דילוג לתוכן העיקרי
גמרא כתובות -
שיעור 9

ברכת חתנים

קובץ טקסט


ברכת חתנים (ז:)

"תנו רבנן: מברכין ברכת חתנים בבית חתנים. ר' יהודה אומר: אף בבית האירוסין מברכין אותה. אמר אביי: וביהודה שנו - מפני שמתייחד עמה". (כתובות ז ע"ב)

בסוגייה זו, הגמרא עוסקת בשבע הברכות שאנו נוהגים לברך בשעת החופה. כידוע, אין אנו מברכים ברכות אלו בשעת החופה בלבד, אלא במשך כל שבעת ימי המשתה לאחר ברכת המזון. ואכן, כך מבואר בהמשך הסוגייה:

"תנו רבנן: מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה".

בשיעור זה, נעסוק בברכת החתנים - שבע הברכות - בשתי מובניה: כחלק מטכס הנישואין, וכחלק משבעת ימי המשתה.

שבע הברכות בשעת החופה

המקור לברכת החתנים בשעת החופה מצוי בפתיחת מסכת כלה:

"כלה בלא ברכה - אסורה לבעלה כנדה. מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה.
ומניין לברכת חתנים מן התורה? שנאמר "'ויברכו את רבקה". ומנין שאפילו אלמנה אסורה? שנאמר "ויקח (בועז) עשרה אנשים וגו', ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים - יתן ה' וגו', ויהי ביתך כבית פרץ וגו' "".

מפורש בברייתא, שכשם שארוסה אסורה על בעלה בלי חופה, כך היא אסורה עליו בלי ברכה. הרי לנו, שברכת הנישואין אינה רק ברכת שבח הנאמרת בשעת החופה, אלא חלק אינטגרלי מתהליך הנישואין: אם לא בירכו את ברכת הנישואין - האישה אסורה על בעלה.

אם כן, ישנם שני תנאים הדרושים כדי להתיר ארוסה לבעלה - חופה וברכה. מסתבר, שהמתיר העיקרי הוא החופה, והברכה דרושה רק כדי להעניק אופי מסויים לחופה. כך משמע מהרמב"ם:

"הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה... עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתיחד עמה, ויפרישנה לו. וייחוד זה הוא הנקרא 'כניסה לחופה', והוא הנקרא 'נישואין' בכל מקום...
כיון שנכנסה הארוסה לחופה - הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה, והרי היא אשתו גמורה לכל דבר. ומשתכנס לחופה נקראת 'נשואה'...
וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין" (הל' אישות י', א-ג)

משמע מהרמב"ם, שעיקר הנישואין הוא החופה, ויש תנאי צדדי - שצריך לברך את ברכת החתנים קודם הנישואין[1]. אמנם, מהמשך דבריו משמע מהרמב"ם הבנה שונה:

"המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו - עדיין ארוסה היא. שאין ברכת חתנים עושה הנישואין, אלא כניסה לחופה". (הל' אישות י', ו)

ברור מהרמב"ם, שעלתה על דעתו הווא אמינא שהברכה לבדה - ללא חופה - תתיר את האישה לבעלה. ייתכן שיש בכך רמז לכך שיש לברכה משמעות עצמאית, ללא קשר לחופה. נראה, שאמירת הברכות מבטאת את העובדה שאין הנישואין התקשרות אישותית בלבד, ויש להם תוכן דתי עמוק. ואכן, מצאנו בגמרא את שיטת ר' יהודה, שהברכה לבדה מתירה לאדם להתייחד עם אשתו:

"תנו רבנן: מברכין ברכת חתנים בבית חתנים. ר' יהודה אומר: אף בבית האירוסין מברכין אותה. אמר אביי: וביהודה שנו - מפני שמתייחד עמה (רש"י - לפיכך מברכין ברכת חתנים מתחִלה, דתניא במסכת כלה: "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה")". (כתובות ז ע"ב)

שבע הברכות בשבעת ימי המשתה

בניגוד לברכת החתנים בשעת החופה, ברור שברכת החתנים בשבעת ימי המשתה אינה מתירה את האישה לבעלה. לכאורה, אין היא אלא ברכת שבח, המשבחת את הקב"ה על שמחת החתן והכלה.

