שמיני | חנוכת המשכן במזבח

[1] עיון זה יתמקד בירידת האש על גבי המזבח בחנוכת המשכן, במקדש שלמה, בבית שני, ובבעירתה באש המנורה - ברביעית. הלימוד לא יכיל התייחסות לציר נוסף, המתרחש במקביל, במהלכו השוכן בא אל הבית בדמות ענן הממלא את הבית:  "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:  כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:(שמות מ', ל"ד-ל"ח). תיאור דומה נזכר גם בספר מלכים: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (מלכים א ח', י"א).

[2] בעיוננו לפרשת צו (בפרק 'קרבן מהו') הערנו על העובדה שבספר ויקרא לא מתוארת 'העברת רשות' אל הקדש, מכיוון שנקודת המוצא בספר היא - שהכל של א-להים. העברה שכזו נלמדת מפסוקים בספר דברים (ראה שם הערה 4), והיא קיימת בהרחבה גדולה בתורה שבעל פה המדברת על הקדשתו של הקרבן.

[3]קרבן משמש כתמורה לאדם - בסיפור העקידה, בו האיל מוקרב כעולה תחת יצחק: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, י"ג); גם סיפור מותם של נדב ואביהוא, מקבל משמעות דומה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"
( ויקרא י', ב').

[4] "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב', י"א);  לצד השאור נזכר הדבש, ושניהם מנוגדים למידת ההתבטלות המאפיינת את עבודת המזבח.

[5]המחשה לעיקרון זה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שם, ג'). העם מצטווה לזכור את יציאת מצרים בהקשר לחוזק היד שחוללה אותה. 'יד ה'' פירושה 'מעשה א-לוהים' או - פועלו. 'חוזק יד ה'' פירושו - מעשה א-להי 'חזק', שאינו תלוי או נשען על חוקי הטבע וסדריו. משל לאב האוחז בידו בבנו והולך עמו, בדרך ובקצב שהאב מכתיב. הבן מניע את רגליו וגופו, משתף פעולה, אבל באמת, 'ידו החזקה' של האב מניעה אותו. יציאת מצרים מגלמת את המעשה הא-להי הבלתי תלוי, שבלעדיו לא היה העם יוצא משעבוד מצרים. האיסור הנגזר מכך הוא - "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ", המתפרש כחזרה אל המעשה
הא-לוהי שאינו תלוי בנסיבות העולם. אות וסימן לחוזק ידו של א-להים.

[6]בתורה: "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כ"א, י"ד) - את ההורג במזיד המזבח אינו קולט. ובנביא: אדוניהו חושש שמא יהרגהו שלמה אחיו לאחר שהומלך,  אוחז בקרנות המזבח, ואכן הוא ניצל בשל זאת: "וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ וָמֵת: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה לֵךְ לְבֵיתֶך" (מלכים א', א', נ'-נ"ג); גם יואב בן צרויה נוקט בדרך דומה, לאחר שהשתתף במרד: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מלכים א' ב', כ"ח). למעשה, מכיוון שיואב הרג במזיד שני שרי צבא, קרנות המזבח אינן מצילות אותו, כפי הכתוב בשמות כ"א, י"ד (כך פירשו חכמים במדרש במדבר רבה כ"ג, י"ג). בתורה שבעל פה הורחבה ההלכה גם לכהן בזמן עבודתו, שהמזבח מצילו.

[7] בדומה לחוק הבינלאומי כיום, לפיו הבריחה אל שגרירות זרה מקנה לאדם חסינות.

[8]מקור לכך במקרא: "וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה: וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'" (מלכים א ח', ו'-י'). בפרשת העלאת הארון מכנים הפסוקים את ה' בשם - 'יושב הכרובים' - "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר  נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו" (שמואל ב' ו', ב'). ובמדרש: "ראה מה הארון חביב שהמשכן כלו לא נעשה אלא בשביל הארון שהשכינה בתוכו וכל הנסים שהיו נעשים לישראל בארון היו נעשים לפי שהשכינה בתוכו, ראה מה כתיב בו: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י) והיה הורג נחשים ועקרבים ושורף את הקוצין והורג שונאיהן של ישראל... ראו כמה נסים בארון ולמה שהשכינה והתורה היתה בתוכו, וכל מקום שהתורה שם השכינה שם עמה, שנא' (מלאכי ג) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" לפיכך חביב הארון מכל כלי המשכן (מדרש תנחומא ויקהל סימן ז).  

[9] ובמימוש: "וּבְבֹא   מֹשֶׁה   אֶל  אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר  אֵלָיו" (במדבר ז', פ"ט).

[10] "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (שם י', ל"ג - ל"ו).

[11] ראה עיוננו על כך בהרחבה בפרשת במדבר.

[12] ספר מלכים מתעלם מאירוע זה, ותחת זאת הוא מתמקד בענן המלא את הבית: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (מלכים א ח', י"א). דומה שההתעלמות מהווה ביטוי לעיקרון שיצוין בפרק 'סוף דבר'.

[13] דומה שההתעלמות המקראית מאירוע זה מצביעה על מיקוד אחר שהמקרא משווה למעמד זה בימי עזרא - לא של נס אלא של טבע. עוד ראה הערה קודמת.

[14] בניגוד לשלוש החנוכות הראשונות (משכן, מקדש שלמה ובבית שני), בהן נבנה מקדש חדש, כעת מדובר על חניכה בעקבות חילול המקדש והשבתת העבודה בו. יחד עם זאת, ספר המכבים משווה את חנוכת החשמונאים לחנוכה בתחילת בית שני: "כיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח" (מכבים א' בפסקה שהובאה לעיל). עוד יש להעיר על הסמליות שבשמונת הימים: נס חנוכה מבטא את חידוש העבודה במקדש והוא מתחולל במשך שמונה ימים. קשה שלא לזהות קשר בין שמונה אלו לבין שבעת ימי המילואים והיום השמיני החותם את ימי חניכת המשכן.

[15] "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת " (במדבר ח', ב'). הנר והאור משמשים בספר משלי משל למצווה ולתורה: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג).

[16] תקופת בית שני, החל מימי החשמונאים, היא תקופה הרת משמעות בהתפתחות ובהשתלשלות תורה שבעל פה. חלק גדול ממורשת התנאים בתחום מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה התגבשה והתבררה בתקופה שלאחר מרד החשמונאים. המרד - בישר את חידוש השלטון היהודי, ואיפשר את ההתפתחות, ובהתאמה - חנוכת המקדש הצביעה על מרחב העבודה החדש המונח לפתחו של הדור - החכמה וההתחדשות הרוחנית בעיצובה של תורה שבעל פה.

[17] ההבדלים הם רבים, ואנו נדלה מדגם המשתקף מן הפסוקים שהוזכרו קודם לכן. הראשון: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:  וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', כ"ב – כ"ד).

השני: "וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית ה' כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה'" (דהי"ב ז, א - ד).

[18] כך עולה משורה של מדרשים המתארים את מקום האש ששרפה את נדב ואביהו כמי שיצאה מקדש הקדשים. דוגמא:  "ותצא אש מלפני ה' מלמד שיצא אש מבית קדשי הקדשים ושרף נשמתם, אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטים של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה..." (ספרא שמיני פרשה א', ל"ד). המילים 'ותצא אש מלפני ה'', חופפות לגמרי לתיאור הראשון בו יוצאת האש ואוכלת את העול ואת החלבים.

[19]עיין ציטוט מחשמונאים ב' בפרק 'שלוש חנוכות נוספות'.