זבחים | דף נד | חלקו של טורף | 2

בעיון הקודם הצענו שני הסברים למיקומו הייחודי של המזבח, בתפר שבין נחלת יהודה ובנימין. דומה, שההסברים שהצענו אינם הולמים את הביטוי הייחודי הנזכר בסוגייתינו: "חלקו של טורף". הגמרא מכנה את בנימין "טורף", ואף מוסיפה ומתארת את צערו על כך שלא זכה שהמזבח כולו יעמוד בחלקו. מן הגמרא ניתן להסיק, כי קיים מתח, ושמא נאמר אף תחרות של ממש, בין יהודה ובנימין בעניין הזכות במזבח ובשכינה. ואכן, הבנה דומה מצאנו במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בשלח, פרשה ה'):

"ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה ... כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצוהבין קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה שנאמר "שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם" ... אל תקרי רודם אלא רד ים. התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים שנאמר "שרי יהודה רגמתם".
משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן. נכנס לחדרו בלילה אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה; אמר לגדול העמידני בשלש שעות ביום. בא קטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול, אמר לו לא אמר לי אלא בשלש שעות ביום; והקטן אומר לא אמר לי אלא עם הנץ החמה. מתוך שהיו עומדין וצוהבין - ננער אביהם; אמר להם: בני, מכל מקום שניכם לא כוונתם אלא לכבודי, אף אני לא אקפח שכרכם.
כך אמר הקב"ה מה שכר יטלו בני בנימן שירדו לים תחלה - שרת שכינה בחלקו שנאמר, "בנימן זאב יטרף" ... ומה שכר נטלו שבטו של יהודה שהיו רוגמין אותם - יהודה זכה למלכות ...".

בני שבט בנימין ביקשו לזנק אל הים בנחישות, ויהי מה. בני שבט יהודה ניסו למנוע את הירידה החפוזה ליום, והמתינו לבקיעת המים, ולהתקנת דרך סלולה בתוך הים ביבשה. הקדוש ברוך הוא קבע, ששני השבטים התכוונו לשם שמיים, ועל כן שניהם יזכו לשכר: הקדושה והמלכות.

נראה, ששורש המחלוקת בין השבטים, המשתקף גם בעימות לגבי מקום המזבח, נוגע לשאלה יסודית. שבט בנימין מתמקד באיתערותא דלתתא: אם נזנק לים, הקדוש ברוך הוא יושיענו! לעומתו, שבט יהודה ממתין לאיתערותא דלעילא, ולישועת ה' הנגלית. באופן פראדוכסאלי, השכר שהם זוכים לו הפוך. יהודה זוכה למלכות, המבטאת את מעשה האדם בכוחו וביוזמתו, ואילו בנימין זוכה ל"השראת שכינה בחלקו" - לאיתערותא דלעילא. הוי אומר - בנימין שנקט בדרך של יוזמה אישית זכתה ושרתה עליו שכינה, ויהודה שהמתין לאיתערותא דלעילא נתבע למלכות, וליוזמה אנושית.

הסבר נוסף למיקומו של המזבח עשוי להיות רמוז בביטוי מעניין הנזכר בסוגייתינו. הגמרא מכנה את בנימין בכינוי מיוחד: "בנימין הצדיק". חיפוש ממוחשב העלה, שלהוציא איזכור נידח בפסיקתא, זהו המקור היחיד לכך שבנימין מכונה "צדיק". ואמנם, במהדורת "שוטנשטיין" מצאתי, שהתקשה לבאר כינוי זה ביחס לבנימין, והציע שהדבר מבוסס על הגמרא במסכת שבת (נה:), שם נאמר שבנימין הוא אחד מארבעת האנשים שמתו בלא חטא.

דומני, שהשימוש בביטוי "צדיק" ביחס לבנימין בא לקשור אותו לאחיו הגדול - יוסף, אשר אכן מכונה בכל מקום "יוסף הצדיק". בבחינת "צדיק יסוד עולם", מייצג יוסף בכל מקום את ספירת "יסוד", הוקדמת בהשתלשלות הספירות לספירת "מלכות". ובכן, יסוד המזבח מוכרח להיות ממוקם דווקא בנחלת בני רחל - הצדיקים המתקנים את ספירת יסוד. ואמנם, בזוהר הקדוש (בהשמטות, סימן כ"ה) מצאנו:

"בְּגִין כָּךְ זָכָה בִנְיָמִן הַצַּדִּיק לְתַתָּא וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזָא לִגְבוּרָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן", דְּאִיהוּ חוּלָקֵיהּ בַּמָעֲרָב. וְהַשְׁתָּא שְׁכִינְתָּא בֵּין תְּרֵין צַדִּיקִים: צַדִּיק לְעֵילָא - יוֹסֵף הַצַּדִּיק; לְתַתָּא - בִנְיָמִן ... בְּגִין כָּךְ אִתְקְרֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא בֵּית עוֹלָמִים ... "

יוסף מבטא אידאות עליונות של צדיקות, ותפקידו של בנימין הוא להנחיל את אותן אידאות בעולם המעשה. בית המקדש הוא בית עולמים משום שהוא מחבר שני עולמות: את העולם העליון עם העולם התחתון. אך כאמור, המשותף ליוסף ובנימין הוא היסוד - מידתו של הצדיק. בהמשך אותו הקטע בזוהר, נוגעים הדברים בפירוש לעניין היסוד, ולמתח שבין יהודה ובנימין:

"בְּגִין דְּחוּלָקֵיהּ דְבִנְיָמִן הֲוָה מַעֲרָב בְּגִין כָּךְ אִית לֵיהּ יְסוֹד דְּהָא הוּא שָׁלִיט הֲוָה לְגַבֵּי הַהוּא צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. אֲבָל בְּחוּלָקֵיהּ דִיהוּדָה דְּאִיהוּ מִזְרָח לָא הֲוָה לֵיהּ יְסוֹד דְּהָא אִיהוּ אֲרְחִיקֵיה מִנֵּיהּ דִּיהַב עֵצָה לְמִזְבְּנֵיה לְמִצְרָיִם".

יהודה אמנם מסר את נפשו להצלת בנימין, אך מאידך חטא במכירת יוסף. אשר על כן, נחשב יהודה כמי שפגע ביסוד - בצדיק, וממילא אין היסוד מצוי בחלקו.

בשונה מבנימין ומיוסף, בעלי ספירת יסוד, יהודה מסמל בכל מקום את ספירת המלכות. על פי תורת הקבלה והספירות, מערכת היחסים שבין היסוד והמלכות היא מערכת מורכבת. מצד אחד, כל הספירות כולן שואפות אל המלכות, דהיינו אל ההתגלות הממשית והמעשית בעולם. מצד שני, על ספירת המלכות נאמר בכל מקום כי "לית לה מגרמה כלום". כל מהותה של ספירת מלכות היא הקבלה מן הספירות שמעליה, וזאת - באמצעות ספירת היסוד. ספירת היסוד היא כעין סיכום לכל המידות כולן, והיא המשפיעה באופן הישיר ביותר על המלכות.

מכאן, ניתן להבין כמה חמור המצב כאשר יהודה, המבטא את המלכות, פוגע ביסוד. למעשה, יש כאן ניתוק של המלכות ממקור חיותה וממקור השפע שלה. דומני, שזו הסיבה שבחלקו של יהודה אין יסוד, ועל כן נאלץ יהודה כל העת לשאת עיניים אל היסוד שבצד הרחוק ממנו - בצד הקדושה. המלכות מוכרחת לזכור תמיד, כי כדי להתקיים היא זקוקה ליסוד; אין היא תלויה בעצמה, אלא תלויה באחרים.

ובמילים פשוטות יותר: חיי המעשה, הכלולים כולם בספירת המלכות, תלויים בשאר רוח כלשהו, בהכוונה רוחנית. הכוונה זו מקורה במידות עליונות יותר, המסוכמות ומגולמות כולן בספירת היסוד. כאמור, לדעתי דווקא משום כך אין יסוד בחלקו של יהודה: יש להבהיר לו כי היסוד איננו שייך לו, והוא תלוי בשפע שאותו הוא מקבל מן העניינים שמעליו.

חשוב לזכור ולהזכיר, כי לכל מעשה שאנו עושים בעולם מוכרחת להיות הכוונה שיסודה בעולם הקודש; אנחנו צריכים לאתר את ה"יסוד", והוא המעניק לנו כוח ושאר רוח. לעניות דעתי, אחת העבודות המרכזיות המוטלת על האדם בעולמו היא הכוונת כל המעשים כולם לשם שמיים, וזאת, כאמור, מכוח הקישור שבין היסוד והמלכות.