אמנם, מצאנו דיון בראשונים בשאלה אם מברכים את שבע הברכות בשעת הסעודה דווקא, או גם שלא בשעת הסעודה. הריטב"א, כדוגמא, סבור שבאופן עקרוני ניתן היה לברך את הברכה אפילו שלא בשעת הסעודה:

"אין חייב בברכה בפנים חדשות בשעת סעודה, אלא כל שמתאספין לשמח את החתן ואת הכלה, בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה... ונהגו רבותי לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ובפנים חדשות כל ז', וכן בערב קודם סעודה ע"כ.
ועכשיו נהגו שלא לברך אחר כניסת חופה אלא בשעת שמחה, לפי שאין אנו מתאספים לשמחה אלא לסעודה". (ריטב"א, כתובות ז ע"ב ד"ה אמר ר' יהודה)

למסקנה, גם הריטב"א מצדד לברך רק בשעת הסעודה, אולם אין זה אלא משום שאין שמחה אלא בשעת סעודה. באופן עקרוני - ניתן היה לברך את הברכה בכל מקום שמתאספים שם לשמח את החתן והכלה, ולאו דווקא בשעת הסעודה.

על שיטה זו חולק הרמב"ם. בהל' ברכות, במסגרת העיסוק בהוספות שמוסיפים לברכת המזון באירועים מיוחדים, מזכיר הרמב"ם את ברכת החתנים:

"בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם... כל שבעת ימי המשתה". (הל' ברכות ב', ט)

כשם שמוספים לברכת המזון "רצה" בשבתות ו"יעלה ויבוא" בימים טובים, כך מוסיפים לה את ברכת החתנים בבית חתנים. לשיטת הרמב"ם, מסתבר שהמחייב של שבע הברכות אינו שמחת חתן וכלה באופן כללי, אלא דווקא סעודת חתן וכלה.

נראה, שיש מספר נפקא-מינות בין שתי השיטות. לשיטת הרמב"ם, ברור שמי שלא אכל אינו יכול לברך אחת משבע הברכות. לשיטת הריטב"א, לעומת זאת, ייתכן שכל מי שנכח בסעודה יכול לברך, אפילו אם לא אכל בה. בדומה לכך, לדעת הרמב"ם ייתכן שהחובה להוסיף את שבע הברכות מוטלת על כל אחד ואחד מהמשתתפים בסעודה, ולכן אף אחד אינו יכול לצאת לפני שבע הברכות. לשיטת הריטב"א, לעומת זאת, סביר שחיוב הברכות הוא חיוב נפרד, שאינו תלוי בברכת המזון, ואין הוא מוטל על כל אחד מהמשתתפים בסעודה.

נראה שישנו דין נוסף התלוי באותה חקירה עצמה: הריטב"א מביא מחלוקת בשאלה אם אפשר להשתמש בכוס של ברכת המזון לשבע הברכות. מסתבר, שאם שבע הברכות מנותקות מברכת המזון - יש להשתמש עבורן בכוס אחרת, שהרי אין אומרים שתי קדושות על כוס אחת משום שאין עושין מצוות חבילות חבילות (פסחים קב ע"ב). אבל אם שבע הברכות הן הוספה לברכת המזון - מסתבר שאפשר לסדר אותן על אותה הכוס.

