חיטוי, זכירה וברית | פתיחה לספר קורבנות

א. המוטו של ספר קורבנות

הפסוק בו פותח הרמב"ם את ספר הקורבנות הוא "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (תהילים, קמ"א, ב), ובפסוק זה מבקש דוד המלך כי תפילתו תהווה תחליף לתמיד של בין הערבים. באופן תמוה במקצת, הרמב"ם בוחר למוטו של ספר קרבנות פסוק המדבר על תחליפים לעבודת הקורבנות. ייתכן שהרמב"ם רצה להדגיש כי עיקרו של הקורבן הוא עבודת הלב המלווה אותו. יישום של ערך זה ניתן למצוא בהלכות קורבן פסח הפותחות את הספר ומהוות אחוז משמעותי מהלכותיו. אדם יכול להקריב את קורבן פסח ולקיים אותו על פרטיו השונים - לאוכלו בחבורה בטהרה, ללא שבירת עצם, עד חצות - אך בסופו של דבר להשאירו כארוחת ערב דשנה וסעודה נחמדה של כבש על האש, ולשכוח את מהותו של קורבן הפסח ותכליתו - כלי לזיכרון לגאולת מצרים.

ב. מחיטוי לזכירה

עיון בסידור ההלכות בספרים עבודה-קורבנות מעורר שאלה: מדוע הרמב"ם קטלג את הלכות פסח ובכורות תחת ספר קרבנות ולא תחת ספר עבודה, והרי בספר עבודה מקוטלגים רוב הלכות הקרבנות? נראה שההסבר לכך הוא האופי המיוחד של קרבן פסח וקרבן בכור, כפי שנסביר להלן. התוספתא במסכת פסחים עורכת השוואה מעניינת בין פסח מצרים, הפסח הראשון אותו חגו ישראל, לבין פסח דורות:

פסח מצרים לא היה טעון דמים וחלבים לגבי מזבח, מה שאין כן בפסח דורות. פסח מצרים נאמר בו "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות" (שמות, י"ב, כב), מה שאין כן בפסח דורות.

פסח מצרים נאמר בו "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שם), מה שאין כן בפסח דורות.

פסח מצרים כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו; פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד.

(ח', יד - טז).

בפסח מצרים הבית הוא המוקד, ונקודה זו באה לידי ביטוי בכמה הלכות: דמו של הפסח נשפך על משקוף הבית; בזמן אכילת הפסח היציאה מן הבית אסורה ושחיטת הפסח נעשית בבית. לעומת זאת, בפסח דורות המוקד הוא בית המקדש, שהרי דמו של הפסח נשפך אל יסוד המזבח, ושחיטת הפסח נעשית בעזרה. המעבר מבית לבית המקדש, משקף את השוני בין פסח מצרים לבין פסח דורות: פסח מצרים היה קורבן שתכליתו העמדת חיץ מפני המשחית על ידי טיהור בתי ישראל מטומאות מצרים, ואילו המוקד של פסח דורות הוא זכירה, בה המאורעות ההיסטוריים מהווים תשתית לקיומה של החגיגה. בפסח דורות אין משחית העומד בפתח ביתם של עם ישראל, אלא העם עולה לרגל לבית המקדש, מתיישב חבורות חבורות, ונזכר ביציאת מצרים על ידי הקרבת קרבן הפסח, אכילת פסח מצה ומרור ואמירת פסוקי הלל המצרי. כך, מקורבן שתכליתו הייתה חיטוי, קורבן הפסח הופך לקורבן זכירה, בו עם ישראל נזכר בקורותיו ומחבר עבר אל עתיד.

ג. דרכי הבאת הדם למזבח

אחד ממאפייניו הייחודים של קורבן הפסח הוא שדם קרבן פסח ניתן בשפיכה אל יסוד המזבח, ולא נזרק על המזבח כדם עולות, חטאות, אשמות, תודות ושלמים;[1] מדוע?

