ליקוטי מוהר"ן | תורה א | ח"ן, חוכמה ומלכות

סה"כ חמש ושבע דקות

פתיחה לכלל השיעורים

בסדרת שיעורים זו אנו נלמד מתורתו של רבי נחמן בספרו המוכר והמרכזי ביותר, ליקוטי מוהר"ן. ישנן הרבה דרכים להתחיל ללמוד את הספר ליקוטי מוהר"ן, כאשר רק אחת מהן היא להתחיל מההתחלה וללמוד את התורה הראשונה. אמנם בדרך זו לא כולם נוקטים, כיוון שהיא עוסקת בנושא שהכי קשה לנתח אותו – התמימות, אך דווקא ר' נחמן כן פתח כך, והוא עשה זאת באזמל חד ודק על מנת שאולי גם אנו נזכה לתמימות זו. מכיוון שבה בחר לפתוח את ספרו, הרי שהיא הפתח לספר כולו. לאורך השנה לא נלמד את התורות כסדרן, אלא בכל פעם נלמד משהו שנמצא בו אור ותקווה, שיש בו יכולת להבהיר דברים – ולעורר אותם.

 

א. פתיחת התורה

"אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה (תְּהִלִּים קי''ט). דַּע, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת, שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים וְהַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי. כִּי עַכְשָׁו בָּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חֵן וַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִיתִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָפַל כִּי עַכְשָׁו עִקַּר הַחֲשִׁיבוּת וְהַחֵן הוּא אֶצְלָם. אֲבָל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כִּי הַתּוֹרָה נִקְרֵאת (מִשְׁלֵי ה) : ''אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן'' שֶׁמַּעֲלָה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ (עֵרוּבִין נ''ד:). וְעַל יְדֵי זֵה נִתְקַבְּלִין כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת"                                                                                  (לקוטי מוהר"ן, תורה א')

בראש כמעט כל תורה בליקוטי מוהר"ן יש פסוק, במקרים רבים מספר תהלים. הפסוק שרבי נחמן פותח בו את תורה א', ובעצם את כל הספר, הוא הפסוק:

"אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'"                                                              (תהלים קי"ט, א')

כבר במילה הראשונה, "אשרי", אפשר לזהות קריאת כיוון, מקום שאליו רבי נחמן רוצה לקחת אותנו. מה רבי נחמן מנסה להעניק לנו? אושר! אכן גם דוד המלך פתח את ספר תהלים באותה מילה[1]. אמנם, רבי נחמן בחר דווקא את הפסוק שמתחיל את פרק קי"ט בתהלים ולא את פרק א', ללמדנו שהאושר האמיתי נמצא דווקא בתמימות, "אשרי תמימי דרך". והנה הנחייתו הראשונה של רבי נחמן: מי שמחפש אושר ראוי שירכוש חזרה את אותה תמימות אבודה.

בהמשך הדברים אנו ננסה לברר מהי בדיוק אותה  התמימות, נראה שיש דרך להדריך לאותה תמימות, וכן נבחין בכך שיש לה מחיר – אבל גם תמורה, כמובן.

 

ב. קבלת התפילה – דרך התורה!

רבי נחמן פותח בכך שהוא מחפש מדוע התפילות שלנו הולכות לאיבוד ומדוע הן אינן מתקבלות. ברמה הפשוטה זוהי הרגשה שבשמיים לא מקיימים את מה שאני מבקש, אך יש גם רמה עמוקה יותר בה האדם מרגיש שאין לו אוזן קשבת, שהתפילה אפילו לא הגיעה למעלה לשמים. לא רק שהקב"ה לא ענה לבקשתי, אלא הוא אפילו לא שמע אותה ח"ו. אם כן, רבי נחמן מנסה לברר לאן נעלמה אותה תחושה בסיסית ויסודית שיש מישהו ששומע אותי, תחושה לה זכאי כל יהודי שתפילה על שפתיו. היכן היא אותה התחושה?

