דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף פז ע"א-פח ע"א | חובל בבת קטנה

קובץ טקסט

שיעור 9 / חובל בבת קטנה (פז. - פח.)

 

"בעא מיניה רבי אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים, חבלה למי? מי אמרינן: כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב חבלה נמי דאבוה הוי, מאי טעמא דהא אפחתה מכספה, או דילמא: שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא, דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר, אבל חבלה כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא? אמר ליה: לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד... וכן אמר ריש לקיש: לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. ורבי יוחנן אמר: אפילו פציעה. פציעה ס"ד? אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה, אבל פציעה דלא אפחתה מכספה לא קמיבעיא ליה! א"ר יוסי בר חנינא: שפצעה בפניה ואפחתה מכספה".

מבואר עוד בגמרא, שהאב זכאי בדמי שבת בבתו הקטנה, משום שיש לו זכות במעשה ידיה, ועל כן הוא הנפגע. מאידך מבואר – לפחות לרבים מהראשונים, כפי שנראה – שבאופן עקרוני הבת היא שזכאית בצער ובבושת, משום שהיא שסבלה ואין מדובר בפגיעות "דאפחתה מכספה". נמצא אם כן שאין לאב זכאות גורפת מעצם העובדה שהתורה חייבה מאן דהו לשלם כסף לבתו הקטנה, והמחלוקת נוגעת לדמי הנזק. וכאן, כמובן, נטל ההסבר העיקרי רובץ על רבי יוחנן, שמחדש זכאות לאב בחיוב זה.

אמה עבריה

רש"י והרמב"ם הסבירו שזכאות זו נובעת מזכותו של האב למכור את בתו לאמה עבריה, ומכך שמדובר בפגיעה שגורמת לפחת בערך "סחורה" זו. כך ברש"י בדף פח. ד"ה דאפחתיה מכספיה: "והרי בידו למוכרה"; וכך ברמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ד הי"ד, שפסק כרבי יוחנן: "החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב, וכן שבתה של אב, שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא". לפי זה מתבקשת המסקנה שדינו של רבי יוחנן אמור בקטנה בלבד, ולא בנערה, שכן אין אדם מוכר את בתו הנערה לאמה עבריה.

אמנם, הרמב"ם כותב (הל' עבדים פ"א ה"י) שאין דין אמה עבריה ועבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ואף על פי כן ברור שההלכה של רבי יוחנן נוהגת גם בזמן שבו אין היובל נוהג וממילא אין דין אמה עבריה נוהג בפועל. אך נראה שיש ללכת בכיוון שבו הסברנו בשיעור הראשון בפרק החובל את רש"י הראשון בפרקנו. כזכור, רש"י כתב ששומת נזק כעבד הנמכר בשוק נעוצה בכך ש"הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי". הסברנו שם, בעקבות מהרש"ל, שודאי שדין נזק בחובל נוהג גם בזמן שאין דין עבד עברי נוהג, ואף השומה נעשית כעבד כנעני. כל שבא רש"י לומר הוא שהיכולת לתרגם את הפגיעה בכושר העבודה של הנחבל למונחים של סחורה שערכה נפגם נובעת מכך שבאופן עקרוני יכול אדם, ובכלל זה יהודי (גם אם לא יהודיה בוגרת), למכור את עצמו לסוג זה או אחר של עבדות. אף לענייננו, נראה שלדעת רבי יוחנן העובדה שהאב מוכר את בתו הקטנה לאמה עבריה מלמדת אותנו שהוא הבעלים של "סחורה" זו בשוק העבדים, ועל כן הוא הזכאי לתבוע דמי נזק (ועל כן הרמב"ם מתייחס במשולב לכסף מכירתה ולמעשה ידיה).

