דילוג לתוכן העיקרי

חוקי הטבע בהגותו של הרב ליפשיץ

קובץ טקסט

 

עמדות שונות ביחס לחוקי הטבע משרטטות קו מפריד חשוב בין הוגים רבניים. חלק מההוגים מתייחסים לחוק הטבע כאשליה דרכה יכולים לראות הגדולים באמת. לפי השקפה זו, האמת היא כי הקב"ה שולט בכל רגע של העולם והוא גורם לכל המתרחש. כמובן, על רוב (או אולי אפילו כל) בני האדם לעשות מאמץ אנושי (השתדלות) כלשהו כסוג של מס או חובה דתית, אך מאמציהם אינם גורמים באמת לתוצאות הרצויות באופן סיבתי ישיר. מאידך, הוגים אחרים טוענים כי הקב"ה ברא עולם שבו חלים חוקי טבע, והוא אינו מחליט בקלות לבטלם. לפי נקודת מבט זו, מאמץ ויוזמה אנושיים משפיעים באופן מידי על העולם והקב"ה אינו הגורם המידי לכל מה שקורה.

מחלוקת זו יכולה להוביל לגישות שונות בנוגע למספר עניינים תיאולוגיים חשובים: מי מספק את ההגנה המשמעותית ביותר למדינת ישראל – אלו הלומדים תורה בכולל או אלו המשרתים בצבא ועומדים על המשמר בגבולות? כאשר אדם מקבל מכה באצבעו או חולה במחלה קשה, האם זה מצביע על עונש משמיים או פשוט על כך שחוקי הטבע ממשיכים בפעולתם? האם כדאי להתאמץ ולהשקיע במחקר רפואי כאמצעי להקל על הסבל האנושי? כל השאלות הללו תלויות במחלוקת שהוזכרה לעיל.[1]

מהי עמדתו של הרב ליפשיץ בעניינים אלו? פירושו "תפארת ישראל" חושף עניין עמוק במדעי הטבע, ונראה שהוא מאד האמין במציאותם, עקביותם והמשכיותם של חוקי הטבע. הביטוי החזק ביותר של השקפתו נמצא בפירוש רחב בסוף מסכת קידושין. המשנה שם דנה במקצוע הראוי לאדם הדתי.

רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו. רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי.    (קידושין, ד, יד).

נראה כי משנה זו ממעטת בחשיבות השפעתם של מאמץ אנושי ותכנון על יכולת האדם לפרנס את משפחתו. ר' מאיר טוען כי בחירת המקצוע אינה משנה, אלא התפילה. יתרה מכך, הגורם הקובע הוא הזכות. ר' שמעון רואה את עצם הצורך לעבוד כדי להתפרנס כתולדה של חטא. יתכן שהוא אפילו ימשיך ויטען כי הצדיק האמיתי לא יצטרך להשקיע מאמץ רב במציאת מחייה.

התוספות (קידושין דף פ"ב ע"א ד"ה אלא) מצטטים גמרא (מועד קטן דף כ"ח ע"א) שבניגוד למשנה לעיל, מלמדת כי הקיום תלוי במזל ולא בזכות. כדי ליישב שני מקורות סתרים אלו, תוספות מציעים כי המילה "זכות" במשנה בקידושין מתייחסת למזל. לפי פירוש התוספות, שני המקורות מציגים את המזל כגורם המכריע המהותי. המילה "מזל" בספרות הרבנית מתייחסת בדרך כלל לאמונה אסטרולוגית בכוחם של הכוכבים. אם כך, התוספות אולי המעיטו בתפקידו הדומיננטי של הקב"ה בסיפוק פרנסה, אך בו זמנית נטרלו עוד יותר את ההשפעה של מאמץ אנושי. אם אנו לכודים במבנה דטרמיניסטי המבוסס על מיקום הכוכבים בזמנים מסוימים, כל מאמצינו לפרנס את משפחותינו יהיו לשווא.

אולם קריאה דטרמיניסטית לגמרי של דברי רבי מאיר מעלה קשיים מסוימים. אם הכול תלוי במזלות, מדוע לטרוח להתפלל? הרב ליפשיץ מפרש את התוספות בדרך שונה לגמרי (קידושין, יכין, ד, ס"ו; בעז ד, א). הוא מסרב לקבל את הטענה שההתייחסויות של חז"ל ל"מזל" מתייחסות לאסטרולוגיה, כיוון שהוא עומד על דעתו שאמונה באסטרולוגיה מנוגדת לדת. מדוע נגביל את כוחו של ה' באמירה כי במהלך רגע אסטרונומי נתון, רק סוגים מסוימים של ילדים יכולים להיוולד? יתרה מכך, אסטרולוגיה מובילה לעבודה זרה, כיוון שייחוס השפעה לגופים שמימיים תוביל אנשים בוודאי להתייחס לכוכבים כאל ישויות ראויות לסגידה.