התשובה שרבי נחמן מעניק לשאלה הזו היא מפתיעה ביותר. לדבריו, הסיבה שהתפילות אינם מתקבלות, או הדרך שבה הם כן יתקבלו – קשור לתורה. "על ידי התורה מתקבלים כל התפילות וכל הבקשות". כאמור, זוהי תשובה מפתיעה ביותר, שכן בתפיסה הפשוטה תורה ותפילה הם דברים שונים לחלוטין, אולי אפילו הפוכים אחד מהשני. יש הבדל עצום בין האדם שמתפלל ופונה לקב"ה מנהמת לבו, שמבטא את הפנימיות שלו, לבין המקום שבו ישנו ציווי ודרישה מהשמים. את הנקודה הזו עוד נצטרך לברר.

בכל אופן, יוצא שהתורה גם כאן היא סוג של אמצעי כדי שהאדם יגיע אל התפילה. פה  נעיר הערה חשובה. רבי נחמן ידוע בעולם יותר כמתפלל, ואנחנו נדבר על כך עוד רבות, אך לא כל כך ידוע המקום שבו רבי נחמן היה למדן גדול[2]. כל מי שרואה את ליקוטי מוהר"ן מבחין שרבי נחמן למד הרבה מאוד, שהוא מחבר קצוות של ענפי תורה ממקומות שונים ומקשר אותם למקום אחד. דבר זה מצריך הרבה הבנה ועומק.

 

ג. מעלה חן

בדבריו, מסביר רבי נחמן כיצד התורה מועילה לתפילה:

"כִּי עַכְשָׁו בָּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חֵן וַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִיתִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָפַל כִּי עַכְשָׁו עִקַּר הַחֲשִׁיבוּת וְהַחֵן הוּא אֶצְלָם. אֲבָל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל"

אם כן, הדבר הראשון שרבי נחמן מחפש בתורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן זה את החן. לאן הלך החן של הדיבורים שלנו? לאן נעלם החן של היהדות והמצוות? אם היה חן לדברים, אם לדיבורים שלי היה חן, הם היו מתקבלים. לא רק על ידי בני אדם, אלא גם על ידי הקב"ה. אבל החן הלך לאיבוד, ודברינו ודיבורנו לא משפיעים, לא מתקבלים. ככל הנראה החן נמצא "אצלם", אצל הגויים[3].

כבר אפשר לציין שיש הרבה חן בעצם העובדה שרבי נחמן פותח בבקשת החן, אולם להסביר למה כוונת רבי נחמן במושג "חן" קשה מאוד. לרבי נחמן עצמו היה חן גדול, כפי שמעיד תלמידו המובהק ר' נתן. בד בבד עם זה ציין רבי נתן את אובדנו של החן וכן אמר על עצמו: "חן האמת של ר' נחמן אין לי, אבל גם את חן השקר של כל העולם אין לי".

על מנת להסביר את הדברים, מצטט לנו רבי נחמן מדברי שלמה המלך על התורה:

"אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"                    (משלי ה', י"ט)

האם באמת מי שמתבונן בתורה מוצא שם את החן? מדוע התורה היא "יעלת חן"? במהלך השיעור אנחנו ננסה להבין אט אט את הדברים, ונראה שבהמשך רבי נחמן ינסה לתת לנו הדרכה איך מוצאים את החן הזה. רק נזכיר שעל נח נאמר:

"וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'"                                                                                            (בראשית ו', ח')

כבר מהפסוק הראשון שמתאר את נח, בסוף פרשת בראשית, רואים שחן הוא סוג של מציאה. כשנח השיג את החן נאמר עליו שהוא "מצא חן", כפי שנאמר על עם ישראל "מצא חן במדבר" (ירמיהו ל"א, א'). פעל זה מרמז שבאמת החן שייך לי. לכל אחד ואחד יש חן אלא שהוא לא אצלו, הוא אבד לו –  ויש למצוא אותו.

