טבעם של איסורי הנאה

 

 

השיעור השבוע יתמקד באיסור הנאה מחמץ בשבעת ימי הפסח (לאיסור הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח נייחד במה אחרת).

 

במקראות לא מצאנו שום אזכור לכך שחמץ אסור בהנאה. חכמים, שהיו מודעים להעדרו, ניסו להבין כיצד ניתן למצוא את יסודותיו במקורות.

בשיעור זה נעניין בדברי חכמי א"י שעסקו בשאלה זו - חזקיה רבי יוחנן ורבי אבהו, ומתוך כך נבין טוב יותר את איסור הנאה מחמץ בפסח^[1].

נתחיל בעדן

סילוקו של האדם מגן עדן נבע מרצף אירועים טרגי, שנסב בעיקר סביב מחלוקת בפרשנות הצו האלוקי:

"וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

לאישה ולנחש יש מכנה משותף, שניהם מפרשים את הצו האלוקי באופן מחמיר (דבר הנובע לדעתנו מהעדר הכוונה מפורשת בצו כיצד ניתן להבחין בין עץ הדעת לשאר העצים). האישה והנחש שחוששים מדין המיתה, בוחרים להחמיר- החמרה שמביאה לגירושו של האדם מן הגן.

הנחש, באצטלה של צדיקות והחמרה מעורר את האישה ליזהר מאכילת עצי הגן, משום שאין היא יודעת היכן נמצא עץ הדעת. האישה נופלת ברשתו של הנחש באופן חלקי, היא יודעת כי מקומו של עץ הדעת הוא בתוך הגן ולכן אין להחמיר יתר על מידה ולחשוש כי העצים שנמצאים מחוץ לגן הם עץ הדעת. אולם כדי להוכיח לנחש שגם היא מחמירה מוסיפה על הצו האלוקי ואוסרת גם את הנגיעה בעץ הדעת.

הנחש ביכולתו הדמגוגית, מבין כי בחזית החומרה אין הוא יכול להפיל את האישה, לכן הוא פותח בחזית אחרת, ומגלה לאישה כי אכילה תביא למותם של אדם וחוה, משום הכוחות האלוקים הטמונים בעץ. סודות אותם אין הוא רוצה להעניק לאדם.

האישה משתכנעת, מהדמגוגיה הנחשית ומשנה את גישתה המחמירה, ומחשש נגיעה היא עוברת על איסור אכילה. לאמור אדם המחמיר על עצמו יתר על המידה, עלול בסופו של דבר לעבור על גופו של האיסור, כך סבר רבי חייא במדרש^[2], אשר הוסיף כי על החמרה מעין זו כבר הזהיר שלמה המלך בספר משלי: 'אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ.'

גישה הפוכה לגישתו ניתן למצוא אצל אנשי הכנסת הגדולה. המשנה באבות פותחת בתורתם של אנשי הכנסת הגדולה, העומדת על שלושה עיקריים: הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. לדעת אנשי הכנסת הגדולה, לצד המתינות בדין, תפקידם של חכמים להוסיף על איסורי תורה ולגדור גדרות.

א"כ נשאלת האם מדובר בגישות הפוכות, או שמא יש הבדל בין הסייג עליו דברו אנשי כנסת הגדולה לבין הגדר המקלקלת של רבי חייא?

כדי לענות על שאלה זו, נעיין באיסור הנאה מחמץ. איסור זה אינו מופיע באופן מפורש בדברי הכתוב, ולכאורה יש בו משום הגדר המחרבת של רבי חייא. לאורך השיעור נעמוד על שתי הלכות מרכזיות באיסור הנאה מחמץ אותן לא פרטו חכמים במשנה ובתלמוד, ונשאל גם עליהם האם הם בבחינת סייג או גדר מחרבת.

לצורך הגילוי הנאות, אין כוונתו חס ושלום בשיעור זה לטעון כאילו איסור הנאה מחמץ הוא גדר מחרבת, אלא שדרך השאלות שנעלה במהלך השיעור נוכל להבין טוב יותר את טבעו של איסור זה, וכיצד הוא משתלשל מן המקורות.

איסורי תורה

בבואנו לדון באיסורים, עלינו להבחין בין הפעולות השונות הנכללות במסגרת האיסור הנדון (אכילה, הנאה וכדו'). ישנן פעולות הקשורות לליבת האיסור ומהותו, וישנן פעולות שנאסרו כגדר וסייג- ומטרתם להכווין את האדם לידי הוצאת האיסור מתוך עולמו.

משל למה הדבר דומה? בדיני נזיקין ישנן עוולות שהינן עוולת ליבה - אסור לאדם לפגוע ברכושו של חברו. אולם ישנן חובות שמטרתם למנוע מן האדם ליצור מציאות שעלולה לגרום נזק (לדוגמה: אי עמידה בהוראות של מכבה האש בהתקנת ציוד לכיבוי שרפות). למשמעות ההבחנה בין פעולות הקשורות לליבת האיסור לפעולות הקשורות לצידי הרחקה, יש משמעות הלכתית ברמת הענישה.

הסכמת הראשונים כי איסור הנאה איננו קשור לליבת האיסור, ולכן אין לוקים עליו. אולם באיסורי אכילה מצאנו תופעה מעניינת מאחר שניתן לקשור בין פעולת האכילה לפעולת ההנאה, ולראות את שניהם כפעולה אחת של צריכת החפצא של האיסור.