ואולם, התוספות פז: ד"ה א"ל התייחסו לגמרא בכתובות מג.-מג:, שלהבנתם קובעת במפורש ובמוסכם שהאב זכאי בנזק שמפחית את מחירה של הבת. על כן, התוספות בהסברם הראשון טענו שלית מאן דפליג שהאב זכאי בירידת הערך שהוא יכול להשיג במכירת בתו לאמה (ואם נתייחס לתקופה שבה אין דין אמה עבריה נוהג, נתרגם זאת מן הסתם לירידת הערך ביכולתו להפיק ממעשה ידיה). המחלוקת שיש בין רבי יוחנן לריש לקיש להסבר זה נוגעת לירידת ערכה כשפחה כנענית הנמכרת בשוק לצמיתות, בחלק העודף על ירידת ערכה כאמה עבריה שנמכרת עד תום תקופת הקטנות בלבד. כאן חוזרת שיטת רבי יוחנן להיות השיטה המוקשית יותר – מדוע זכאי האב לירידת ערך של דבר שלא היה בידו למכור? התוספות כותבים הסבר שאינו ברור כל צרכו: "דהואיל ואירע פחיתה זו בנערותה תהא כולה לאב". ייתכן שהכוונה היא שלתפיסה זו האב הוא בעלים גמור על כוח העבודה של בתו, ובידו למוכרה כביכול לצמיתות, אלא שסימני הבגרות שלה הם אירוע שמתחדש ומפקיע את זכויותיו ואת זכויות האדון. על כן, כאשר היא ניזוקה בתקופת הקטנות, האב הוא שזכאי לפיצויים, משום שהבת שנפגעה הייתה ברשותו המוחלטת באותה נקודת זמן. אך הרעיון אינו מובן דיו, ועדיין צריך עיון בדבר.

קידושין

עוד תירצו התוספות, שאכן לא נחלקו האמוראים שהפסד הנוגע ליכולת ההכנסה של הבת עד תום תקופת הקטנות שייך לאב, ואפשר שמוסכם גם שהפסד הנוגע לתקופה שלאחר הקטנות שייך לבת. מחלוקת האמוראים לפי תירוץ זה נוגעת לפחת שנוצר בכסף הקידושין שניתן יהיה להשיג אם יבחר האב לקדש את בתו (כפשט לשון הצגת האיבעיא של רבי אלעזר בדף פז.)[1]. לפי כיוון זה מדובר בעילה שעשויה לזכות את האב גם בדמי חבלה של בתו הנערה, שכן האב מקדש את בתו כשהיא נערה. וכך עולה מדברי השטמ"ק בשם ר"מ מסרקסטה, שהאפשרות להרחיב את דינו של רבי יוחנן לנערה תלויה בשאלה אם האב זכאי לתבוע מכוח פחת בכסף הקידושין: "צריך עיון על נזק הנערה, אי מצי אביה למטען: אנא הוינא מסר לה למנוול והוה יתיב לי טובא בכסף קידושיה, והשתא בהאי חבלה פסידנא לההוא כספא, ומהאי דינא לשקול נזק בתו נערה כיון שלא בגרה".

דומני שעל מנת לזכות את האב בפיצויים בשל פגיעה בכסף הקידושין הצפוי, רבי יוחנן צריך להניח שתי הנחות שונות, שדי לו לריש לקיש לחלוק על אחת מהן. דבר זה יוצר שתי מחלוקות אפשריות שונות בין רבי יוחנן לריש לקיש. אף שבדרך כלל אני מסויג, מטעמים שונים, מתליית שיטות אמוראים בשיטותיהם בסוגיות אחרות, בנידון דנא דומני שיש מקום לתלות את שתי המחלוקות האפשריות במחלוקות שנחלקו בהן רבי יוחנן וריש לקיש בסוגיות אחרות, וכפי שיתבאר.

הנחה אחת שצריך רבי יוחנן להניח היא שכאשר האב מקדש את בתו הוא עושה זאת בתורת בעלים. הלוא דמי נזק בחבלה אינם פיצוי על כסף שניתן היה להרוויח, אלא תשלום על הפגיעה בנכס המכונה גוף (וזאת – כפי שהסברנו בשיעור הראשון לפרק ובתחילת שיעור זה – גם לשיטת רש"י הראשון בפרקנו). על כן, אם האב זכאי לפיצוי על הפגיעה בקידושי בתו, עלינו להניח שההגדרה ההלכתית של הכוח שנתנה התורה לאב לקדש את בתו היא כוח של בעלים. לאמור, אין זה נכון לראות את האב כמעין אפוטרופוס שהתורה הפקידה על טובת בתו, שקיבל את הזכות להחליט על האדם הראוי לה, ואגב כך גם קיבל את הזכות בכסף הקידושין. לתפיסה רבי יוחנן, האב הוא "המקנֵה" עצמו ולא רק נציגה הממונֶה של המקנַה.

