דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף עא | טומאה בלועה

 

הגמרא בדף ע"א עוסקת בדין טומאה וטהרה "בלועה". דין הגמרא הוא, שכאשר דבר מה בלוע בגופו של בן-אדם או של בעל-חיים (כגון שנאכל, ומצוי במערכת העיכול; או עובר המצוי ברחם אימו) הוא איננו מטמא אחרים, ואף איננו נטמא בעצמו. דין זה עשוי להתפרש בשתי דרכים:

דרך א' - גופו של האדם הוא גורם חוצץ, המונע את מעבר הטומאה. לכן, אם בלע אדם טבעת, ונכנס לאוהל המת - הטבעת מוגנת מפני הטומאה. לאידך גיסא, אם אדם בלע חפץ טמא, הגוף מונע את התפשטות הטומאה כלפי חוץ.

דרך ב' - חפץ המצוי בגופו של בעל חיים כביכול איננו בעולם. החפץ הופך לחלק מן הגוף, ומאבד את זהותו העצמאית. לכן, אם בלע אדם טבעת ונכנס לאוהל המת, הוא אכן נטמא, אך הטבעת איננה מסוגלת לקבל טומאה, שהרי איננה חפץ כלל. רק אם תצא הטבעת מן הגוף, היא תשוב ותזכה למעמד עצמאי, אך היא תעמוד בטהרתה.

הדרך השנייה נזכרת בפירוש בסוגיתנו. בדף ע' עמוד א' מחדש רבה את דיני טהרה בלועה וטומאה בלועה. בעמוד הבא קובע רבא כי אין כל חידוש בדבריו של רבה, שהרי מדובר על משנה מפורשת. הגמרא מסבירה, שחידושו של רבה נוגע לאדם שבלע שתי טבעות, האחת טמאה והשניה טהורה. מדבריו של רבה למדנו, שגם במקרה כזה לא תטמא הטבעת הטמאה את חברתה הטהורה.

אילו היינו מפרשים שהגוף חוצץ מפני הטומאה, הרי שאם שני החפצים מצויים בגוף, אין כל חציצה, והאחד מטמא את חבירו. עם זאת, אם נפרש שחפץ בלוע בטל מן העולם, ואיננו בר הכי לטמא או להיטמא, דין הגמרא מובן.

עם זאת, הרמב"ם בחר, ככל הנראה, דווקא בדרך הראשונה דלעיל. כך כתב בהלכות טומאת מת (פרק א' הלכה ח'):

"נבלע הטומאה בתוך מעיו שמאחר שהגיעה לתוך בטנו אינו לא נוגע ולא נושא".


הרמב"ם איננו מתייחס למעמד החפץ הבלוע - האם הינו בעולם, או שעבר מן העולם - אלא למעבר הטומאה. לדעת הרמב"ם, בטומאה בלועה אין נגיעה או משא, דהיינו שישנה חציצה בין הטומאה ובין הסביבה. אמנם, הרמב"ם מזכיר בפירוש גם את דין הבולע שתי טבעות, שאינן מטמאות זו את זו; ראה בהלכות טומאת מת, פרק כ"ה הלכה י"ב, ובמפרשים שם (וראה גם במהדיר חידושי הרשב"א בסוגיתנו בהוצאת מוסד הרב קוק, הערה 74).

דין המשנה הוא, שעובר מת במעי אישה מטמא את המיילדת הנוגעת בו. לכאורה, העובר מוגדר בלוע, ועל פי הכללים שבסוגיה, הוא איננו מטמא אחרים. הגמרא בדף ע"ב מסבירה, שאמנם נחלקו בכך ר' עקיבא ור' ישמעאל: לדעת ר' עקיבא, עובר איננו מוגדר בלוע כלל ועיקר, ועל כן הוא מטמא (אמנם, לדעת התוספות בסוגיתנו, ר' עקיבא מתייחס דווקא לעובר שהוציא יד אחת מן הרחם, וכל עוד כולו בתוך הרחם, הוא איננו מטמא גם לדעת ר' עקיבא). ר' ישמעאל מקבל את הגדרת העובר כבלוע שאינו מטמא, ומפרש שטומאת המיילדת אינה אלא מדרבנן.

מחלוקת זו בדבר מעמדו של עובר נוגעת לשאלה הלכתית מעניינת. בראשית הסימן העוסק באיסור כהנים להיטמא למתים, כתב הש"ך (יורה דעה, סימן שע"א ס"ק א'):

"אשת כהן שמעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא; שמא נפל הוא, או שמא נקבה הוא".


הש"ך מעלה את האפשרות שאשת כהן מעוברת תאסר בכניסה למקום טמא, וקובע שניתן להקל בכך מצד ספק ספיקא: שמא היא לא תלד ולד בן קיימא, ואף אם תלד, שמא מדובר על נקבה, שאין עליה איסור להיטמא. מדבריו של הש"ך עולה, שאם ספק אחד נשלל, כגון אם תערך בדיקת אולטרא-סאונד, ויוודע בבירור שהעובר זכר, האישה אכן לא תורשה להיכנס לאוהל המת (כך, למשל, לא תורשה אשת הכהן המעוברת זכר להתפלל בקבר רחל או במערת המכפלה).

הפתחי תשובה על אתר מצטט את דברי המגן אברהם (סימן שמ"ג ס"ק ב'), שחולק על הש"ך. המגן אברהם מסביר, שהעובר מוגדר בלוע, ועל כן איננו מקבל טומאה. אמנם, אם מדובר על אישה מעוברת שעומדת ללדת, יש להחמיר שלא תיכנס לאוהל המת, מחשש שמא תלד שם. אולם, אם מדובר על שלב מוקדם יותר של ההריון, אין כל איסור בכניסה, שהרי הולד שבמעיה איננו מקבל טומאה. דבריו של המגן אברהם מבוססים, כמובן, על דעת ר' ישמעאל, הקובע שעובר אכן מגודר בלוע במעי אימו (וכפי שפסק הרמב"ם [הלכות טומאת מת, כ"ה י"ב] בפירוש כדעת ר' ישמעאל, וכנגד ר' עקיבא; ולדעת התוספות דלעיל אם העובר טרם הוציא יד מן הרחם, גם ר' עקיבא מודה לכך).

נעיר, לסיום, כי יש מן האחרונים שצידדו בדבריו של הש"ך (יש הסבורים שהחמיר דווקא באישה שאמורה ללדת; אחרים מסבירים שעובר ירך אימו, ואם נטמאת האם, נטמא גם העובר). סיכום תמציתי של הדעות בנושא זה ניתן למצוא בשו"ת מנחת יצחק, חלק י' סימן מ"ב. נקודה מעניינת שמציע המנחת יצחק שם היא, שהמנהג להימנע מביקור בבית עלמין בימי הריון (שרבות מנשות ישראל נוהגות בו, אף שאין לו מקור ברור), השתלשל מהלכה זו האוסרת על אשת כהן להיטמא למת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)