מדברים אלו כבר אפשר להריח ניחוחות הגעגועים הברסלבריאים, כפי שמתוארים ב"מעשה מאבידת בת מלך", סיפורו הראשון של ר' נחמן. משעה שהתיר לנו ר' נחמן לכסוף ולהתגעגע הוא פתח לפנינו אופקים חדשים מהם נהגנו להתעלם עד כה, אופקים שהם משאת נפשו ודרכו של ר' נחמן בכל תורתו בחפשו את החן האבוד.

 

ד. חכמה – התמקדות באותו הדבר

ממשיך רבי נחמן וכותב:

"כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהֶלֶת ח): ''חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו''. וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקב כִּי יַעֲקב זָכָה לַבְּכוֹרָה שֶׁהוּא רֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה (תִּקּוּנִים תִּקּוּן י''ד, זהַר מִשְׁפָּטִים קכ''א:) כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קי''א): ''רֵאשִׁית חָכְמָה'' (בְּרֵאשִׁית כ''ז). וזה בחינת ''וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם'', וְתַרְגּוּם אוּנְקְלוֹס: וְחַכְּמַנִי. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ, כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא מֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶה בְּחִינַת (מִשְׁלֵי ד): ''וְארַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם''. וְזֶה בְּחִינַת חֵית לְשׁוֹן חִיּוּת (עיין זוהר פנחס רמ''ה: ובתיקונים תיקון ס''ה) כִּי הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהֶלֶת ז): ''הַחָכְמָה תְחַיֶּה' בעליה'

רבי נחמן מפרק את המושג חן לשנים – האות חית והאות נון, ומתחיל בהסבר האות חית שמייצגת את החכמה. בצורה שטחית חכמה היא מיומנות שכלית, אבל בעומק חכמה היא מושג קבלי המופיע בספרי החסידות והקבלה כאחד מעשר הספירות[4], עליהם עוד נדבר במהלך השנה. בשורות הקרובות נתמקד בחכמה, אותה מגדיר רבי נחמן כבר בתחילת התורה.

מקריאה מדוקדקת של השורה הראשונה בקטע זה בתורה ניתן להבחין שבהגדרת החכמה יש ביטוי שחוזר על עצמו מספר פעמים: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר לקשר עצמו לחכמה והשכל שיש בכל דבר כדי שיאיר לו השכל שבכל דבר להתקרב לה יתברך על ידי אותו דבר". נראה כי הסיבה שרבי נחמן חוזר על הביטוי הזה הוא כי זה בדיוק ההגדרה וההדרכה להבין מהי חכמה – לחזור על הדברים פעם אחר פעם.

דוד המלך אמר ש"ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קי"א, י'), ואכן החכמה היא סוג של ראשית, סוג של התחלה. הבסיס להכל, ההתחלה, היא היראה. רבי נחמן מסביר, שהחכמה האמיתית היא להתעכב על ההתחלה, על הראשית, "בחינת ויעקבני זה פעמיים". מה פירוש ההתעכבות הזו? זה לומר את אותו הדבר פעם אחר פעם – וזו החכמה. משפטי החכמה הם היכולת לומר את אותו הדבר פעם נוספת, הם המוכנות להתעכב באותו דבר פעם נוספת. בלוגיקה טכניקה זו נחשבת בדרך כלל ל"טאוטולוגיה", להסביר דבר מסוים על ידי עצמו. בלוגיקה זו טעות, כי כדי להסביר דברים צריך להסביר אותו מבחוץ, צריך לחרוג ממנו כדי להבין אותו. זו החשיבה הלוגית הרגילה, אך במשפטי החכמה לעומת זאת, אנו מתעקשים לעמוד במקום שבו הדברים נמצאים, להיות באותו מקום.  החכמה היא להסתכל באותו דבר, להתעכב בו, לחזור אליו ולהיות בו. הראשית היא להיות כאן.