והנה, בקידושין מג: נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם נערה, שאביה זכאי בקידושיה, יכולה אף היא לבחור להתקדש לבחיר ליבה. מבלי להיכנס לנבכי הסוגיה שם, נאמר שאחד ההסברים למחלוקת הוא שלשיטת רבי יוחנן סמכותו של האב לקדש את בתו – הן כשהיא קטנה והן כשהיא נערה – היא סמכות שגדרה הוא כשל בעלים. על כן, אם האב הוא הבעלים על הקידושין גם בתקופת הנערות, מובן שאין הנערה יכולה לנקוט במסלול חלופי ולקדש עצמה. ריש לקיש, לעומת זאת, סבור שסמכות האב הן בקטנה והן בנערה היא של אפוטרופוס שהתורה הסמיכה אותו לקדש. היות שכך, בקטנה הוא המקדש היחיד, שכן לקטנה אין יד לקבל קידושיה, אך לנערה – שכבר יש לה דעת מקנה ויכולת לבצע קניין – יש יכולת מקבילה לקדש עצמה. האב יכול לקדשה מכוח אפוטרופסותו, והיא יכולה לקדש עצמה מכוח עצמה.

לענייננו, מובן אפוא שרבי יוחנן לשיטתו רואה את היכולת לקדש כיכולת של בעלים, שזכאי ככל ניזוק לתבוע את המזיק על פגיעה בנכס שלו; וריש לקיש יכול – אף הוא לשיטתו – לחלוק על כך, ולומר שהאב הוא אפוטרופוס גרידא. כאשר האב מקדש, התורה נתנה לו זכות בכסף, אך כל עוד הוא אינו מקדש, אין מדובר בנכס שלו שנפגע (וזו משמעות דברי הגמרא: "שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא, דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר, אבל חבלה, כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל, לא קנייה ליה רחמנא")[2].

הנחה שנייה שרבי יוחנן צריך להניח נוגעת למהותו של כסף קידושין ולאופיו בפועל. במציאות המוכרת לי, כאשר אדם מקדש אישה הוא משקיע סכום מסוים, שאינו גבוה במיוחד, ברכישת טבעת קידושין. מידת ה"אטרקטיביות" של הכלה בשוק הכלות אינה משפיעה על סכום זה. כמובן, יש נשים שיותר קשה להן למצוא חתן מאשר אחרות (כשם שיש גברים המתקשים יותר מאחרים), אך אין לכך השלכה לסכום שיינתן בתורת כסף קידושין. משיטת רבי יוחנן על פי התירוץ השני של התוספות משתקפת מציאות אחרת, שבה גובה הסכום הניתן ככסף קידושין נקבע בהתאם לנתוניה של הכלה, ועל כן יש מקום ליישום דיני נזיקין בנידון.

אך מלבד הנקודה המציאותית, יש כאן הגדרה הלכתית. מבלי להתיימר להקיף את הנושא, האחרונים הרבו לעסוק בשאלת יסוד באופי קניין כסף בכלל וקידושי כסף בפרט. במעשי קניין רגילים, כגון קניין שטר או סודר בקרקע, מעשה הקניין הוא פעולה הלכתית המעבירה את הבעלות, ולצד זה יש יסוד אחר של תשלום התמורה על הנכס (כשאין מדובר במתנה) – הקונה שקיבל את הנכס בעזרת מעשה קניין זה או אחר מתחייב בתשלום הסכום המוסכם. הסמ"ע (ק"צ, א) סבר שקניין כסף שונה בנקודה זו, בכך שהוא קניין שבו אין פיצול בין מעשה הקניין לבין התמורה – העברת התמורה היא שמחוללת את העברת הבעלות. הט"ז (שם) חלק עליו, וטען שקניין כסף אף הוא מעשה סמלי המחולל העברת בעלות, והתמורה היא יסוד נפרד כמו בקניינים אחרים. שיטת הסמ"ע מכונה "כסף פירעון" או "כסף שווי", ואילו שיטת הט"ז מכונה "כסף קניין". הט"ז הביא ראיה לשיטתו מקידושי כסף באישה, שבהם – טען הט"ז – אין מקום לדבר על "כסף שווי". יש אחרונים שנקטו בדעת הסמ"ע וחילקו בין קניין כסף במקרקעין לבין קידושי כסף באישה, אך האבני מילואים (סי' כ"ט סק"ב) גרס שאין לחלק, ובניגוד לדעת הט"ז – גם כסף קידושין הוא "כסף שווי" בגדרו ההלכתי. לענייננו, מסתבר לכאורה שעל מנת לראות כסף קידושין כסכום ריאלי שהאב יכול להשיג תמורת מסירת בתו לקידושין, ולזכות אותו בתשלומי נזיקין על פגיעה בסכום זה, כפי שאנו רואים בשיטת רבי יוחנן, רבי יוחנן צריך לסבור שגם כסף קידושין הוא "כסף שווי", כדעת האבני מילואים.