מטרת אמירת שבע הברכות

בעניין הצורך ב"פנים חדשות", פוסק הרמב"ם:

"ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין. במה דברים אמורים? כשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות. אבל אם היו האוכלין אחרים, שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין - מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין...". (הל' ברכות ב', י)

מדברי הרמב"ם משמע שישנה הבחנה בין הברכה האחרונה, שאותה מברכים תמיד, לבין שאר הברכות, שאותן מברכים רק כאשר באו 'פנים חדשות'. לדעתו, מברכים את שש הברכות הראשונות "בשבילם" - כלומר, בשביל הפנים החדשות שלא שמעו את הברכות בשעת הנישואין[2]. נראה, שלדעת הרמב"ם שש הברכות מתחייבות בשל שמחת החתן והכלה, ולא בשל הסעודה, ולכן רק כאשר ישנם אנשים שעוד לא שמחו בשמחת החתונה - מברכים בשבילם את שש הברכות הראשונות. הסעודה מחייבת רק את הברכה האחרונה, והיא לבדה הופכת לחלק מברכת המזון. שאר הברכות אינן משום הסעודה אלא מפני השמחה, ואופיין אינו זהה לאופייה של ברכת המזון.

נראה שתוס' חלקו על שיטה זו:

"אומר ר"י, ד'פנים חדשות' אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר...". (כתובות ז ע"ב תוד"ה פנים חדשים)

לדעת תוס', אומרים את כל שבע הברכות רק כשבאים אנשים המוסיפים לאווירת השמחה. אם אנו חוזרים על שבע הברכות כדי שהאנשים החדשים ישמחו את החתן והכלה (כשיטת הרמב"ם) - היינו צריכים לברך עבור כל אדם חדש שמגיע, ולא רק אם נוכחותו מגבירה את השמחה. נראה שתוס' סברו שהברכות אינן בשביל הפנים החדשות, אלא בשביל הציבור כולו: כיוון שהגיעו אנשים חדשים, והשמחה גדלה והתגברה - יש לברך את כל שבע הברכות שוב. אפילו אלו שכבר בירכו את שבע הברכות מחוייבים לחזור ולברך אותן כאשר הם חווים את השמחה הגדולה יותר, לאחר שהגיעו הפנים החדשות. ברור שלפי שיטה זו, יש לברך רק אם השמחה אכן גדילה, כאשר מגיעים אנשים אהובים או חשובים במיוחד.

ואכן, ניתן להביא ראיה נוספת להבנתנו בשיטת תוס'. תוס' כותבים (שם) שבשבת מברכים את כל שבע הברכות אפילו אם לא באו פנים חדשות. כיוון שבשבת עורכים סעודות מיוחדות וישנה אווירה מיוחדת - הרי שהשמחה גדילה גם ללא פנים חדשות, ולכן צריך לברך שוב את שבע הברכות. ברור שלשיטת הרמב"ם אין מברכים את שבע הברכות בשבת כאשר לא באו פנים חדשות, שכן השבת אינה אדם שצריך לשמח את החתן והכלה באמצעות שבע הברכות.

נפקא-מינה חשובה למטרת אמירת שבע הברכות היא השאלה מי יכול להיחשב ל'פנים חדשות'. אדם שהשתתף בסעודת החתונה, אך לא נכח בעת אמירת הברכות (בשעת החופה ובברכת המזון) - האם הוא יכול להיחשב ל'פנים חדשות' בשבעת ימי המשתה? אם הברכות הן בשביל הפנים החדשות - מסתבר שכל אדם שטרם בירך את שבע הברכות נחשב ל'פנים חדשות', ומברכים את שבע הברכות בשבילו. אולם אם הפנים החדשות רק מוסיפים לאווירת השמחה הכללית - הרי שמי שהיה כבר בחגיגת הנישואין (גם אם לא שמע את הברכות) אינו מגדיל את השמחה, ואינו יכול להיחשב ל'פנים חדשות'[3].

דיון דומה מופיע בראשונים ביחס ל'פנים חדשות' שעזבו את הסעודה לפני ברכת המזון. חלק מהראשונים סוברים שניתן לברך את שבע הברכות במשך כל היום שהיו בו פנים חדשות, אך ראשונים אחרים סבורים שניתן לברך את הברכות רק כאשר הפנים החדשות נמצאות בפועל באותו מקום. מסתבר, שאם הפנים החדשות מגדילות את השמחה ויוצרים חיוב חדש לברך - ייתכן שהחיוב נמשך גם כאשר הם עצמם כבר אינם נוכחים, כל עוד השמחה הגדולה עדיין קיימת. אולם אם הברכות הן בשביל הפנים החדשות עצמם - ברור שאין מברכים כאשר הם אינם נמצאים.