החכמה אם כן היא ההתעקשות ללמוד את הדברים מתוך הדברים עצמם. גלומה בה האמונה שבדברים כפי שהם שרויה יד ה', שההתעכבות הזאת על עצם הדבר תפיק את הפנימיות שלו וששווה להתעכב לשם כך. החכמה מתחילה בחית, וכהגייתה היא מבטאת חיכוך עז עם הדברים בנסיון אמיתי למצות את החיים (שגם מתחילה באות חית) שבתוכו, "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז', י"ב). יש תמימות רבה בהליכה כזו במציאות, כפי שכבר פתחנו "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'". גם התורה עצמה פותחת ב"ראשית", וכפי שמתרגם התרגום הירושלמי "בחכמתא" דהיינו "ראשית חכמה". ראשית התורה היא אותה המוכנות לחזור ולהתעכב על הראשית, חזרה המבטאת אמון במציאות ואמונה בפנימיות הטמונה בתוכה. ללא אלו אין תורה.

לחזור לראשית משמעו לחזור לדברים עצמם ולעצם היותם. אכן מי שרוצה להאמין בחידוש העולם, כפי שמספרת לנו התורה בפסוק הראשון, צריך לחזור ל"ראשית", ל"בראשית", וכדרכה של ראשית אין דבר שקודם לה שניתן להיסמך עליו. כך היא האמונה בבריאה "יש מאין" שליש אין על מי להיסמך חוץ מההשענות על עצם היותו כפי שהוא, ברוא על ידי ה'. אין להסביר שום דבר על ידי "יש" אחר כפי שרגילים אנו בדרך כלל.

מי שנגע בעומקו של רעיון זה היה פרנץ רוזנצוויג אשר ספרו "כוכב הגאולה" מנסה להחזיר לחכמה את התמימות שלה ולכל את השכל הישר שאבד לו. בספרו הוא מתאר את השתלשלות המחשבה האנושית כמחפשת גם היא את ה"ראשית" (ה"arche" בלטינית). מושא חיפושם היה להבין את ה"אחד" המסביר את הכל. המשפטים הקדם-סוקראטיים כגון "הכל אש", "הכל מים" או "הכל מספר" הם ביטוי לזה. אולם לטענתו של רוזנצוויג הנסיון להסביר את "הכל" על ידי האחד הינו סוג של עריצות היוצרת סיכסוך פנימי בתוך המציאות. הסכסוך נובע מעצם היומרה להסביר דבר אחד על ידי משנהו מתוך נסיון להסביר את "הכל". באופן זה הסבר של דבר הינו ממילא גם חתירה תחתיו.

על פי רוזנצוויג, יש להתחיל את המחשבה מהנחת יסוד הפוכה, שאיננה חותרת תחת הדברים אלא יוצאת מהם כנקודת מוצא. הדברים אינם אלא עצמם, כמו בצל שגם אם תקלף אתו שכבה אחר שכבה לא תמצא בו אלא בצל. זאת ה"ראשית" כפי שהיא. לכל דבר שפה משלו ודרך הופעה משלו וכדי להגיע אליו יש קודם כל לקבלו אותו באשר הוא. זאת "ראשית החכמה".

 

ה. הסתכלות באור נכון על העולם

החכמה משחררת אותנו מהצורך להסביר ולתלות דבר בדבר ובכך יוצקת בתמונת עולמינו חירות להבין את הדברים מחדש, מ"בראשית". המוכנות להפריד דבר מדבר מבטאת גם את האמון בו, שאין צורך להוסיף עליו דבר מחוצה לו רק להאיר את אשר בו, "ויהי אור":

"וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ"                    (קהלת ב', י"ג)

מהו אם כן היתרון של החכמה שהיא אומרת אותו הדבר, שהיא לא מחדשת שום דבר, שהיא אומרת את אותו הדבר שוב ושוב? הרי לא הוספנו שום דבר בעולם, רק הארנו אותו עצמו – זה היתרון העצום של החכמה, שמחיה את בעליה, שנותנת כח ואמון בדברים עצמם.