והנה, יש שהסיקו מדברי אחד הראשונים - התוספות הנדפסים כ"תוספות ר"י הזקן" בקידושין מז. - שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו במחלוקת הסמ"ע והט"ז, ולשיטת רבי יוחנן קניין כסף הוא "כסף שווי" בעוד שריש לקיש סובר כדעת הט"ז, שקניין כסף מבוסס על "כסף קניין"[3]. לשיטה זו, ודאי שזו תהיה גם עמדת ריש לקיש בנוגע לכסף קידושין, ונמצא אפוא שריש לקיש יכול – גם כאן לשיטתו – לחלוק על תפיסת רבי יוחנן אצלנו בנוגע לאופי כסף קידושין. על כן, לגישת ריש לקיש האב אינו זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בכסף הקידושין, שכן אין מדובר בפירעון שהוא מקבל על נכס שלו, אלא בסכום טקסי שהיה מוענק לו במסגרת סמכותו לקדש.

פציעה דלא אפחתה מכספה

הגמרא מסייגת את שיטת רבי יוחנן, ואומרת שזכותו של האב מתייחסת רק לפגיעה שהפחיתה את ערכה הכספי של הנחבלת, ולא לפציעה דלא אפחתה מכספה. בפשטות, נראה שהכוונה היא לכך שהזכות מוגבלת לנזק בלבד, ואיננה מתייחסת לצער ובושת, שהן פגיעות לא כספיות שאין לאב שייכות בהן. ואולם, מדברי הרמב"ם (פ"ד הי"ד) מבואר שמדובר בהבחנה פנימית בתוך חיוב נזק, שהאב זכאי אך ורק לנזק שהפחית אותה מכספה, ולא לנזק שלא הפחית:

"החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב... אבל צער ובושת וריפוי הרי הוא שלה, וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה".

הרמב"ם מכיר בקיומו של מושג מחודש: נזק שאינו פוחת מערך הנחבל. הגר"ח מבריסק בחידושיו על הרמב"ם (הל' טו"נ פ"ה ה"ב) הוכיח מהלכה זו שמהות חיוב נזק בחובל אינה כיסוי הפסד של הנחבל, אלא חיוב מחודש שהשיתה התורה על החובל, שכן עינינו הרואות שחיוב זה קיים גם כאשר אין כל הפסד כספי. ולפלא בעיניי שיכול היה הגר"ח לקבוע כך מבלי להידרש לכך שדברי הרמב"ם הללו אינם מובנים ברמה העובדתית הפשוטה – אם אין נזק כספי, איזה נזק יש כאן? הלוא נזק מחושב לפי ירידת ערך שוק, ואם ירידת ערך אין כאן, נזק אין כאן!

האור שמח (הל' חו"מ פ"ב ה"ה) התייחס לקושי גדול זה, והציע הסבר מעניין: על מנת לחייב חובל בנזק יש צורך בירידת ערך, שאלמלא כן אין כאן נזק. הנזק הכלכלי הכרוך בפגיעה בכושר העבודה של הבת שייך לה, שכן היא בעלים על עצמה. ואולם, הנזק הנוגע למכירתה כאמה עבריה הוא נזק מסוג שונה: עיקר מטרת מכירתה של אמה עבריה היא מטרה אישותית, שהאדון או בנו יייעדו אותה לאישה[4]. במכירה זו רק סוגים מסוימים של פגיעה יפחיתו מערכה של הקטנה, כגון פגיעה בפניה שמשחיתה את יופייה. בפגם שכזה האב שייך, משום שזה גורע מזכאותו למכור אותה כאמה עברייה (ומשמע שבכהאי גוונא הקנו לו את כל הזכאות לנזק, גם אם במקביל הדבר הפחית את ערכה הכלכלי כשפחה כנענית). דברי הגמרא על פציעה דלא אפחתה מכספה מכוונים לפציעה שמחייבת נזק רגיל בלבד, שאינו בעל השלכות אישותיות, ובנזק שכזה אין לאב שייכות. יושם אל לב, שחילוק זה של האור שמח הפוך במובן מסוים מזה של התוספות בתירוצם השני, שכתבו שזכאות האב בפחת כאמה הכלכלי עד תום שנות הקטנות מוסכמת היא, ולא נחלקו אלא בפחת הנוגע לקידושין.