האם קטנים יכולים להיחשב לפנים חדשות[4]? שוב - באנו לאותה חקירה עצמה: אם נוכחות הפנים החדשות יוצרת רמה חדשה של שמחה - הרי שגם נוכחותם של קטנים המגדילים את השמחה מטילה על הגדולים חובה לברך שבע ברכות שוב. אולם אם הפנים החדשות עצמם מחוייבים לברך את שבע הברכות - הרי שקטנים אינם חייבים במצוות, ואין לברך את שבע הברכות עבורם.

 

לשיעור הבא:

נאמנות הבעל לאסור עליו את אשתו

 

מקורות:

  1. דף ט. "מאי קמ"ל ופתח פתוח כשני עדים", משנה קדושין דף סה.
  2. כריתות דף יא: "שנים אומרים אכל מזיד הייתי פטור", דף יב. "א"ר מאיר מהימן ופטור", רמב"ם הלכות שגגות פרק יא ה"ח ובראב"ד, כתובות דף כב: "תנו רבנן שנים אומרים ברי לי".
  3. ריטב"א דף ט. ד"ה מאי קא משמע לן, שטמ"ק ד"ה נאמן לאוסרה עליו,
  4. קצות סי' לד ס"ק ד' "ומקצת שכתבו על עצמו", נודע ביהודה אבן העזר מהדורא תנינא סימן כ"ג [הקטע המצורף].

 

שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - אה"ע סימן כג

ומה שרצה לחדש דמה דאמרינן שויתה נפשה חתיכה דאיסורא הוא מטעם נדר וקונם. הנה במחילה מכבודו ראיתיו מתוך פלפולו שהוא גבר בגוברין בחריפות ובקיאות גם בשכל צח וישר מה ראה לשטות זה ואם כי ראה הדבר בתשובת מהרי"ט וכי מהרי"ט אמרו הלא מביאו רק בלשון ואין לומר ודחאו, ובאמת בלי שום דחיה אין הדבר מתקבל ואיזה נדר ואיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהא אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר רבי עקיבא לרבי יהושע שילך אצל רבן גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דרבי יהושע שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מטעם נדר אלא ודאי כל זה שטות ומה דאמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו. ומה שהקשה תינח היכא דאין שני עדים מכחישים אותו, גם זה שטות ואדם נאמן על עצמו יותר משני עדים ולכך בדבר שאי אפשר כגון שאומר על יום חול שהוא שבת או יוה"כ לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.

 

 

שאלות:

  1. מהי המחלוקת בין רבי מאיר וחכמים בכריתות?
  2. מהו ההיגיון בשיטת רבי מאיר?
  3. האם יש קשר בין שיטת רבי מאיר לבין הנדון אצלנו, שאדם יכול לאסור דברים על עצמו גם אם אין לו שום הוכחה אובייקטיבית?
  4. מהן שתי ההבנות שהביא הקצות בדין שוויה אנשפשיה חתיכה דאיסורא? איזו הבנה דחה הנודע ביהודה?

 


[1] ייתכן שמשמעות הברכה היא לבטא שהייחוד עם הבעל נעשה במסגרת הדתית ההלכתית.

[2] ואכן, תוכנן של רוב הברכות הוא איחולי שמחה לחתן ולכלה, ומסתבר שבאמירת ברכות אלו מקיימים האנשים החדשים את חיובם לשמח את הזוג הטרי.

[3] הריטב"א שצוטט לעיל מרחיב במחלוקת זו - מי יכול להיחשב ל"פנים חדשות".

[4] הפתחי-תשובה (אבן העזר ס"ב, יד) דן בעניין זה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)