על ידי האור מקבל הדבר לפתע את עצם היותו, את החירות שלו, את היכולת שלו להיות. זהו חידוש העולם, זוהי האמונה בבריאה – ההבנה שעל האדם להעמיק בתוך חייו, בתוך עצמו. המילה הראשונה בתורה היא "בראשית", שהעולם נברא על ידי הראשית. העולם הוא חידוש, להריח פרח, להאזין לציוץ הציפורים, זו קבלת העולם כפי שהוא. לא לנסות להחליף אותו במשהו אחר, זה השכל האמיתי.

בספרי הקבלה מובא שקשה מאוד להשיג את החכמה[5]. מדוע? משום שיש קושי להשיג את הפשטות הזו, את התמימות של יעקב, שהיה "איש תם" (בראשית כ"ה, כ"ז), אדם שמתהלך בתמימות בעולם. אדם שנהנה מהפרח, מהשמיים, מהמדע, מההיסטוריה – בלי לנסות לערבב בין דבר לדבר, בלי לחשוב שאחד דוחק את רגלי השני.

התמימות הזו היא חידוש – היא חידוש בכך שהיא מיוחדת, והיא גם חידושו של העולם. היכולת ללכת בעולם ולהאמין בכך שהוא מתחדש בכל רגע, להבין שבכל רגע ורגע יש מסר חדש, מסר שנועד רק אלי – במקום ובזמן שבו אני נמצא. המוכנות לקבל דבר כזה זה הראשית, זו האות חית. זה המשמעות שמדבר עליה רבי נחמן כשהוא אומר שצריך להתעכב.

לאור זאת מובן מדוע "ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כ"ה, ל"ד). הוא לגלג על התמימות של יעקב, על הנאיביות ועל המחשבה שאפשר להבין משהו רק ממנו עצמו, על הטענה כאילו בכל דבר יש את המשמעות הפנימית שלו בפני עצמו ושהסתכלות כזו תקדם את האדם לאיזה שהוא מקום.

מה שרואים אצל רבי נחמן, ובעצם רואים בחסידות ובכלל האמונה בקב"ה, היא שכדי להגיע לעומק של דבר מסוים צריך להאמין בו. אם מגיעים למשהו ומנסים להסביר אותו על ידי משהו אחר, בעצם חותרים תחתיו, כבר מחליפים אותו במשהו אחר. האמון בדבר מסוים, להקשיב לשכל של אותו הדבר, זה מצריך מידה רבה של עקשות.

השכל שאנחנו מבינים עכשיו בדברי רבי נחמן, הוא שכל דבר יאיר לנו להתקרב ל-ה' ע"י אותו דבר. ראשית חכמה, השכל הראשון שרבי נחמן רוצה ללמד אותנו, החית, הוא החיכוך עם המציאות. תתעקש לפגוש בדבר עצמו, תתעקש לראות את מה שהוא ולא משהו אחר – בתמימות ובאמונה, בפשיטות וביושר. מה תראה? את מה ש-ה' רוצה להראות לך.

על מנת להיכנס לפנימיות של העולם צריך קודם כל לקבל אותו עצמו. הנטיה האנושית שלנו היא תמיד לחפש מה הדבר שווה, מה הוא נותן לי ומאפשר לי, אבל לא מה הוא הדבר לכשעצמו. אם אני מאמין בדבר עצמו, אני בעצם מבין שיש לעולם מסר, שיש בו תוכן, שבכל דבר יש ערך, שכל דבר שקורה לי הוא נועד על מנת להעביר לי מסר מסוים, מטרתו לקרב אותי ל-ה' יתברך.

 

ו. ללכת בתורת ה'

ועם הדברים האלו לא עומדים, אלא הולכים. רבי נחמן מספר לנו על "תמימי דרך ההולכים בתורת ה'". מה הכוונה ב"הולכים בתורת ה' "? איך "הולכים" עם התורה? ללכת, הכוונה לראת איך הדברים נמצאים בכל זוויות והקשרי החיים. במקרים שונים, במציאויות שונות. לא מספיק להבין את התורה, אפילו לא מספיק להסכים לה – כדי לרכוש את התורה צריך ללכת איתה, לראות איפה היא פוגשת אותי בחיים, להבין איך אני מיישם את העקרונות שראינו, את נתינת המקום לכל דבר, בחיים שלי.