כך לדוגמה, הסכמתם הכללית של הפוסקים היא כי בבשר וחלב איסור ההנאה קשור לאיסור הליבה. אולם הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ח) כתב כי לא לוקים על איסור מעין זה, ואילו התוספות (פסחים כח:) סברו כי לוקים על איסור ההנאה.

העולה מכאן הוא, כי לשיטת הרמב"ם ההבחנה בה נקטנו לפיה רמת הענישה מעידה על טבעו של האיסור, אינה בהכרח מעידה על זיקתה של הפעולה לליבת האיסור או לאיסורי הרחקה שלו. תופעה דומה, ניתן למצוא גם בפסיקת הרמב"ם אודות איסור הנאה מחמץ בפסח. שם מסנף הרמב"ם את איסור הנאה לאיסור אכילה- כפי שנראה לקמן.

מחלוקת חזקיה ורבי אבהו

כאמור, בתורה לא מצאנו איסור הנאה מפורש אודות חמץ בפסח. מאידך, משמעות חובת הביעור ואיסור בל יראה, הינה כי את החמץ יש להרחיק מתוך הבתים. כך שנראה כי התורה עצמה עשה סייג לאיסור האכילה בכך שהיא מצווה את האדם להוציא את החמץ מתוך עולמו לשבעת ימים. לאור זאת, מה דינו של אדם שנהנה מחמץ בפסח?

מחד, לאור דרישת התורה להוצאת החמץ מתוך חיי האדם, פשוט הוא שהנהנה מחמץ בפסח עובר על איסור זה. אולם נשאלת השאלה האם הוא עובר גם על איסור אכילה עצמו? הנפק"מ הגדולה מאחורי שאלה זו היא חומרת העונש. שכן אדם שלא הוציא את החמץ מביתו נענש במלקות, ואילו האוכל את החמץ אף מתחייב בכרת. למסקנה – על הנאה מחמץ בפסח שאינה אכילה לוקים כמו שמצאנו באיסור בל יראה ובל ימצא.

אלא שאמוראי א"י הבינו כי איסור מלקות בהנאה מן החמץ נובע דווקא מאיסור אכילה. הבבלי (פסחים כא:) מביא את מחלוקת רבי אבהו ורבי חזקיה במקורו של איסור הנאה בפסח. רבי אבהו מבין שאיסור הנאה כלול באיסור אכילה ומטרתו הוא הרחקה של האדם מן האיסור, ואילו חזקיה סבור כי מדובר בגדר נוסף באיסור אכילה העומד בפני עצמו.

הרמב"ם בהלכותיו לגבי כל איסורי הנאה מביא את שיטת רבי אבהו, כי איסור הנאה הוא נדבך נוסף שמטרתו להרחיק את האדם מן האיסור. אולם בפסחים הוא מביא את שיטת חזקיה כי מדובר בגדר נוסף העומד בפני עצמו. הראשונים מסברים כי הדבר נובע משיטתו הכללית של הרמב"ם כי במקום בו ניתן למצוא הוראה מופרשת לאיסור הוא מעדיפה על פני הוראות כלליות^[3].

אולם ניתן להציע כי בפסח איסור הנאה שונה במהותו משאר איסורים, והוא לא רק גדר להוצאת החמץ מעולמו של האדם. בפסח כאשר התורה אסרה אכילה, היא אסרה כל צריכה של חמץ. כדי להתחייב בכרת צריכה להיות הצריכה מעשה אכילה בשיעור כזית, אולם גם בצריכה שאינה אכילה מתחייב האדם במלקות.

 

 

מחווה לפסח

בפתיחה לדברינו הבאנו את דברי ר' חייא כי הגודר גדרות על איסורי תורה עלול להביא לחורבנה, כפי שמצאנו אצל חווה. מאידך אנשי כנסת הגדולה סברו שחובת חכמים לעשות סייג לתורה. נראה כי רבי חייא ואנשי כנסת הגדולה לא נחלקו, אלא כל אחד מהם דיבר על תוספת שונה. כאשר התוספת אותה מוסיף האדם היא מעניין האיסור ויש לה סמך בכותבים - הרי אנו רואים את האדם כמי שעושה סייג לתורה. אולם, כאשר התוספת אינה מעניין הכתוב, הרי הוא כמחריבה.

חומרות יתרות מביא עמו חג הפסח. בבואנו לדון בכל חומרה וחומרה עלינו לבחון את טבעה - האם היא קשורה לסוגיות הליבה של האיסור, או לסוגיות המעטפת העוסקת בהרחקה מן האיסור, קרי בהוצאת החמץ מתוך עולמו של האדם.

בסוגיות המעטפת על האדם לנהוג במשנה זהירות ולבחון היטב מהו המניע לחומרה. כאשר המניע הוא סטרס הלכתי המכונה בפי הפוסקים 'נרווים' של האדם- הרי עליו לבדוק אם הוא לא מגיע לקלקול של חווה. שכן כאשר אדם מכניס לתוך שיקוליו ההלכתיים את עולם האמוציות שלו הוא עלול להחטיא את מטרתו של האיסור, בבחינת "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ".

 

 

 

.