דילוג לתוכן העיקרי

זוגיות לאור משוואת האחווה

קובץ טקסט

בשיעור זה נראה כיצד עקרון משוואת האחווה מתבטא בקשר הזוגי בין איש לאשתו.

הזוג האנושי הראשון שאנחנו מכירים הוא כמובן אדם וחווה. הפסוק הראשון שמתאר את הבריאה של אדם וחווה אומר:

"וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"   (בראשית א', כ"ז).

מניטו מסב את תשומת הלב למושגים שבהם מגדירה התורה לראשונה את המצב הזוגי. המושגים "זכר" ו"נקבה" נוגעים לא רק לבני האדם אלא גם לבעלי החיים, הם שייכים למישור הביולוגי הטבעי. המישור הזה כולל את כל התחום הפיזיולוגי בחיים, ואכן כל המערכת הזוגית יכולה להתנהל במישור זה. הדחף המיני וההולדה הם תופעות טבעיות המשותפות לכלל עולם החי.

בפרק ב" מתוארת עוד זווית של אדם וחווה:

"וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:  עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"   (בראשית ב', כ"א-כ"ד).

הזכר והנקבה מקבלים כאן שמות חדשים – איש ואישה. אלו שמות שאינם משותפים לאדם ולבעלי החיים אלא שייכים רק לעולם האנושי. הגדרות אלו ניתנות לאחר תהליך שחז"ל מכנים "נסירה", הפרדת האדם לשתי ישויות נפרדות. כל ישות היא בהכרח חסרה, היא חלק מדבר שלם. מניטו הולך כאן בעקבות המהר"ל, המסביר שהאדם במהותו נברא חסר (בניגוד לבהמה ש"בה – מה", כל מהותה כבר מופיעה בה בפועל), האדם לאחר הנסירה הוא בעל חיסרון ושואף לשלמות. כפי שאמרנו בשיעורים הקודמים, הפער בינו ובין השלמות הוא זה שיוצר את ההיסטוריה, מהלך התנועה לעבר היעד. יש היסטוריה כלל אנושית והיסטוריה אישית, יעד לכלל ויעד לכל פרט, אך במקרה של אדם וחווה היעד הכללי והיעד האישי חד הם.

יש קשר בין האדם ובין מה שחסר לו. החיסרון שלו יוצר את זהותו, הוא המוביל לקביעה מה יהיו הערכים המרכזיים בעולמו, מה יעמוד במוקד חייו. האדם שואף למה שחסר לו כדי להיות שלם. לא תהיה זו שלמות סטטית כמו שלמותו של הקב"ה, אלא תנועה תמידית של השתלמות; ומה שמאפשר לאדם את התנועה הזו הוא האדם האחר שנמצא לצידו, ואצלו טמון בדיוק מה שחסר לו. במעבר מאדם שלם לשתי ישויות שמשלימות זו את זו, הזכר והנקבה עולים למדרגה של איש ואישה, מהמישור הביולוגי למישור המוסרי.

הקטגוריות של זכר ונקבה באות לתאר רמה נמוכה מאוד של יחסים בין המינים, ברמה הפיזיולוגית, לשם קיום המין בעיקר. כאשר אדם נותן שם לאשתו חלה התקדמות ממשית ביותר והדבר קורה בשני שלבים. בשלב הראשון היא נקראת ״אישה״ ׳כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת׳ ובשלב השני היא נקראת ׳חַוָּה׳ ׳כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי׳. המדרש מציין התקדמות זו בביטוי ״פנים כנגד פנים״. סוד הנסירה וסוד המילה. אחד מול השני.   (סוד מדרש התולדות א)

 

המימוש הבסיסי של משוואת האחווה – בקשר הזוגי

הבנה זו מחזירה אותנו לנושא משוואת האחווה שעסקנו בו. השאלה הבסיסית שביסוד נושא משוואת האחווה היא כיצד ייתכן קיומם של שניים: יסוד הבריאה הוא צמצום ההופעה הא-לוהית ויצירת מצב של שניות – א-לוהים ועולם, ומקין והבל ואילך מופיע אתגר השניות גם באנושות עצמה. אולם כמו שאמרנו זה עתה, עוד לפני קין והבל היו בעולם אדם וחווה. השניות מופיעה דרך איש ואישה שיכולים להתנהל כמו הזכר והנקבה בעולם החי, שפועלים כל אחד מתוך הדחפים הגופניים שלו, ויכולים ליצור קשר אנושי. כל עוד האדם פועל במערכת הזוגית בשביל הצרכים האישיים שלו, הוא עדיין מתנהל כמו בעלי החיים; זוגיות אנושית היא זוגיות מוסרית, כלומר נתינת המקום לאחר. המעבדה הבסיסית ביותר והאינטנסיבית ביותר לפיתוח מוסריותו של האדם, לפיתוח נתינת המקום לאחר, היא הקשר הזוגי.

מה חסר לאיש ומה חסר לאישה ללא הנישואין? התיאור בפרשת גן עדן מלמד אותנו שלאישה הייתה חסרה עצם, ומניטו מוסיף שלאיש הייתה חסרה נפש. "וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית י"ב, י"ג). האיש נותן יותר מקום יציב והאישה מביאה איתה יותר את הנפש והעומק. אנו אומרים זאת כרגע רק כאמירה כללית, ומניטו מפתח אותה לכמה כיוונים, אבל בינתיים החשוב לענייננו הוא להבין שלכל אחד מבני הזוג יש משהו שאין לאחר.