ללכת עם התורה זוהי אחת מההדרכות היפות של רבי נחמן. לא רק להבין את התורה, לא רק לתפוש אותה בשכל אלא להתפלל עליה, ללכת איתה כל היום, לנסות אותה בחיים שלך ממש. לא רק בראש ולא רק בידיים אלא גם ברגליים. ללכת איתה למקומות הכי פשוטים, הכי נמוכים. ההתחלה היא לקבל את הדבר – ואולי לכן נקראת תורת הנסתר "קבלה", כי כדי להכנס לעולם הפנימי, כדי להיכנס אל חכמת הנסתר (ח"ן), ראשית כל צריך חכמה – צריך לדעת לקבל את הדבר כמו שהוא, חכמה שיתכן והרגלים יודעות טוב יותר מהראש!

בעצם, מה שרבי נחמן מנסה להסביר לנו הוא שבכל דבר, בכל מצב וסיטואציה בחיים, יש פנימיות ויש מסר איך להתקרב ל-ה' יתברך. תטבול עוד יותר בעולם, מנחה רבי נחמן את האנשים בעול, תתעמק בו יותר – זוהי החכמה.

 

ז. נון של מלכות

עד עתה דברנו על האת חית, המייצגת את החכמה, וכעת נעבור, בעקבות רבי נחמן, לאות נון המייצגת את המלכות:

"אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאוֹר הַשֵּׂכֶל גָּדוֹל מְאד אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֵלָיו כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינַת נוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע''ב): ''לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ'', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י: לְשׁוֹן מַלְכוּת. וְזֶה בְּחִינַת לְבָנָה כִּי הַלְּבָנָה אֵין לָהּ אוֹר מֵעַצְמָהּ כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵהַשֶּׁמֶשׁ (זהַר וַיְּחִי רל''ח). וְזֶהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת, דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם אֶלָּא מַה שֶּׁמְקַבֶּלֶת מִן הַחֵית, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ כַּנַּ''ל וְנַעֲשֶׂה (יְשַׁעְיָהוּ ל): ''אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה''.

האות נון מייצגת את ספירת המלכות[6], הספירה שבקבלה ובחסידות נחשבת לנמוכה ביותר. המלכות נקראת "עניה ודלה" (בהמשך התורה), ומתוארת כמי ש"לית ליה מגרמיה כלום". לכאורה נקודה זו, שהמלכות היא המידה הנמוכה ביותר, מוזר ומהפכני ביותר – דווקא המלך, יותר מכולם, נחשב עני?! דווקא לו אין כלום בפני עצמו?!

והתשובה היא כן – למלך אין שום דבר משלו, אין לו שום משמעות כשלעצמו. עצם הגדרתו כמלך הוא כמי שכל מה שיש לו הוא מהעם. המלך הוא אכן עירום, אין לו כלום בפני עצמו אלא רק מה שהעם נותן לו[7].

על מנת להתמודד על העובדה שכל מה שיש למלך מגיע מהעם, מגיע מאנשים אחרים, מלך נפוץ ינקוט בדרך הכח. הוא יפעל בכוחניות נגד העם, ויגרום לו לבצע את רצונותיו בכפיה (אע"פ שהכח היחיד שיש לו הוא מהם). כמובן, זו אינה המלכות שאנו רוצים. מידת המלכות אצל כל אדם, ולהבדיל אצל ה' יתברך, היא אחרת – יש בה ענווה.

