צו | חביבה מצווה בשעתה

ההלכה קובעת שזמן הקרבת הקרבנות היא ביום. בגמרא (זבחים צח.) למדו זאת מהכתוב "ביום צותו את בני ישראל להקריב קרבניהם לה' "(ויקרא ז,לח). היוצא מכלל זה הוא הקטר אימורים ואברים (חלקי הבהמה שאינם נאכלים) שנאמר בהם "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא ו,ב), ומכאן למדו חז"ל שכל הלילה כשר להקטר אימורים ואיברים. הרמב"ם פסק (מעשה הקרבנות (ד,ב) שכדי להרחיק אדם מן העבירה גזרו חז"ל שאין מקטירים את האימורים ואברים אלא עד חצות. אמנם רש"י (ברכות ב.) חולק ולדעתו לא גזרו חכמים על הקטר אימורים ואברים. מ"מ לכולי עלמא מן התורה הקטר אמורים ואברים כשר כל הלילה.

לכאורה היה נראה שאברי הקרבנות שהוקרבו בשבת יוקטרו לאחר צאת השבת. אמנם המלאכות הכרוכות בהקרבת הקרבנות הותרו בשבת אך זהו רק בשל הצורך להקריב קרבנות אלו בשבת עצמה. מכיוון שאת האימורים והאברים ניתן להקטיר כל הלילה היה נראה שיש לדחות את הקטרתם עד לאחר צאת השבת על מנת שלא לעשות מלאכה בשבת.

אך הגמרא (מנחות עב.) אומרת שאפשר ואף צריך להעלות את האברים על המזבח מבעוד יום קודם צאת השבת. בטעם הלכה זו מצאנו שתי דעות. רבי שמעון אומר "בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה" הקטר אברים בשבת הותר בשל החשיבות והחביבות של קיום מצווה בשעתה. יש להעיר ש"חביבה מצווה בשעתה" היא מושג שונה מ"זריזין מקדימין למצוות". המושג של "זריזין" מתייחס למצווה שזמן קיומה מתפרס על פני טווח זמן ועל כן אפשר לעשותה מוקדם או מאוחר יותר. הזריזין בוחרים לעשותה בהקדם. "חביבה מצוה בשעתה" מתייחס למצוה שזמנה קבוע. האבני נזר (או"ח סימן כ"ג) פסק שישנה חובה של ממש להקטיר את האברים ביום דווקא. אף שמותר להקטירם כל הלילה, ההלכה ש"חביבה מצוה בשעתה" מלמדת אותנו שאפשר וצריך להקטיר את האברים ביום ולכן גם בשבת.

רבי אליעזר, הדעה השניה בגמרא במנחות, אמנם מקבל את העקרון ש"חביבה מצווה בשעתה", אבל לדעתו אין זה הטעם להיתר הקטר אברים בשבת. רבי אליעזר סובר שכיוון שהותרה שחיטת הקרבן בשבת הותרו גם שאר העבודות הקשורות בה (שבת "הותרה" ולא "דחויה" ביחס לעבודות הקרבן). עולה שלכולי עלמא חביבה מצווה בשעתה אלא שנחלקו האם הלכה זו היא הטעם להיתר הקטר האברים בשבת.

דוגמא נוספת להלכה "חביבה מצוה בשעתה" עולה ביחס לקרבן עולה ויורד (קרבן המשתנה בהתאם ליכולתו הכלכלית של המביא אותה - עיין ויקרא ה', ה'-י"א). כאשר אין ביכולתו הכספית של אדם להביא קרבן חטאת מן הכבשים או מן בני יונה, הוא יכול להביא קרבן סולת (ויקרא ה,י"א). האם לא עדיף שימתין עד שישתפר מצבו עד שיוכל להביא קרבן מן הכבשים? בתורת כהנים (שם) מובא בשם רבי יהודה שעל העני להביא את קרבנו סולת ולא להמתין לזמן שיהיה באפשרותו להביא קרבן יותר יקר. רבי יהודה מנמק זאת בהלכה ש"חביבה מצוה בשעתה".

חלק מהאחרונים הוכיחו מהלכה זו שאין לדחות את קיומה של מצוה אפילו אם לאחר זמן יוכל לקיימה בהידור רב יותר. אחרים חלקו וסברו שאם לאחר זמן יוכל לקיים את המצוה בהידור רב יותר, כך עדיף לעשות. דוגמא לשאלה זו עולה ב"תרומת הדשן" (סימן ל"ה). בעל תרומת הדשן דן האם עדיף לקדש את הלבנה בהזדמנות הראשונה שיש לאדם או שמא עדיף לדחות את קידוש לבנה למוצאי שבת ולאומרה בעודו לבוש בגדי שבת. דוגמא נוספת מצאנו ב"חכם צבי" שדן בענין אסיר שהשלטונות מאפשרים לו לצאת לחופשה בת יום אחד פעם אחת בשנה. האם עליו לצאת בהזדמנות הראשונה שניתנת לו כדי שיוכל לקיים את המצוה הראשונה שיתקל בה או שמא עדיף לו להמתין לזמן שבו יוכל לקיים מצוה חשובה (כגון לשמוע קריאת המגילה בפורים או להתפלל במנין ביום כיפור). חלק מהפוסקים חילקו על בסיס ההסתברות שבאמת יוכל האדם לזכות בקיום המצוה באופן מהודר יותר (לדוג' הסכוי שאדם יעשיר פתאום אינו גבוה כל כך). פוסקים אלו נסמכים על דברי הראב"ד בפירושו לתורת כהנים (ויקרא פרשא י"ט) שכתב שאם ישנו סיכוי גבוה שאדם עני יוכל ללוות כסף או לזכות במשרה טובה, עליו להמתין ולהביא קרבן עולה ויורד מן הכבשים לכשיתאפשר לו. (מקורות בענין זה ניתן למצוא ב"תורה תמימה" שמות י"ב,ט"ז, ובאינציקלופדיה תלמודתית כרך ז' עמוד 504).

קיימת קטגוריה נוספת לדין "חביבה" השונה במקצת ממה שהוצג עד כה. ההלכה שחביבה מצוה בשעתה מלמדת שיש לתת כבוד לאדם שעוסק בקיום מצוה. לדוגמא, ההלכה היא שאסור לפועלים להפסיק ממלאכתם כדי לעמוד לכבודו של תלמיד חכם, ואעפ"כ כל פועלי ירושלים היו עומדים ממלאכתם לכבודם של העולים המביאים ביכורים. הטעם לכך, פירשו בגמרא (קידושין ל"ג:) ש"חביבה מצוה בשעתה". עצם קיומה של המצוה היא בעלת ערך כל כך גבוה שבגינה הפועלים מפסיקים ממלאכתם ומכבדים את מקיימי המצוה. מה שנוכחתו של תלמיד חכם לא דורש, מקיימי מצוה בשעתה כן דורשים. זהו מובן שונה של "חביבה".

בהקשר זה נדון בקצרה במנהג העולם לעמוד בעת אמירת "ויברך דוד" בפסוקי דזמרא. יש אומרים שכך היה מנהגו של האר"י ושנהג לעמוד כדי לתת צדקה (יסודי ישורון כרך א עמ' 256).  הצעה מעניינת, שכעת אין המקור שלה נמצא תחת ידי, היא שנהגו לעמוד לכבודו של הגבאי שהיה עובר בזמן זה לאסוף צדקה. "חביבה מצוה בשעתה" דורשת מכל הקהל לעמוד לכבודו של גבאי הצדקה!