 

קידושין ונישואין מול "חשק"

גם בהמשך התורה אנו יכולים למצוא את הדגם של "זכר ונקבה" מבלי להפוך ל"איש ואישה". יחסים זוגיים כאלה נקראים בתורה "חשק", כפי שאנו רואים בפרשת שכם ודינה ובפרשת אשת יפת תואר. על שכם נאמר "חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם" (בראשית ל"ד, ח'). הוא אינו רואה את האדם האחר שמולו אלא רק את הדחפים האישיים שלו. לא מדובר בהכרה באחר אלא בכיבוש האחר. מציאות של כיבוש עומדת גם ברקע של פרשת יפת תואר: "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" (דברים כ"א, י"א). הדרישה של התורה במקרה זה היא "וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (שם), לא להישאר ברמת החשק. האדם מצווה להכניס את האישה לביתו למשך חודש, שבו מוטל עליו לדאוג לה, ובינתיים היא בוכה את אביה ואת אמה. מה  יקרה בחודש הזה? יכול להיות שהיא תהפוך בעיניו למעמסה, ומנגד יכול להיות שהוא ירגיש בכאבה ויזדהה עם אנושיותה. אבל מה שבטוח הוא שהחשק יצטנן, והקשר הזוגי לא ייבנה מתוך דחף וכיבוש אלא מתוך אורך רוח ומודעות. אם אחרי חודש יגלה האדם שאין לו עניין באותה אישה, אומרת התורה: "וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף" (דברים כ"א, י"ד). היא אינה רכוש שלך, יש לה נפש.

דין אשת יפת תואר הוא מציאות חריגה ולא דרך התורה, המסלול האידיאלי לזוגיות הוא דרך קידושין ונישואין; אבל גם במערכת של נישואין צריך ליישם את העיקרון של פרשת אשת יפת תואר. אדם עשוי לשאת אישה כדת משה וישראל אבל לנהוג בה כשבויה או כשפחה, לפעול רק מתוך הדחפים הטבעיים של עצמו.

 

הזוגיות של האבות והאימהות: שיח, אחווה ואהבה

אל מול מצב זה של כניעה לתכתיבים הטבעיים, מציבה התורה כשאיפה את הזוגיות של האבות והאימהות. אצל אדם וחווה איננו מוצאים כלל דו-שיח, ולעומתם אברהם ושרה מדברים ביניהם.

בני זוג שאין ביניהם שיחה חיים רק זה לצד זה. עד הנסירה בין האיש לאישה חיו בני הזוג גב אל גב, לאחר הנסירה הם עברו לחיות זה לצד זה, ואברהם ושרה מתחילים שלב של פנים בפנים. כשאברהם אומר על שרה שהיא אחותו, וכן יצחק על רבקה, זה לא שקר – מניטו טוען שאברהם ושרה באמת הרגישו קשר של אחווה.

כדי להפיץ את דבר ה׳ האמִתי, חייבים אברהם ושרה להעלות את רמת הזוגיות שלהם, מן הרמה הנוכחית של ״איש־אישה״ לרמה חדשה של ״אח־אחות״. יתרה מזו, יש כאן התחלה של דו־שיח אמִתי בין אברהם לשרה. זהו הדו־שיח הראשון בין איש לאישה בחומש. חידוש גמור – פסיעה עצומה בתולדות האדם. הדו־שיח רק מתחיל בפרשה הזו. השיא שלו בפרק כ', אצל אבימלך, כאשר גם שרה אומרת על אודות אברהם שהוא אחיה: "הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא" (בראשית כ', ה')... כל עוד אברהם לא אמר ששרה היא אחותו, הנפש של אברהם לא הייתה חיה באמת. הנפש של אברהם צריכה ״תיקון״ – השלמה. הדבר אפשרי רק אם הוא מגיע למדרגה של ״אח־אחות״. הוא צריך ששרה תגיד ״אחי הוא״. אז נפשו של אברהם, שהיא החיבור של הגוף עם הנשמה, חיה, לא רק גופו.   (שם)

אצל יצחק ורבקה רואים כי הקשר הוא השלמת חיסרון מהותי, שהרי יצחק הוא איש מידת הדין ורבקה באה ממידת החסד. קשר של פינוי מקום לאחר, "גַּם מָקוֹם לָלוּן" (בראשית כ"ד, כ"ה), רבקה נותנת מקום בבית בשביל השליח של אברהם. גם קשר זה, כמו תהליכים אחרים שמניטו מציין, הולך וצומח לאורך ספר בראשית: אברם אומר במצרים על שרי שהיא אחותו, אחר כך בארץ פלשתים מופיעה הדדיות – אברהם אומר על שרה שהיא אחותו ושרה אומרת על אברהם שהוא אחיה. אצל יצחק כבר מופיעה האהבה, אבל עדיין היא נכנסת לחלל שהותירה אהבת האם – "וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כ"ד, ס"ז), ואצל יעקב ורחל זו כבר אהבה גמורה. מניטו מציין, על סמך מקורות היסטוריים, שאצל הפרעונים הנוהג היה שהמלך נושא את אחותו, כלומר הופך את האחות הטבעית לאישה; אברהם ושרה מביאים למצרים בשורה חדשה, שאפשר להפוך את האישה ה"אחרת" להיות כמו אחות טבעית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)