דילוג לתוכן העיקרי

כי תבוא | חִיות בעבודת ה'

קובץ טקסט

[הערה: בחודשים האחרונים לחייו היה הרב ליכטנשטיין זצ"ל מעביר שיעור בביתו בשבתות לקבוצת תלמידים וותיקים. שיעור זה הוא האחרון שהעביר הרב זצ"ל.]

הקמת התורה

במסגרת התוכחה של משה רבנו בפרשת כי תבוא מופיעה רשימה של תוכחות עם קללת ארור. האחרונה שבהן היא "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כז, כו). רש"י פירש שיש כאן קללה כללית המקיפה כל התורה: "כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה".

אבל הרמב"ן מפרש אחרת. הוא מסכים להיקף, אך לדעתו יש כאן משהו מחודש – איכות אחרת של קיום מצוות. מה הדבר המחודש? הרמב"ן כותב:

ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי: "'אשר לא יקים' – וכי יש תורה נופלת? רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן. רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן. דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל: על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים. אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור".

ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה. ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו. ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו.

הרמב"ן מביא את הירושלמי בסוטה, ושם האמוראים עוסקים בסיפור על יאשיהו, שקרע את בגדיו לאחר ששמע את מה שכתוב בספר התורה שמצאו (מלכים ב' פרק כב). משתמע מהסיפור שיש תורה עד מציאת הספר, ויש תורה חדשה מאז מציאת הספר.

מדוע יאשיהו קרע? הרי כבר לפני כן בשנת שנים עשר למלכותו ביער עבודה זרה (דברי הימים ב' לד, ג), ומה קרה בשנת שמונה עשר למלכותו שהיה צריך ברית "לשמר בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית הזאת" (מלכים ב' כג, ג)? מה היה הדבר הקשה שבגללו קרע? התשובה היא שהוא הבין שהיה חסרון גדול בעבודת ה' של העם, וזה גרם לזעזוע. מאידך, הוא גילה כאן ממד חדש בעבודת ה'.

שני מובנים של קיום

בפסוק כתוב "ארור אשר לא יקים". 'להקים' קשור למונח 'קיום', ועלינו להבין מונח זה. יש שני מובנים למילה 'קיום', והם הפוכים זה מזה. יש קיום שהוא כמו קיום שטרות, אשרור. בקיום שטרות, השטר עומד כשלעצמו, אך יש חשש שהוא מזויף, ולכן הקיום מסלק חשש זיוף. הקיום הזה משאיר את הדבר במצב הקיים.

יש קיום אחר לגמרי – להזרים חיוּת לדבר, לתת לו עוצמה וכוח. זה משהו אחר. זה יוצר משהו חדש. אדם שמקיים במובן הזה הופך להיות עובד ה' אחר, אדם חדש.

תביעת 'קיום התורה' היא מדהימה. הרמב"ן הביא מן הירושלמי שמי שלמד ולימד וכו' ולא הקים – הרי הוא בתוך הקללה. אבל בירושלמי נאמר עוד דבר שאינו מוזכר ברמב"ן:

ר' ירמיה בשם רבי חייה בר בא: לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק – הרי זה בכלל ברוך.

לפי שני המאמרים בירושלמי, אם כן, הקיום הזה יש בו מצד אחד אכזריות גדולה ומצד שני גמילות חסד גדול. למי שלמד ולימד ושמר ועשה אך לא קיים – הכול נמחק. וההיפך במי שלא עשה ולא לימד אך קיים – כאן חסד גדול שהכול נמחק, לטובה. זה קשה מאוד. אמנם בתודעתנו יש אכן איזון בין שני הצדדים, אך עדיין זה קשה ביותר.

הירושלמי מעמיד בפנינו תביעה דו-ממדית. יש כאן ממד אחד של מה שיכול היה האדם לעשות ולא עשה. (פעמים רבות דיברתי על כך שאדם נידון לא רק על מה שעשה ולא עשה במצוות עשה ולא תעשה, אלא גם על מה שיכול היה לעשות, על הפוטנציאל שהיה בידו.) ויש ממד נוסף והוא של הכנסת החיוניות לעבודת ה'. גם על זה נתבעים.

יש בדברים ממד רטרוספקטיבי. מסתכלים על כל חיי האדם ורואים: למד ולימד, שמר ועשה אך לא קיים – הכול בכלל ארור. וההיפך בכלל ברוך. זה כביכול בסוף חיי האדם, כאשר מעריכים את כל החיים בהסתכלות לאחור. אבל בוודאי זה קיים גם לאורך כל החיים. בכל שלב ושלב, בכל עשיית מצווה יש את הממד הזה של הקיום, של החיוניות בעבודת ה', של הכנסת החיוּת בעבודת ה'. זו דרישה מתמדת לאורך כל חיי האדם.

ברמב"ם לא מצאנו חיוב כזה. אולי חשב כמו הרמב"ן אך לא כתב כך. הרמב"ן היה וודאי מודע לקושי שבדרישה הזאת, ולכן הסתמך על הירושלמי. אך לנו ועבורנו הרמב"ן עצמו הוא סמכות מחייבת די הצורך.

הרמב"ן אומר את זה על המלך ועל מי שהכוח בידו. אך חשוב לומר שזה שייך לא רק למלך. אמנם המלך שולט על כל המדינה, לכן הוא יכול להקים הכול, אך גם האדם הפשוט במה שיכול – צריך להקים. נקווה שנעשה כמיטב יכולתנו ונזכה להיות מאלה שלא רק לומדים ועושים, אלא גם מקימים את התורה.

_______________________

סיכם ועיבד: הרב ד"ר חנוך גמליאל; ערך: הרב ראובן ציגלר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)