שבת | דף יד | טומאת גויה

בין י"ח הדברים שגזרו בית שמאי ובית הלל נמנתה טומאת גויה, היינו טומאת הגוף שגזרו חז"ל על מי שאכל אוכלים או משקים טמאים. הגמרא (יד עמוד א) הביאה מחלוקת תנאים בגדריה של גזירה זו:

"דתנן, רבי אליעזר אומר: האוכל אוכל ראשון - ראשון, ואוכל אוכל שני - שני, אוכל שלישי - שלישי.
רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ואוכל שני - שני, שלישי - שני לקודש ואין שני לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה".

דעת רבי יהושע היא שבין מי שאוכל אוכל ראשון לטומאה ובין מי שאוכל אוכל שני לטומאה – הופך להיות שני לטומאה (שפוסל תרומה במגעו). לעומתו, רבי אליעזר מחלק בין מי שאכל אוכל ראשון לטומאה, שהופך להיות ראשון לטומאה בעצמו, ובין מי שאכל אוכל שני לטומאה שהופך להיות שני לטומאה. הגמרא מציינת שהמשנה של י"ח דבר היא כרבי יהושע.

מהו יסוד המחלוקת? בהמשך הגמרא מבואר הטעם לגזירת טומאת גויה:

"אוכל אוכל ראשון, ואוכל אוכל שני מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה?
דזימנין דאכיל אוכלין טמאין, ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה, ופסיל להו".

כלומר, מעיקר הדין אין אכילת אוכלים טמאים מטמאת את האדם, אך החשש שמא יכניס לפיו תרומה לאחר שאכל דבר טמא הניע את חז"ל לגזור עליו טומאה. באופן פשוט נראה שסברה זו תואמת דווקא את שיטת רבי יהושע, אשר בשיטתו מעמידה הגמרא את המשנה. זאת משום שבכדי להרחיק את האדם מן התרומה די בכך שנגדיר אותו כשני שפוסל את התרומה במגעו. לפי הבנה זו נצטרך לומר שרבי אליעזר סבור שהטומאה היא מעיקר הדין או שיש טעם אחר לגזירה.

אמנם, התוספות (ד"ה רבי) כבר העירו שבגמרא בחולין (לד עמוד א) מתבארת מחלוקתם של רבי יהושע ורבי אליעזר בכלים למדניים מעולם הטומאה והטהרה. התוספות ביארו זאת בכך שאי אפשר לגזור גזירה שהיא "חוכא ואיטלולא", ונראה שעומק כוונתם הוא שגם אם יש טעם מסוים לגזירה עדיין יש לבחון מהו המודל ההלכתי שעליו בחרו חז"ל "להלביש" את הגזירה. העימות בין רבי יהושע לרבי אליעזר מוצג בגמרא בחולין (שם) באופן הבא:

"אמר לו ר"א לרבי יהושע: מצינו אוכל חמור מן האוכל, דאילו נבלת עוף טהור בחוץ לא מטמא, ואילו אוכלה מטמא בגדים אבית הבליעה, ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל? ורבי יהושע: מנבלת עוף טהור לא גמרינן, דחידוש הוא...
ורבי אליעזר: ...לדבריך שאתה אומר על ראשון שני, יפה אתה אומר, שני שני למה? אמר לו: מצינו שהשני עושה שני ע"י משקין".

מבלי להיכנס לפרטי הדיון בסוגיה שם, יש להצביע על כך שרבי אליעזר משווה את הגזירה לדין נבלת עוף טהור, שעניינו טומאה שנוצרת כאשר אדם אוכל נבלת עוף טהור, אף שהנבלה עצמה אינה מטמאת במגע. רבי יהושע לעומתו משווה את הגזירה לדין טומאה על ידי משקין, היינו שאוכל שני יכול לטמא משקים להיות ראשון וכאשר המשקים נוגעים בחפץ אחר הוא הופך להיות שני.

נראה שהשוואה זו מלמדת על שני מודלים שונים מהותית של טומאה:

א. רבי אליעזר סבור שטומאת גויה היא אופן מיוחד של "טומאת אכילה" שבה האדם סופח את טומאת המאכל בלי קשר לדיני העברת הטומאה הרגילים. משום כך אותה רמת טומאה שיש במאכל עוברת על גוף האדם.

ב. רבי יהושע סבור שבדומה למשקים שגזרו בהם שכל טומאה הנוגעת בהם הופכת אותם לראשון לטומאה, כך גם כל מאכל שנוגע באדם (באופן של אכילה) הופך אותו לשני לטומאה.

לפי הבנה זו נוכל להסביר גם מדוע דווקא רבי יהושע שמיקל באוכל ראשון, מחמיר באוכל שלישי וסבור שהוא הופך את האדם האוכל אותו לשני לקדש: לדעת רבי יהושע כל טומאת גויה הופכת את האדם דווקא לשני, כמו שמשקים הופכים דווקא לראשון.*

_________________________________________________

* ואין הוא שני לתרומה משום שביחס לתרומה אין כלל מושג של טומאת שלישי אלא פסול שלישי בלבד. עוד יש להעיר שבגמ' בחולין נראה שהבינו את דעת רבי יהושע בעניין האוכל שלישי באופן אחר.