דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | דף ח | חגו של אדם הראשון

 

הרמב"ם פותח את הלכות עבודה זרה בתיאור השתלשלות העבודה הזרה בעולם. לטענתו, בראשית ימי האדם על הארץ הכירו כל באי עולם כי ה' מלך ומלכותו בכול משלה. אך במרוצת הדורות נהפך הפולחן למשמשיו וברואיו של הקב"ה, ככוכבים וכמזלות, לפולחן עצמאי, דהיינו לעבודה זרה.

נושאי כליו של הרמב"ם לא ציינו מקור מפורש לגישה זו בדברי חז"ל. עם זאת, אפשר שאחד המקורות שהרמב"ם מבסס עליהם את תיאורו מצוי בסוגייתנו. המשנה בדף ח ע"א מונה את ימי אידיהן של עובדי הכוכבים, ומוסיפה הברייתא שם ומבארת:

"תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים".


ובכן, אותו חג שקבע אדם הראשון בשבח ובהודאה לקב"ה על מנהגו של עולם, נעשה יום איד לעבודה זרה.

דומה שבפער הזה שבין מעשהו של אדם הראשון לאידיהן של עובדי כוכבים גלום יסוד חשוב הנוגע לאורח החיים היהודי. שלושת הרגלים שבלוח השנה היהודי נושאים אופי כפול. מחד גיסא, אלו חגיגות הקשורות במהותן לעולם הטבע ולשלבים השונים בקבלת תנובת השדה. מאידך גיסא, שלושת הרגלים הם גם זכר ליציאת מצרים, המבטאת את שליטתו המוחלטת של הקב"ה, בבחינת "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ" (שמות ח', ו). ביציאת מצרים חולל ה' שינויים ותהפוכות במערכות הטבע על מנת לגאול את ישראל ולהראות לכול את השגחתו על עולמו.

שני פנים אלו מביעים רעיונות שונים. לעתים עומד אדם ומתפעל מן הטבע ומכוחה של הבריאה. אך פעמים שעליו להבין כי מעל לטבע ולבריאה עומד בורא עולם, אשר בכוחו לחולל, מטעמים שונים, שינויים במערכות שברא. בשלושת הרגלים מוטלת על כל אדם מישראל המשימה לשלב בדרך זו או אחרת בין שתי הבחינות, ולהודות ולשמוח על שתיהן גם יחד.

הרב יואל בן-נון מציע (במאמרו הידוע על חג החנוכה) שסוגייתנו מאירה שתי בחינות אלו גם במועד אחר: חג החנוכה. החג שקבע אדם הראשון היה באמצע החורף, בתקופה שהימים הם הקצרים ביותר. גם חג החנוכה חל במועד זה של השנה, וזו בדיוק משמעותו: החג המאיר את הלילות החשוכים. לדברי הרב בן-נון, שתי הבחינות הנזכרות קיימות גם בחג החנוכה. בחינה אחת נוגעת לעולם הטבע ול"מנהגו של עולם". בבחינה זו יש משום החזרת עטרה ליושנה: אדם הראשון תיקן חג לשם שמים, עובדי עבודה זרה סילפוהו והפכוהו חג לעבודה זרה, והחשמונאים שבו ועשאוהו לשם שמים. אבל בחג החנוכה יש גם היבט אחר: הניצחון במלחמה, נס פך השמן, ועוד כהנה נסים גלויים ומסותרים. באזכור נסים אלו אנו מבהירים כי בד בבד עם החגיגה הטבעית, אנו שמחים ומודים לקב"ה על שהוא מנהיג את העולם בחסדו, ועל שלמען ישראל הוא עשוי להתערב, במישרין או בעקיפין, בעולם הטבע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)