דילוג לתוכן העיקרי

חצי שיעור

קובץ טקסט

חצי שיעור* / הרב אהרן ליכטנשטיין

המושג 'חצי שיעור' מופיע בהקשרים רבים בהלכה, ומשתקף בגוון רחב של תחומים. הדבר נובע מכך שבאופן כללי, השיעורים והכמויות המדויקות מהווים פן מרכזי מאד בהלכה; ממילא, עולה גם העיסוק באופיו של חצי השיעור. את העיון במושג זה נחלק לשני חלקים: תחילה נעסוק בחצי שיעור לגבי איסורים, ולאחר מכן נתמקד בחצי שיעור לגבי מצוות עשה.

חצי שיעור באיסורין

"גופא: חצי שיעור - רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל; ריש לקיש אמר מותר מן התורה [אבל אסור מדרבנן], 'אכילה' אמר רחמנא וליכא. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר 'כל חלב'!"

(יומא עד.)

לדברי ר' יוחנן, חצי שיעור אסור מן התורה. לדעתו, כשם שאסור לאכול כזית נבילה כך גם אסור מדאורייתא לאכול חצי כזית נבילה. לעומתו, ר"ל סובר שחצי שיעור אסור רק מדרבנן.

כפי שניתן לראות, הגמרא מעלה שני הסברים אפשריים לשיטת ר' יוחנן: לימוד מהפסוק 'כל חלב', המלמד ש'כל' כמות של מאכלות אסורות נאסרה ולא רק כזית; או סברא, שגם חצי שיעור 'חזי לאיצטרופי' לשיעור שלם ולכן נאסר. תוס' על אתר מתקשים מדוע יש צורך בשתי סברות שונות, ובהמשך נתייחס להבדל ביניהן.

מה הכוונה 'חזי לאיצטרופי'?

ביחס לסברת 'חזי לאיצטרופי' עולות שתי הבנות באחרונים:

* כיוון שאדם שאכל שני חצאי כזית ממאכלות אסורות עבר על איסור, התורה מנעה ממנו את האופציה להכנס ל'אזור המסוכן'. לכן, היא אסרה עליו אפילו את אכילת חצי השיעור.

* 'חזי לאיצטרופי' אינו הסיבה לאיסור, אלא סיבה לסימפטום. כלומר, אילו חצי כזית היה היתר גמור אזי גם כזית לא היה נאסר, שהרי אפס ועוד אפס שווה אפס! אם ידוע לנו שכזית מאכלות אסורות נאסר, אזי ברור שגם חצי כזית טומן בחובו איזה שהוא סוג של איסור. לכן, התורה אסרה עלינו אפילו את אכילת אותו איסור מינימאלי.

הנפ"מ בין ההבנות השונות, תהיה במקרה בו אדם אכל חצי שיעור כאשר הוא אינו יכול להשלים את אכילתו - למשל, אדם שאכל חצי כזית ברגע האחרון של יום הכיפורים. אם סיבת איסור חצי שיעור היא בשל היכולת להצטרף לחצי שיעור נוסף (הבנה 1), אזי במקרה הנדון האכילה תהיה מותרת, שהרי לא טמונה בה היכולת להצטרף לאיסור שלם; לעומת זאת, אם חצי שיעור אסור באופן עצמאי (הבנה 2), אזי גם במקרה זה האכילה תהיה אסורה, למרות שלא טמונה בה היכולת להצטרף לאיסור שלם.

"אכילה אמר רחמנא - וליכא"

כפי שראינו בסוגיה לעיל, הדיון לגבי חצי שיעור מוזכר ביחס לאיסור אכילת מאכלות אסורות. בתגובה להוכחת ר' יוחנן מסברת 'חזי לאיצטרופי' שחצי שיעור אסור מדאורייתא, מגיב ר"ל בטענה: "אכילה אמר רחמנא - וליכא". לדבריו, פחות מכזית כלל אינו נחשב אכילה ולכן ברור שאכילת חצי שיעור מותרת מדאורייתא. כדי להבין מחלוקת זו, נקדים ונתאר חקירה יסודית בדין חצי שיעור.