יש להודות כי הביקורת הראשונה יכולה להיות מיושמת גם לגבי אמונה מוצקה בחוקי הטבע. מדוע להגביל את כוחו של ה' באמירה שהוא לעיתים רחוקות סוטה מן הסדרים של הטבע? יתכן שהרב ליפשיץ היה טוען כי יציבות סדרי הטבע מקדמת איזו מטרה טובה, כגון בחירה חופשית לאדם, בעוד מגבלות אסטרונומיות לא מאפשרות שום דבר טוב כזה. לחילופין, הרב ליפשיץ יכול להתמקד יותר בביקורת השנייה ולטעון כי אמונה באסטרולוגיה מובילה תמיד לעבודה לישויות אחרות, ולעומת זאת אמונה ביציבות הטבע אינה מובילה לזה.

הרב ליפשיץ מעלה על נס את מכתבו המפורסם של הרמב"ם לחכמי מרסיי[2], הדוחה את האסטרולוגיה כאמונה טיפשית. אנו יכולים להניח כי הרב ליפשיץ ידע היטב שרבים מהראשונים האמינו בכוחה של האסטרולוגיה, אך למרות זאת הערכתו השלילית של הרמב"ם משקפת את העמדה הנורמטיבית עבורו. הרב ליפשיץ טוען כי אנו מוכרחים לפרש באופן מטאפורי את המקורות התלמודיים הנראים כמאשרים את האסטרולוגיה. הוא גם מצטט מקור תלמודי שנראה כמכחיש את האסטרולוגיה. התורה (ויקרא י"ט, כ"ו) מצווה עלינו לא לפנות אל מגידי עתידות וידעונים (ולא תעוננו). סוגית הגמרא (סנהדרין דף ס"ו ע"ב) מסבירה כי פסוק זה אוסר להחליט אילו זמנים מתאימים לפעולות שונות בהתבסס על שיקולים אסטרולוגיים (תעוננו – מלשון "עונות"=זמנים). הרב ליפשיץ טוען כי עדיף להציע הסבר אלגורי של האגדתות הנראות כמאמצות אמונות אסטרולוגיות, מאשר להציע קריאה שונה של סוגיה הלכתית זו בסנהדרין, הדוחה את האסטרולוגיה.

למעשה, הסוגיה בסנהדרין דוחה יישום של האסטרולוגיה יותר מאשר את האמונה עצמה באסטרולוגיה. אף על פי כן, הרב ליפשיץ מסתייע בה כחלק מטענתו שחז"ל לא האמינו באסטרולוגיה. אם לא האמינו חז"ל באסטרולוגיה, למה התכוונו במילה "מזל"? הרב ליפשיץ מציע הסבר נטורליסטי שמראה את אמונתו החזקה בכוח ובהשפעה של סדרי הטבע.

כאשר ר' מאיר משתמש במילה "זכות", הוא אינו מתכוון לתמימות או מעלה, אלא למה שהאדם צבר, כמו במילה "זכיה". יתרה מכך, ה"מזל" אינו התייחסות לאסטרולוגיה אלא לשטף (כמו "נוזל") של כוחות טבעיים. לפי הרב ליפשיץ, ר' מאיר מידע אותנו שיכולתו של האדם לפרנס תלויה בסדרה של גורמים טבעיים.

הוא מונה שש קטגוריות כאלו. בני אדם יפגינו תכונות מסוימות בהתאם למה שהם ירשו מהוריהם, לאקלים בו הם גדלים, להשפעת העונה או חלק היממה, למזון שהם אוכלים ושותים, לאופי השכלתם וחינוכם ולעבודה המסוימת אותה הם עושים. ששה פרטים אלו מייצגים כוחות עוצמתיים שלעיתים קרובות קובעים את הצלחתו החומרית של האדם. ר' מאיר מייעץ לאדם לבחור מקצוע טוב ("אומנות נקיה וקלה") כצעד הראשון לעבר ההצלחה. הוא מציין כי מאמצי האדם לא תמיד יישאו פרי, בשל המגבלות של המסגרת הטבעית המשורטטת לעיל. כיוון שכך, על האדם להתפלל לה שיסיר מדרכו את המכשולים הטבעיים שעשויים למנוע את הצלחתו.

