים הפועלים פעולה רגשית חזקה על מלוא מכלול חושי האדם ואינם מוגבלים לאינטלקט בלבד, אך מלבד החוויה המקיפה את מלוא אישיות האדם, משמשים אמצעי הביטוי של התגלות השכינה בהר להדגשת הנשגבות והרוממות שאינם יכולים להיתפס בצורה מוחשית, והמסר הבוקע ועולה מהם הינה ההפשטה המוחלטת של- "לית מחשבה תפיסא ביה". קולות וברקים, ענן עשן וערפל, כולם ביטויים לעצם מופשט ונעלם, הינם מן הסימנים המובהקים של מעמד הר סיני:

 

"ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל: וידבר ד' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול". (דברים ד', יא-יב)

 

במשכן, לעומת זאת, נעשה שימוש נרחב באמנות פלסטית. ארון עם כרובים, מנורת זהב טהור עם גביעים משוקדים, כפתורים ופרחים וכיו"ב. בין אם מוקד העניין הוא בסמליות הטעונה בכלים, ובין אם מפאת הצורך להשרשת, 'ושכנתי בתוכם' בלבות בני ישראל באמצעים אמנותיים, הרי שהמוקד הרוחני המוקם בעקבות מתן תורה סובב מסביב לעקרון ההמחשה. תחת ההעלם הקיים במתן תורה בא למשכן הגילוי ותחת ההפשטה מופיעה ההמחשה.

 

חטא העגל והמשכן - מסוֹבב ומסוּבב

 

מזווית זאת, יש לבחון מחדש את יחסי הגומלין שבין חטא העגל לבין המשכן. ידועה ומפורסמת מחלוקת המפרשים והמדרשים בנידון. האם קדם הציווי על מלאכת המשכן לחטא, או שיש לראות בצווי להקמת המשכן משום תגובה וניסיון תיקון לחטא העגל, היות והתברר שאין ישראל מסוגלים להגיע לדרגת עבודה מופשטת וזקוקים הם לחפץ מוחשי ונראה לעיניים. לדעת בעלי העמדה השנייה, העגל בא לעולם כתוצאה מצורך אנושי זה של עבודה מוחשית, ובעקבות כך ניתן הציווי על המשכן כמענה שבדיעבד לחולשה זו. לו זכו והיו נשארים ישראל בדרגה גבוהה יותר-לא היה צורך במשכן, אך החטא גרם.

 

ברם, אם נאמץ את דעת הרמב"ן (שמות ל"ה א', ויקרא ח' ב') שהציווי על מלאכת המשכן קדם לחטא העגל, אזי אין לראות את עניין המשכן, על הסמליות הגשמית וההמחשה שבו, כתגובה לחטא אלא כמצב רצוי מלכתחילה. כך חפץ הקב"ה שבניו יעבדוהו ,ובזה הוא ראה את טובת האדם הנברא.

 

והנה, אין ספק ששני יתרונות מרכזיים ישנם לשיטת הרמב"ן על פני דעת רש"י והמדרשים:

 ראשית, סדר הפרשיות, המציגות את צווי מלאכת המשכן כקודם לחטא העגל הינו סיוע נכבד ביותר לדעתו; ויש להדגיש שאין כאן רק שאלת הסדר  הכרונולוגי אלא שאף מבחינה עניינית התורה מציגה את המשכן כהמשך ישיר ומתבקש למתן תורה ובקודם לכל עניין העגל. שנית, אין המשכן והמקדש, שהם מרכיבים מרכזיים ביותר בעבודת ד' שלנו - כפי שכל מי שפתח סידור או חומש מימיו יודע - נתפסים כדיעבדיים אלא להיפך!  קשה לקבל שמרכיב כה בסיסי, על אף הבעייתיות הכרוכה בו שהודגשה לעיל, יוכנס למערכת רק כתגובה על חטא. אותה רתיעה שהייתה לרמב"ן מלראות את הקרבנות כנכפים עלינו מסיבות שהמקום והזמן גרמן, פועלת כאן אף ביחס למשכן (ויקרא א', ט).ואולם, אף לדעת הרמב"ן עדיין עלינו לבחון את הקשר שבין המשכן לעגל.