המאירי העלה התלבטות ביחס לאיסור חצי שיעור: האם אדם שמעביר ברה"ר בשבת שתי אמות, כאשר איסור העברה חל על העברה של ד' אמות, עובר על איסור חצי שיעור של העברה? המאירי מתרץ, שפעולה כזו איננו אסורה גם אם חצי שיעור אסור מדאורייתא. לדבריו, יש לחלק בין עשיית פעולה שלמה על חצי שיעור, ובין עשיית חצי פעולה על שיעור שלם. כאשר אוכלים חצי כזית מבצעים פעולת אכילה שלמה של חצי שיעור, אולם העברת ב' אמות ברה"ר איננה נחשבת כלל כפעולת 'העברה'[1]. לכן, בעוד שפעולה אסורה נאסרה אפילו על חצי שיעור, חצי פעולה לא נאסרה מעולם.

המאירי מביא דוגמא נוספת לדבריו ממלאכת אפיה בשבת: בעוד שאפיית חצי גרוגרת בשבת תיאסר מדין חצי שיעור, אפיית גרוגרת שלמה בחום שאינו מוגדר כאפיה לא תיאסר. הדבר נובע מכך, שחימום בחום נמוך כלל אינו מוגדר כפעולת אפיה אסורה, בניגוד לפעולת אפיה של שיעור הקטן מזה שאסרה תורה.

לפי חילוק זה, בכל מקרה בו אנו נתקלים במושג 'חצי שיעור', יש להבחין האם מדובר בפעולה חלקית או בכמות חלקית. ייתכן, שכאן נעוצה המחלוקת בין ר"ל לר' יוחנן. לדברי ר"ל, אכילת חצי שיעור כלל איננה מוגדרת כפעולת אכילה ("אכילה אמר רחמנא - וליכא") וחצי פעולה לא נאסרה מדין חצי שיעור. לעומתו, ר' יוחנן אינו חולק על כך שמדובר בחצי פעולת אכילה, אלא טוען שגם חצי פעולה נאסרה מדין חצי שיעור.

אפשרות נוספת היא, שהמחלוקת נעוצה בשאלת היסוד עצמה: שני הצדדים מודים שרק שיעור חלקי נאסר ולא פעולה חלקית, אלא שלדעת ר' יוחנן אכילת חצי שיעור נחשבת פעולת אכילה של כמות חלקית, ואילו לדעת ר"ל מדובר בפעולת אכילה חלקית.

איסור עצמאי או איסור נספח?

לצד חקירה יסודית זו, יש להעלות שאלה יסודית נוספת ביחס לאופי דין חצי שיעור. האחרונים התקשו, מהו יסוד איסור חצי שיעור? הרי לכל עבירה יש שיעור משלה וכאשר מבצעים את העבירה בשיעור פחות - הדבר אינו עומד בקריטריון החיוב של העבירה? מדוע בכלל לחייב על כך, מדאורייתא או מדרבנן? האחרונים הציעו שתי אפשרויות:

א. חצי שיעור אכן צריך להיות מותר, אלא שיש איסור כללי-צדדי, שאינו קשור לאיסור המקורי, האוסר לבצע עבירות גם בחצאי שיעורים. לפי הבנה זו, מי שאוכל חצי כזית נבילה לא עבר על איסור מאכלות אסורות כלל, אלא על איסור עצמאי - איסור חצי שיעור. איסור זה מביא לידי ביטוי את העובדה, שהתורה אסרה עלינו להמרות את פיו של הקב"ה אפילו בצורה חלקית.

ב. חצי שיעור הוא איסור מינורי, השייך לאותו עולם של עבירת-העל אליה הוא משתייך. לפי הבנה זו, האוכל חצי כזית נבילה עובר על איסור מאכלות אסורות, אלא שמדובר על איסור חצי שיעור של מאכלות אסורות ולא על האיסור השלם.

נדמה, ששתי האפשרויות הללו מקבילות לשתי דעות בדברי הרמב"ן.