עם זאת, אסור לאדם לחשוב כי הקב"ה ישנה את כל סדרי הטבע בשל תפילתו. הקב"ה מעדיף לא לשנות את חוקי הטבע. יתרה מזאת, גישה של ביטחון גדול שהתפילות ייענו למעשה מובילה את האדם הרחק מן האמונה בהשגחה, בעת שהם חווים תפילות שלא נענו. כך, על האדם הן להתפלל והן לעשות השתדלות בממסגרת חוקי הטבע, בעוד הוא מבין שאף אחת משתי הפעולות לא תבטיח שפע חומרי.

הרב ליפשיץ מיישם זאת באופן מפורש בבעיית צידוק הדין, השאלה מדוע הצדיקים סובלים. הוא מונה מספר תגובות סטנדרטיות: ייסורים כאלה יכול לשקף עונש על עבירות קלות של הצדיק. לחילופין, הם יכולים להיות ניסיון. אפשרות אחרת היא שהרע-לכאורה יכול להיות בעצם אמצעי להביא טובה גדולה יותר. לבסוף, הוא מוסיף את האפשרות שהצדיקים סובלים משום שזה מה שחוקי הטבע מכתיבים, וה' אינו ממהר לשנותם. הוא מקשר את המילה "טבע" עם "מטבע עובר לסוחר", מטבע או חפץ שהמלך לא יבטל בקלות.

הסבר אחרון זה של בעיית 'צדיק ורע לו' הוא בעל משמעות רחבה. בעוד שאנו מדמיינים כי הרב ליפשיץ לא יתנגד לרעיון הדתי שצרות צריכות להמריץ אותנו לעשות תשובה, הוא ידחה יישום מכאני ופשטני של שכר ועונש, כזה שיעריך כל חבורה קלה כעונש משמיים. בסדרה של מאמרים, טען יעקב אלמן כי המסורת שלנו כוללת מספר מודלים שנעים מעבר להנחה שכל צרה נובעת מחטא.[3] הרב ליפשיץ בוודאי היה מסכים.

הרב ליפשיץ מוסיף קריאה בלתי רגילה של הפסוק בספר שמות (כ"ג, כ) בו אומר הקב"ה כי הוא "שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי". רוב מפרשי ימי-הביניים מבינים את הפסוק כמתייחס לישות הרוחנית הקרויה מלאך. החזקוני סובר כי הפסוק מדבר על יהושע. בניגוד לכך, הרב ליפשיץ אומר כי ה"מלאך" בפסוק מתייחס לסדרי הטבע. הקב"ה מיידע את העם כי גם אם הם יהיו צדיקים, יש להם אחריות לעבוד בתוך מסגרת הטבע, בין אם בהקשר של עבודת האדמה ובין אם בהקשר של יציאה למלחמה.

הקב"ה מזהיר את העם: "הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שם כ"ג, כ"א). המפרשים הקלאסיים מסבירים כי הישות המלאכית שהקב"ה שולח לפני העם אינה בעלת היכולת של ה' לסלוח. כיוון שכך, כל חטא של הציבור תחת השגחה מלאכית זו יתברר כמסוכן. הרב ליפשיץ מציע קריאה שונה באופן רדיקלי. הקב"ה מנחה את העם לעבוד עם חוקי הטבע ולא לחטוא להם. הפסוק אינו מתייחס לעבירה על חוקי הדת אלא לסירוב לקבל את ההגבלות של סדרי הטבע. העם אינו יכול פשוט להסתמך על צדקותו, אלא חייב להשתמש בתכנון ומאמץ אנושיים בתוך מסגרת חוקי הטבע על מנת להצליח. "כי שמי בקרבו" רומז לעובדה שהערך הגימטרי של "א-להים", שמונים ושש, זהה לזה של "הטבע". הקב"ה הטביע את חותמו בחוקי הטבע והוא אינו ממהר לשנותם.

יש לנו כאן את אחת ההצהרות החזקות ביותר בחמש מאות השנים האחרונות של ספרות רבנית בעד יציבות חוקי הטבע. הרב ליפשיץ משרטט באופן מפורש כמה מן ההשלכות של עמדתו בנוגע לסוגיות של הרע במציאות והצורך לעסוק במאמץ אנושי, כיוון שיש למאמץ זה השפעה סיבתית ישירה על התוצאה. אין זה מפתיע, אם כן, שהרב ליפשיץ מראה עניין אמיתי במאמצים מדעיים.