המלך צריך שיהיה בו מידה של ענווה, מידה של ביטול. מדוע? משום שהכח הגדול ביותר של המלך, כח שאין לאף אחר בממלכה, הוא היותו עצמו. מלך שמוכן להיות עצמו, אדם שמוכן להיות הוא בעצמו[8], איך שהוא, הוא מלך. אם למלך יש ביטול, דהיינו המוכנות להיות הוא עצמו, להיות רק מה שאני[9], אז הוא יכול להיות מלך. אם אדם יש לו ביטול, באופן פרדוכסלי יש לו את עצמו יותר. לרוב אנחנו חושבים שאם האדם מבטל את עצמו אז הוא לא יהיה, אך בעצם זה החירות של ההוויה, להיות אתה עצמך[10].

הכח של המלכות איננו כח חיצוני אלא פנימי, כפי שמידתו של המלך האמיתי שהוא ביטול, מתוך ההכרה שאין לו מעצמו כלום, כך גם הכח שלו נובע מתוך הביטול הזה עצמו, ומתוך האמת הפנימית שבוקעת מדבריו.

 

ט. הביטול לאמת

הביטול כתכונה מלכותית מפנה מקום לאמת גדולה יותר שתשרה מלמעלה. מלכות אמיתית לא מדברת בשם עצמה אלא בשם אמת פנימית אשר בביטולה יכולה לחלחל ללב העם. ככל שיהיה ביטול בליבו של המלך כך גם מלכותו תחלחל בליבותיהם על האמת הפנימית שבה. לפי דברינו מלך אמיתי הוא מלך שיודע בליבו שכל מלכותו לא באה לו אלא מה'. מלך שבטל ל-ה' יגלה שאכן דבריו, דבר ה', מחלחלים אלא לב העם ללא כח. זוהי מלכות אמיתית.

אדם שמוכן לוותר על כל ה"יש" שמסביב, אדם שמוכן ללכת בדרך שלא סלולה, דרך חדשה – הוא האדם שמקבל הנהגה, את ההנהגה שלו, את ההגה על החיים שלו. אדם שיהיה מוכן לוותר על כל הקליפות והמעטפות שמכסות אותו, יגלה בתוכו את עצמיותו הפשוטה ואת ההנהגה הפנימית, את היכולת להחליט החלטות ללא שיקולים זרים, כמו מלכות אמיתית. לדעת מה ה' רוצה ממני באמת, מה נכון לעשות עכשיו. אדם שיש לו את היכולת הזו – יש לו את עצמו, ויש לו גם הנהגה ומלכות, כל העם הולכים אחריו.

בעצם, אם האדם רוצה שלמילים שלו יהיה ערך, אז הוא לא יכול להגיד אותם רק בשם עצמו. אם האדם רוצה שלמילותיו יהיה מלכות, היינו שיהיה להם התפשטות, שיקבלו אותם, הוא מוכרח לדבר בשם האמת. האדם צריך להיות מוכן לבטל את עצמו, לא לנסות להאדיר את עצמו[11].

סיום

נקל לראות איך שני המושגים עליהם התעכבנו היום קשורים זה לזה. החכמה המחזירה אותנו אל הדברים עצמם בהתחדשות מתמדת זקוקה לביטול העצמי ולקבלה העצמית של המלכות כדי להתקבל. רק מלך אמיתי ידע להתבטל אל דברה של החכמה מתוך אמונה והשענות על התוכן הפנימי של הדברים כפי שהם. רק מי שמוסר את המלכות ל-ה' ידע להתחדש בכל פעם, להבין מחדש את החכמה המחכה לו זו הפעם, איך להתקרב ל-ה' על ידי אותו הדבר. מתברר שהמבטל את עצמו לחכמה ה' הגלומה בתורה מקבל לא רק "חית" אלא גם "נון", ויחדיו מעלין הם חן על לומדיה.

הביטול הפנימי אל הדברים נותן לדבריו של האדם את המעוף להגיע ולחלחל אל ליבותיהם של שומעיו. הם נעתרים אל התוכן הפנימי שלהם, הוא החכמה הגלומה בהם, העטוף בעטיפה של מלכות אשר בביטולה מחלחלת בעד כל סדק. וכיוון שאינה מחפשת את כבוד עצמה קל משקלה להגיע רחוק בכנפי ביטולה עד אפילו לב השמים, עד כיסא הכבוד.