הגמרא ביומא אומרת, שניתן לרפא חולה שיש בו סכנה על-ידי האכלתו במאכלות אסורות, אולם יש לעשות זאת בצורה של 'הקל הקל תחילה'. כלומר, יש להאכיל את החולה בתחילה את האיסורים הקלים יותר. הרמב"ן מקשה על גמרא זו, שהרי אפשר להאכיל את האדם החולה פחות מכשיעור, ואזי אין זה משנה איזה איסור יותר קל - חצי שיעור אסור באותה מידה? הרמב"ן מתרץ על כך שני תירוצים:

"אפילו הכי, כיון דבשיעורן חמורין זה מזה לעונשין אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה; אי נמי, התם בשאמדוהו לכשעור והוא צריך לו בכדי צירוף"

(תורת האדם, שער המיחוש, ד')

לפי התירוץ הראשון ברמב"ן, כפי שיש רמות באיסורין, כך יש רמות בחצי שיעור. לפי הבנה זו, חצי שיעור של איסור כרת חמור יותר מחצי שיעור של איסור לאו. לעומת זאת, לפי התירוץ השני, אין הבדל בין רמת האיסור של חצי שיעור באיסורין שונים, אלא שהגמרא דיברה על מקרה בו החולה צריך דווקא אכילת שיעור שלם.

נדמה, שהתירוצים מקבילים לשתי ההבנות שהעלנו לעיל: לפי התירוץ הראשון חצי שיעור הוא איסור הקשור לעבירה ה'שלמה', ולכן ברור שכפי שיש הדרגה באיסורים עצמם כך תהיה הדרגה דומה בחצי שיעור. לעומת זאת, לפי התירוץ השני אין הבדל בין כל סוג של חצי שיעור; כל חצאי השיעורים דומים זה לזה, בלא כל קשר לעבירה המקורית אליה הם מתייחסים. ממילא, לפי תירוץ זה נדרש הרמב"ן לאוקימתא כדי לפשר את דברי הגמרא.

האם יש חצי שיעור במגמת הפעולה?

השתא דאתינן לדברי הרמב"ן, יש להזכיר חידוש נוסף העולה בדבריו ביחס לחצי שיעור.

לדעת הרמב"ם, חיבוק ונישוק עריות הוא איסור דאורייתא הנלמד מהפסוק 'לא תקרבו לגלות ערווה'. הרמב"ן אמנם מסכים שמדובר באיסור דאורייתא, אולם לדעתו המקור לאיסור זה הוא שונה:

"וכיון שלא עשו כן נבין מהם, כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה - דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא, כענין בחצי שיעור"

(השגות הרמב"ן לספר המצוות, לא-תעשה שנ"ג)

מדברי הרמב"ן ניתן להבין, שחיבוק ונישוק נאסרו מדאורייתא כחצי שיעור של איסור ביאה. לדבריו, כיוון שחיבוק ונישוק הם פעולות הגורמות להנאה מינית מינורית, הם נאסרו מדין חצי שיעור. יש אחרונים שהבינו שמדובר בגישה כוללת ברמב"ן. לדעתם, הרמב"ן מחדש, שגם ביצוע פעולה השונה לגמרי מהאיסור המקורי תיאסר מדין חצי שיעור, במידה ותוצאת הפעולה (ההנאה מחיבוק ונישוק הערווה) דומה לתוצאת פעולת איסור ידועה (הנאה מביאה אסורה).

למרות דבריהם, לדעתי אין להרחיב את הדברים יותר מדי. לענ"ד, מה שניתן לדייק מדברי הרמב"ן הוא, שלגבי עבירות המוגדרות כהנאה מדבר אסור, גם הנאה חלקית תיאסר מדין חצי שיעור, אפילו אם הפעולה שהובילה לאותה הנאה חלקית שונה לגמרי מהפעולה שנאסרה במפורש. אמנם, גם אם נקבל את הסייג אותו אני מעלה, עדיין מדובר בחידוש מפליג, כיוון שגם לגבי מאכלות אסורות נאמר שהאיסור נובע מכך 'שכן נהנה' - כלומר, האיסור הוא הנאה ממאכלות אסורות. ממילא, גם במאכלות אסורות ייתכן שניתן לאסור מדין חצי שיעור כל פעולה הגורמת הנאה מהם, גם אם כלל לא מדובר באכילה!

ייתכן, שזו מחלוקת ר' יוחנן ור"ל. שניהם מסכימים שאכילת חצי שיעור איננה נחשבת פעולת אכילה, וכמו"כ, שאין דין חצי שיעור על חצי פעולה. אולם, ר' יוחנן סובר שכיוון שאיסור מאכלות אסורות מוגדר על פי ההנאה מהם, אזי גם פעולה שאיננה פעולת אכילה כלל אבל גורמת הנאה - נאסרה מדין חצי שיעור. לעומת זאת, ר"ל חולק על חידושו של הרמב"ן. לדעתו, לא ניתן לחייב על פעולה השונה לגמרי מהעבירה הידועה מדין חצי שיעור, רק בגלל שתוצאת הפעולה החלקית דומה לזו הידועה.