מעטים הכותבים הרבניים שהיו מפריעים את פירושם על משנה במסכת יומא (יכין ח, ל"ד) כדי להסביר את הסיבה לצפדינה, אולם זה בדיוק מה שהרב ליפשיץ עושה. הוא גם מוסיף הצעה לתגובה רפואית לנשיכת כלב שוטה שהוא מצא בכתביו של רופא איטלקי (בעז ח, ב). השאלה אם המידע הרפואי שהוא נותן מדויק היא שאלה חשובה לפורום אחר, אך בהקשר שלנו, דוגמאות אלו מראות את העניין של הרב ליפשיץ במדעים.

הרב ליפשיץ גם בחן ספרות מדעית כללית בניסיון להצדיק את התיאור של חז"ל של יצור שחציו בשר וחציו אדמה (משנה חולין ט, ו). תיאור זה נראה כמצביע על אמונה בבריאה ספונטנית, כלומר הופעה של יצור חי מתוך הסביבה הדוממת. הרב ליפשיץ מציין כי מלעיגים תוקפים משנה זו, אולם הוא מגן עליה בהתבסס של משהו שקרא בספרו של היינריך לינק  “Urwelt” (בעז ט, ב). פרופ' שניאור לייימן[4] הראה כי הרב ליפשיץ לא הבין נכון את הפסקה ב-“Urwelt”. יתכן כי הרב ליפשיץ לא היה מומחה למדעים, אך התעניינותו בעולם המדע מתגלה בכל זאת. עבודות מדעיות של לא-יהודים אינן מצוטטות תדיר בפירושים על המשנה.

קביעה מפורסמת של חז"ל היא כי המילה צריכה לכלול גם מציצה של הדם לאחר החתך, כדי לשפר את בריאות התינוק. דבר זה מעלה את השאלה האם ואיך להמשיך נוהג זה כיום, כשגישות מדעיות מודרניות רואות פרוצדורה זו כיוצרת יותר סכנה עבור התינוק. הרב ליפשיץ מזכיר את האפשרות להפסיק נוהג זה, אך מכריע שעלינו להמשיך לעשות כך משום שרופאים בני זמנו מצאו שיש לו השפעה בריאותית חיובית כלשהי (שבת, בעז י"ט, א). הדיון כולו נותן אמון בתגליות מדעיות.

לבסוף, הרב ליפשיץ משתמש בידיעת ההיסטוריה של המדע כדי לפרש את המשנה. המשנה (כלים ל, ב) דנה מתי משהו הנקרא "אספקלריא" מקבל טומאה. הרב ליפשיץ אומר כי הכוונה אינה יכולה להיות טלסקופ, משום שהטלסקופ הומצא על ידי זכריאס ינסן במאה השבע-עשרה (בעז ל, א).

התעניינות במדע והאמונה ביציבות סדרי הטבע הולכים יחד. כיוון שהרב ליפשיץ הביע אמונה חזקה ביציבות חוקי הטבע והדגיש את היכולות והאחריות של מאמץ אנושי במסגרת חוקים אלו, הגיוני שהוא יכבד את המאמץ האנושי להגיע להישגים מדעיים ויתעניין בהיסטוריה שלו.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק בלאו, תשע"ג

תרגום: חנה גלזנר

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

[1] לדיון בכמה מסוגיות אלו, ראו מאמרו של דוד שץ בכתב העת תורה ומדע, כרך ג' http://www.yutorah.org/_shiurim/TU3_Shatz.pdf

[2] כך על פי כת"י אחד ובדפו"ר. אמנם, כנראה נשלחה האיגרת למונפלייה, ראה על כך באיגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת, חלק ב', עמ' תעד (הערת העורך).

[3] ראו, לדוגמה, מאמרו “The Contribution of Rabbinic Thought to a Theology of Misfortune,” in R. Shalom Carmy, ed., Jewish Perspectives on the Experience of Suffering [Northvale, NJ, 1999], pp. 155-212

[4] “R. Israel Lipschutz and the Mouse that is Half Flesh and Half Earth,” in Y. Elman and J. Gurock, eds., Hazon Nahum [Hoboken, 1998], pp. 449-58

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)