הגמרא (פסחים קכא.) מביאה את שיטתו של תנא דבי רבי ישמעאל 'ששפיכה בכלל זריקה', קביעה המצמצמת את הפער שבין זריקה לבין שפיכה. הראשונים נחלקו בביאור היחס שבין זריקה לשפיכה לאור חידוש זה.

שיטת התוספות (פסחים קכא:) היא שמאחר ואין פער גדול בין שפיכה לבין זריקה, שכן בשניהם התכלית היא הבאת הדם ליסוד המזבח, שפיכה יכול להוות תחליף לזריקה. ברם, זריקה לא תוכל להוות תחליף לשפיכה, כיוון שבעת זריקת הדם חלק מן הדם נשאר על קרנות המזבח ולא יגיע ליסודו. לכן, כאשר יש דרישה לשפיכה, לא ניתן לזרוק את הדם.

הרמב"ם (הלכות קורבן פסח, ג', ט) כותב כי "הניתנין בזריקה אל יתנם בשפיכה לכתחילה". ר' חיים (מובא בחידושי הגרי"ז, זבחים לז.) מסביר כי לדעת הרמב"ם שפיכה וזריקה זהים בכך ששניהם מביאים את הדם אל המזבח (ולכן בדיעבד יוצאים ידי חובה בשפיכה גם כאשר צריך זריקה), אלא שדין חילוק מתנות הדם על גבי המזבח[2] הוא תוספת ייחודית בזריקה שאינו מקויים בשפיכה, ולכן שפיכה אינה מהווה תחליף לכתחילה לזריקה.[3]

לרבנו חיים הכהן (תוספות, שם) הייתה גרסה אחרת בגמרא: "שפיכה בכלל זריקה וזריקה בכלל שפיכה". לפי שיטה זאת אין משמעות מיוחדת לדרכי הבאת הדם השונות.

ניתן לחלק לשניים את שלושת הגישות הללו: שיטות הרמב"ם והתוספות מחד, המבחינות בין הפערים האיכותיים שיש בין זריקה לבין שפיכה, ומאידך שיטת רבנו

התפיסה לפיה שפיכה וזריקה הן שתי פעולות שונות נובעת מן היסטוריה של פסח מצרים: זהו הקורבן הראשון עליו הצטווה עם ישראל, קורבן בו הוא הצטווה 'לשחוט' את הסמלים המקודשים של מצרים ולתת להם משמעות חדשה, כפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים:

ומפני זאת הכונה בעצמה צונו לשחוט כבש בפסח ולהזות דמו במצרים על השערים מחוץ. לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סבה ממיתה, הוא המציל מן המוות. ופסח ה' על הפתח "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות, י"ב, כד), גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקין אותו עובדי עבוד זרה. זהו הטעם בבחירת השלש המינין האלה לבד לקרבן, מחובר אל היות אלו השלשת מינין גם כן נמצאים מאד.

(ג', מו).

שפיכת הדם היא הצהרה כי דם השעירים צריך לשוב לאדמה: האדם נפטר מן הדם ולא עושה בו שימוש, ומתרחק מכל אפשרות לעשות בדם שימוש לעבודה זרה.

ד. ברית

שני המאפיינים הייחודים של קורבן הפסח אותם הצגנו לאורך דברינו - חיטוי וזכירה - מתחברים למאפיין שלישי, ברית:

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

(שמות, י"ב, כה - כז).

הכתוב מעיד כי אכילת הפסח לעתיד תשמש ככלי לזכירה לדורות הבאים; ותהליך הזכירה הוא גם תהליך ברית וחיבור לאומה, כפי שעולה במדרש:

"בעבור זה עשה ה' לי" (שמות, י"ג ח). למה נאמר? לפי שהוא אומר "מה העבודה הזאת לכם" (שם, כו) אלא זה בן רשע הוא, שהוציא את עצמו מן הכלל. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה הוציאהו מן הכלל "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" - "לי" ולא לך. ולפי שהוצאת את עצמך מן הכלל, אלו היית שם לא היית נגאל.

(מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא, פרשה י"ז).

 

 

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*