בושת ופגם דאונס ומפתה

לסיום השיעור אתייחס בקצרה למקור שלישי שהוזכר בפי חלק מהראשונים כמקור לזכאות האב בדמי החבלה – בנוסף לזכאותו בדמי הקידושין ויכולתו למכור אותה לאמה – והוא זכאותו בדמי בושת ופגם של אונס ומפתה. אונס ומפתה חייבים, מלבד הקנס שהטילה עליהם התורה, גם בדמי בושת ופגם (ובאונס גם בצער). משיטת הרמב"ם בהלכות נערה בתולה (פ"ב ה"י) נראה שחיובים אלו הם חיובים ייחודיים לפרשת אונס ומפתה, אך לשיטת ראשונים רבים אלו יישומים קונקרטיים של החיובים הכלליים של פרשת חובל במקרה של אונס ומפתה (בושת וצער כשמם כן הם, ופגם היינו נזק). בסוגייתנו, רבנו פרץ כתב שהסברה לזכות את האב בדמי חבלה מסיקה זכאות זו מזכאותו בפגם. אלא שלפי זה, קל להבין דווקא את הצד השני - ההנמקה שנותנת הסוגיה לדעה ששוללת את זכות האב. ונסביר: הגמרא במספר מקומות (קידושין ג:, כתובות מו:) מבארת את זכאותו של האב בבושת ופגם בכך שבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין ובכך לפחות בערכה ולגרום לה לבושה המדוברת, ועל כן תחומים אלו נחשבים לנתונים בסמכותו ההלכתית[5]. אם כן, מובנת דווקא טענת הגמרא מדוע אין לזכות את האב בדמי החבלה - "שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא, דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר, אבל חבלה כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא". התורה זיכתה את האב בפגם, שכן מדובר בנזק המתייחס לדבר שאותו יכול היה האב להעניק כרצונו: זכות הביאה; אך מכיוון שהוא אינו זכאי לחבול בבתו, הוא אף אינו זכאי לדמי החבלה. קשה להבין, לעומת זאת, כיצד ניתן ללמוד מכאן שישנה לאב זכאות בחיוב חבלה, כשיטתו של רבי יוחנן.

ראשון נוסף שיש להזכיר בהקשר זה הוא בעל המאור. למרבה הצער דבריו לא הודפסו, ועל כן אנו נאלצים ללומדם מפי הראשונים שציטטו אותם באופן חלקי. מדברי בעל המאור עולה שכאשר מדובר בנזק הפוחת מכספה, האב זכאי לכל תשלומי החבלה מלבד ריפוי, ולא בנזק ושבת בלבד, וזאת לאור דברי הגמרא שהזכרנו שהאב שייך בבושת ופגם ולאור דברי רבי יוחנן שאינו מחלק בין שבח נעורים לבין דמי חבלה.

הרמב"ן דחה בתוקף את שיטתו המחודשת של בעל המאור, ונקט כדברי הרי"ף שאין האב זכאי אלא בנזק דאפחתה מכספה. מדבריו עולות שתי טענות שונות כנגד שיטת בעל המאור. טענה אחת היא שאין לבסס את זכאות האב בדמי חבלה על זכאותו בתשלומי אונס ומפתה, שכן שם יש לכך תשתית בסמכויותיו של האב בתחום האישות, וכאן יש להזדקק לתשתית אחרת, בדמות יכולתו למכור את בתו לאמה או לקדשה. על כך יכול בעל המאור להשיב שתשלומי אונס ומפתה לימדו אותנו על בעלות בהקשרים מסוימים של האב בבתו הקטנה, שמזכה אותו גם בדמי חבלה אחרים במצב של אפחתה מכספה.