 

 ונראה שיש לטעון לקשר סיבתי ביניהם אף להבנה זו, אך בכיוון ההפוך- אין המשכן בא כתגובה לעגל אלא העגל נעשה בעקבות המשכן. עקרון ההמחשה וההגשמה המרכזי כל כך במשכן הוא אשר עודד ונתן לגיטימיזציה לעם לעשיית העגל. לו היו נשארים תחת רישומו של מעמד הר סיני בלבד, היו מתרחקים מכל תמונה ופסל ולא היה העגל בא לעולם, אך היות ובני ישראל צוו בכרובים ומנורה ושאר כלים, נעשה להם השימוש בתבניות וסמלים לאפשרי ולגיטימי. מכאן ועד חטא העגל כבר הייתה הדרך קצרה.

 

 "תבוא פרה ותקנח צואת בנה"

 

בעקבות החטא, נוצר הצורך ביצירת איזונים מתאימים, כך שהמשכן יוכל לקום ולהיות מעון לשכינה מבלי שהעם יכשל שנית בחטא הדומה לחטא העגל. איזון זה היא הפרה האדומה. הפרה באה להוות משקל נגד למשכן ולקרבנותיו. עקרון הפרה עומד מנגד לעקרון הקרבן. הקרבן הינו דורון הניתן מן האדם לגבוה, במרכזו עומדים הדם, החלב והאליה, מבחר חלקי הבהמה. משמעותו היא הגשת מבחר החומר לאכילת מזבח. בפרה, לעומת זאת, הבהמה נשרפת ואין עושים שימוש בבשר הבהמה אלא באפרה. לא החומר עומד במרכז אלא העדרו. משמעות שריפת הפרה היא כילוי החומר והחלפתו במופשט (ככל הניתן לאדם). קיומו של הקרבן הוא באכילה, פעולה המניחה חפץ בעל משמעות - "ואם האכל יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח" (זבחים יג:) ואין בו כלל משמעות לדין שריפה. כמובן, שהיפוכם של דברים בפרה; אין משמעות לאכילת גבוה או אדם אלא ליצירת האפר מן החפץ. ביטוי הלכתי מובהק לשוני זה הוא בכך שישנה מעילה באפר הפרה, שהרי היא עיקר החפצא של המצווה, מה שאין כן בקרבן, שהרי האפר אינו משמעותי כלל ועיקר ,והריהו נחשב כנעשית מצוותו שאין מועלים בה עוד.

 

הבדל זה בין הפרה המכריזה שאין להמחיש ולהלביש בלבוש החומר אלא להפשיט, לבין הקרבן המציין את חשיבות החומר, בא לידי ביטוי אף ביחס למקום. הקרבן חייב להיעשות בפנים, במקום בו הקדושה מוגבלת במחיצות ובאה לשכון בין העמודים והאדנים, ואילו הפרה נעשית בחוץ, ואינה כבושה במחיצות החומר.

 

הרי לנו שעקרון הפרה, עומד בניגוד גמור לעקרון המשכן והקרבנות. הנגדה זו היא הסיבה ההופכת את הפרה לתגובה מתאימה על חטא העגל, ביוצרה איזון ומשקל נגד לסכנת החטא העלולה לבא מהדגשת החומר הבוקעת ועולה מעולם המשכן, כפי שאכן אירע בעגל. מאמר חז"ל- "תבוא פרה ותקנח צואת בנה", בא להורות לנו שהפרה מתמודדת כנגד החומר, שהרי אין לך נציג מובהק יותר לחומר מאשר הצואה. השימוש בחומר, אף אם רצוי הוא, מלווה בבעייתיות המחייבת איזון. זהו אף הטעם לתגובתם הנוספת של חז"ל הרואה בפרה, מצווה ששורשה נעלם. אין השתאותם של חז"ל ביחס להבנת טעם פרה אדומה נובעת מכך שעצם עניין הפרה כשלעצמו כה מוקשה, אלא מפני שהינו פרדוקס, העומד בסתירה גלויה לכלל המערכת הנורמטיבית. הכרזתה של פרשת פרה על מתן הבכורה לאפר המופשט על פני חלב האליה, ועל העדפת החוץ על פני הפנים, בניגוד לעולם הקרבנות הרגיל, - תוך כדי סדר פעולות ראשוני הדומה לדרך הקרבת קרבן - היא המסר המרכזי, אך הפרדוקסלי, של הפרה ולכן היא נתפסת כסתומה וחתומה מחד, אך כתגובה הכרחית ומתבקשת מאידך.