חצי שיעור במצוות עשה

עד עתה דיברנו על חצי שיעור ביחס לאיסורין, וכעת נעבור לדין זה ביחס למצוות עשה.

השאלה היסודית אותה יש להעלות היא, האם בכלל קיים דין חצי שיעור ביחס למצוות עשה? נדמה, שהדבר תלוי במקור הדין: אם דין זה נלמד מהפסוק 'כל חלב' - הדבר לא נאמר כלל ביחס למצוות, אלא רק ביחס לאיסורין; לעומת זאת, אם דין זה נלמד מסברא, אזי סברא זו שייכת גם בעולם של מצוות עשה.

בכל אופן, אם נניח שדין זה קיים גם לגבי מצוות עשה, נדמה שיש מספר הקשרים בהם ניתן באופן אפריורי לממש דין זה. נסקור בקצרה הקשרים אלו:

א. חצי שיעור ביחס לחפצא של המצווה. למשל: האם אדם שאכל חצי כזית מצה בפסח או חצי כזית קורבן פסח יצא ידי חובת המצווה. יש לציין, שישנן סוגיות מפורשת במסכת מנחות המסיקות שחצי שיעור מהכמות הנדרשת במנחות, בנסכים ובקורבנות - איננה מועילה. מכאן, לכאורה, שחצי שיעור בחפצא של המצווה איננו מועיל.

ב. חצי שיעור ביחס למספר היחידות הנדרשות. למשל, לקיחת שתי ערבות או הדס אחד. גם כאן, הגמרא מסיקה שהלוקח פחות מהכמות הנדרשת אינו יוצא ידי חובה.

ג. חצי שיעור ביחס לחלקים דומים מאותה יחידה. למשל, לשים על ציצית שלוש כנפות במקום ארבע. גם בהקשר זה, ידוע ש'חצי שיעור' כזה איננו מועיל.

ד. חצי שיעור מבחינת הפעולה. למשל, תקיעת שופר באורך קטן מהנדרש. דוגמא נוספת יכולה להתקשר למחלוקת ידועה בסוכות. הגמרא בסוכה מביאה מחלוקת לגבי מצוות ישיבה בסוכה: לדעת ר' אליעזר יש לשבת בסוכה כל שבעה כדי לקיים את המצווה, ואילו לדעת חכמים כל ישיבה וישיבה היא קיום של המצווה. ניתן לטעון, שישיבה חד-פעמית בסוכה היא 'חצי שיעור' של המצווה לשבת בסוכה כל שבעה, ומחלוקת ר' אליעזר וחכמים היא בעצם מחלוקת האם יש דין 'חצי שיעור' במצוות עשה.

למרות דברינו עד עתה, לדעתי יש לחלק בין חצי שיעור באיסורין לחצי שיעור במצוות עשה במצוות, מוטלת על האדם משימה. לכן, כאשר אדם מבצע חצי משימה, למעשה הוא לא עמד במה שהוטל עליו. לעומת זאת, באיסורין אין משימות אלא הגבלות. לכן, יש מקום להניח שעל האדם להרחיק את עצמו לגמרי מהמעשה האסור, גם אם מדובר בחצי מהפעולה שנאסרה.

 

* השעור נאמר במפגשמר, כ"ה אדר א' תשס"ח, נכתב ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] נדמה שהבנה זו מתבארת לאור דברי הרמב"ם. לדבריו, נאסר להעביר דווקא ד' אמות כיוון ששטח זה נחשב כ'מרחב המחיה' של האדם. כל עוד האדם מטלטל בד' האמות הקרובות אליו, הדבר דומה להעברת חפץ מיד ליד וכלל לא נחשב 'העברה מרשות לרשות'. לפיכך, מובן מדוע העברת ב' אמות כלל איננה נחשבת כפעולת 'העברה ברשות הרבים'. כמובן שניתן להבין גם בצורה שונה, אולם אכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)