הטענה השנייה נגד בעל המאור היא שגם אם נלמד שהאב זכאי בנזק דאפחתה מכספא ישירות מדין פגם דאונס ומפתה, איזו סיבה יש לחלק בין צער במצב שלא אפחתה מכספא, שגם בעל המאור מודה שהבת זכאית בו, לבין צער במצב של אפחתה מכספה, שבו הבת איננה שייכת? כיצד זה נגרר חיוב הצער, שבבסיסו שייך לבת, אחר הנזק הכספי ועובר לאב?

האם בידינו ליישב את שיטת בעל המאור? כזכור לנו, הגמרא לעיל פה.-פה: למדה מילפותות שונות שניתן לחייב ד' דברים גם במקום נזק, ולגבי צער עלתה גם אפשרות הפוכה, שיהיה חיוב דווקא שלא במקום נזק. ייתכן שבעל המאור הבין שגם למסקנה, שמתחייבים הן במקום נזק הן שלא במקום נזק, יש הבדל בין השנים. חיוב שלא במקום נזק הוא חיוב על הסבל האישי, ובכך הבת שייכת באופן עצמאי. חיוב במקום נזק, לעומת זאת, הוא השלמה לפגיעה הממונית – החובל ביצע פעולה מזיקה ומחייבת ממון, והפיצוי שעליו לשלם מורכב מסעיפים שונים, ובכללם גם הכאב. הזכאי לתשלומים הוא הבעלים של הדבר שנפגע, גם אם הסבל אינו שלו. אודה, שהסבר זה לא שכנע אותי, ואשמח לשמוע מפי הקוראים הסבר אחר בדעת בעל המאור.

עוד חידש בעל המאור, שגם במצב של נזק דלא אפחתה מכספא, חיוב בושת הוא חריג בכך שהאב זכאי בו. זאת הוא מנמק, להבנת הרמב"ן, בשני נימוקים: בכך שהבושה היא גם של האב, ובכך שהאב ניזוק משום שהבושת פוחת מכסף הקידושין שבו יוכל האב לזכות. הרמב"ן תמה על בעל המאור: ומדוע זה תפחית יריקה מכסף הקידושין שבו תזכה הבת? אפשר שכוונת בעל המאור לנקודה רחבה יותר, שהאב הוא הבעלים על תחום הכבוד ביחס לבתו, אך אף כאן הדברים אינם מניחים את דעתי, ואעדיף להותיר את דברי בעל המאור בצריך עיון.

לשיעור הבא:

בשבוע הבא נתקדם להמשך הסוגיה, בה נידונה מחלוקת רבי יהודה וחכמים לגבי דין בושת בעבד, תוך שהגמרא מרחיבה את הדיון לתחומים הלכתיים שונים הקשורים למוסד הנקרא "אחווה". למדו את הגמרא פח. "מאי טעמא דרבי יהודה" עד "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה" עם רש"י; תוספות (ד"ה יצא, ד"ה דכתיב, ד"ה יהא, ד"ה שכן, ד"ה אלא); רמב"ם הל' עדות פ"ט ה"ד.

 

 

[1] הנחתי לאורך הדיון תהא שכוונת התוספות היא לפחת בכסף הקידושין במובנו ההלכתי המצומצם, דהיינו כסף שניתן במסגרת קידושי כסף. העיר לי ר' עוזיה קרונמן שאין הכרח בדבר, וניתן להבין שהכוונה היא לכסף שהאב היה צפוי לקבל תמורת מסירת ביתו לקידושין, דהיינו מעין מוהר. קבלת הסבר זה בתוספות תטה את הדיון בפרק זה לאפיק שונה, והנראה לעניות דעתי כתבתי.

[2] לעניין שאלת בעלות האב על בתו במסגרת סוגייתנו ראו גם מחלוקות הרמב"ם והראב"ד בהלכות חובל ומזיק (פ"ד הי"ד) ובהלכות נערה בתולה (פ"ב הי"ג), חידושי רבנו חיים הלוי שם.

[3] על מנת שלא לסרבל את השיעור, אסביר נקודה זו בהערת שוליים. רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בבבא מציעא מז: בעניין מעשה הקניין מדאורייתא במיטלטלין. לשיטת ריש לקיש, הדין הנוהג, שמיטלטלין אינם נקנים בכסף אלא במשיכה, הוא מדאורייתא, ואילו לדעת רבי יוחנן "דבר תורה מעות קונות" – מדאורייתא מיטלטלין נקנים בכסף וחכמים הם שתיקנו קניין משיכה. במבט ראשון מחלוקת זו כלל אינה קשורה לחקירה בדבר מהותו של קניין כסף באותם מקומות שבהם הוא תקף. ואולם, ישנם אחרונים, ובהם הגרי"ד סולובייצ'יק, הגר"י גוסטמאן ועוד, שהבינו אחרת, תוך שהתבססו בין השאר על דברי תוספות ר"י הזקן בקידושין מז.. בגמרא שם נאמר ביחס לקרקע, שלכולי עלמא נקנית בכסף, שחוב כספי אינו יכול להוות כסף קניין עבורה. כלומר, אינני יכול למכור לראובן את הקרקע שלי תמורת החוב שאני חייב לו. זאת משום שאין כאן נתינה של כסף אלא מחיקת חוב בלבד, ובכך לא סגי לקניין כסף. ברם, הרמב"ם בהלכות מכירה פסק שקרקע נקנית במלווה, וזאת בניגוד לגמרא הנ"ל. תוס' ר"י הזקן התייחס לקושי, וכתב תירוץ מפתיע: גמרא זו נקטה כשיטת ריש לקיש, שדבר תורה אין מעות קונות, ואילו הרמב"ם פסק כרבי יוחנן, שדבר תורה מעות קונות. ומה הקשר בין מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לשאלה האם ניתן לקנות קרקע במלווה? האחרונים ביארו, שהשאלה האם ניתן לקנות קרקע במלווה תלויה בהבנת קניין כסף כ"כסף קניין" או כ"כסף פירעון". אם מדובר ב"כסף פירעון", הדגש הוא כלכלי – העברת התמורה היא המקנה. מכיוון שענייננו בתמורה כלכלית, אין הבדל בין כסף בעין לבין מלווה, שאף הוא דרך להעניק למוכר תמורה עבור שדהו; אך אם מדובר ב"כסף קניין" יש צורך בכסף בעין, שרק העברתו נחשבת למעשה קניין העונה על הדרישות הטקסיות. ומה הקשר למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בדבר הקניין התקף מדאורייתא במיטלטלין? האחרונים הנ"ל הסבירו שרבי יוחנן סבר שמהותו של קניין כסף היא שהעברת תמורה עבור נכס מסוגלת לקנות אותו, וכיוון שכך – אין מקום לחלק בין סוגים שונים של נכסים, ואם זה מועיל בקרקע, זה גם מועיל במיטלטלין. לעומתו, ריש לקיש סבר שקניין כסף הוא מעשה קניין טקסי – כסף קניין – וכיוון שכך אין מקום ללמוד את קיומו במיטלטלין מקיומו בקרקע, שכן מעשי הקניין שונים בשני התחומים. על כן, הרמב"ם, שפןסק כרבי יוחנן שדבר תורה מעות קונות, יכול לסבור שקרקע נקנית במלווה, ובניגוד לסוגיה בקידושין מז.. לפי ההסבר המוצע בגוף השיעור, מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בסוגייתנו נעוצה במחלוקתם לגבי אופי קניין כסף, שנכונה גם בקידושי כסף כמו בקניין כסף בממונות. ברם, בשיטת הרמב"ם הדבר לא ניתן להיאמר, משום שהרמב"ם, שפוסק כרבי יוחנן בסוגייתנו ובסוגיית דבר תורה מעות קונות, פוסק שאישה אינה מתקדשת במלווה, ובכך הוא יוצר הבחנה משמעותית בין אופי קידושי כסף באישה לאופי קניין כסף בקרקע.

[4] "עיקר המכר הוא באופן שתתייעד, דזה כוונת התורה, וכמו דאינו מוכרה לקרובים (קידושין יח:), ואם מוכרה ע"מ שלא לייעד הוי מתנה על מה שכתוב בתורה".

[5] הגדיל לעשות הראב"ד בהלכות חובל ומזיק (פ"ד הי"ד), שפטר אב שאנס את בתו מדמי בושת שכן מדובר בפגיעה הנתונה לסמכותו: "בושת דאונס ופתוי אינו חייב, דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין". אמנם, הוא אסור באיסור חמור ביותר לבוא עליה, אך זכויות הביאה לגביה כביכול מוקנות לו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)