דילוג לתוכן העיקרי

ט`ו בשבט - השקד

קובץ טקסט

השיעור מוקדש לזכרו של אברהם דב בן פסח גרוסברג ז"ל

[1] 

א

השקד, העוטה לקראת ימי האביב את שלמתו הלבנה, את ה'קיטל' שלו, הוא המבשר לנו את ראש השנה הממשמש ובא, ראש השנה לאילנות; מופיע הוא כשליח ציבור ומבשר את האביב קודם זמנו, "שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים" (רד"ק על ירמיהו א', יב).

שהרי עיקר זמן פריחתם של העצים הוא חודש ניסן, שכך כתב השו"ע בנוגע לברכת האילנות:

"היוצא בימי ניסן, וראה אילנות שמוציאים פרח אומר..." (שו"ע או"ח רכ"ו).

ומסביר המשנה ברורה שם:

" 'בימי ניסן' - אורחא דמילתא נקט, שאז דרך הארצות החמים ללבלב האילנות".

ואם זריז השקד ומקדים את ניסן בחודשיים ימים, לא דבר ריק הוא.

ב

"ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה" (שמות ד', ב).

מני אז, הופך אותו חפץ מקרי, כביכול, שהחזיק משה בידו ברעותו את צאן יתרו, למכשיר רב עוצמה ובעל חשיבות מכרעת במהלך הגאולה. משה עושה בו את האותות לפני העם למען יאמינו בו, מכה בו את פרעה ואת עמו במצרים ועל הים, ואת עמלק ברפידים.

מעיון בפסוקים נראה, שידו של משה האוחזת במטה היא היד החזקה והזרוע הנטויה, שהוציא בה הקב"ה את ישראל ממצרים.

פעמים אחדות באה הזרוע הנטויה לידי ביטוי במטה משה, כבאותות (שמות ד') ובמכות הברד, הארבה והחשך; ופעמים - במטה אהרן, כבמופתים (שמות ו', י), ובמכות דם, צפרדע וכינים. אך שני מטות אלו אינם אלא מטה אחד, שעתים משמש ביד אהרן ועתים ביד משה[2].

מטה מופלא זה, במה כוחו גדול, ממה היה עשוי?

כל עוד ערום הוא וחלק, אין אדם יכול לעמוד על טיבו, משהוציא פרח והציץ ציץ נגלה סודו.

"ויהי ממחרת, ויבוא משה אל אהל העדות, והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים" (במדבר י"ז, כג).

הווי אומר, מקל שקד הוא.

ג

ואכן, כשקד זה, הממהר לפרוח ולבשר לעולם את האביב עוד בטרם בא, כך מטהו של משה, אצה לו דרכו. כל הנהגתו את עם ישראל בחיפזון, במהירות, שלא כדרך הטבע, הנהגה של נס. והרי כל מהותו של נס היא הדילוג על שלבי הביניים, הקפיצה על פני לוח הזמנים, על פני תורת ההתפתחות הטבעית.

במהלכו ראה העולם התמוטטותן של אומות גדולות כמצרים, ראה אף התפוררותן של גדולות ממנה. מה נשאר לעולם מממלכות גדולות כממלכת החיתים, אשור, פרס או רומי, שכל אחת מהן שלטה בכיפה בעולם. ידע עולמנו אף על מאבקי שחרור של עמים, על מלחמות לעצמאות. הצד השווה שבכולם, שהיו אלו תהליכים. תהליכים של עשרות ואף של מאות שנים.

גאולת מצרים שונה מהן לחלוטין. התמוטטותה של מצרים היתה כה מהירה, כה חדה, התמוטטות שלא באה אחריה תקומה במשך מאות שנים, והכל - תוך שנה אחת! ומאידך, תקומתם של ישראל: עבדים בני עבדים, נעדרי כל תרבות עצמית, הפכו בזמן כה קצר לנושאי דגל האמונה בא-ל אחד בעולם, שאין לו דמות הגוף, ושאינו גוף. לנושאי דברה של תורת חרות האדם, נושאי בשורת השוויון, אהבת הגר ושאר ערכים נאצלים, שלא ידעם העולם. לימים, הפכו אלו את תרבותם וערכיהם. בחמישים יום הפך עם השטוף במ"ט שערי טומאת מצרים לראוי להשראת שכינה עליו. מהפכה כזו אין לה אח ורע בדברי ימי עולם.

תהליכי החרות שבעולם, השינויים בתפיסה הדתית והחברתית של האנושות, תהליכים טבעיים הם, מתמשכים. ההיסטוריה - לא אצה לה דרכה.

ראשונה לחרויות האדם - החרות הדתית, הרוחנית, המדינית והחברתית שביציאת מצרים. והיא עצמה, בבת אחת ובמלוא קומתה, בחיפזון. לשם כך היה צורך במהלך ניסי, בהנהגה של מטה, של מטה השקד, וכך אף במהלך הטבע הדומם, יודע הים עתות גאות ושפל. במהלכו הטבעי של עולמנו נתגלו קרקעיות ימים והפכו ליבשות. הוצפו יבשות והפכו לימים. קריעת ים בבת אחת, ומיד אחר כך שטיפת היבשת שיצר ללא סימנים מוקדמים - זה אירע לעולם בקריעת ים סוף בלבד. ואף אלו - מכוחו של מקל השקד הן. מטהו של משה.

"שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים ט"ז, ג).

"פסח זה שאנו אוכלים על שום מה, על שום שפסח ה'" (הגדה של פסח).

גאולה של פסיחה, של קפיצה, של דילוג.

ד

חיפזון זה, על שום מה? מדוע היה צורך לצמצם את גלות מצרים מארבע מאות שנה למאתיים ועשר? מדוע לא יכולה הגאולה להיעשות ללא המטה, במהלך הטבעי, והרגיל, שטבע הקב"ה בעולמו. מדוע היתה הגאולה צריכה לבוא בקפיצה פתאומית, בפסיחה, ולא ע"י מהלך מתון יותר, שיגרתי?

"ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה, ויאמר, משה משה" (שמות ג', ד).

"למה כן - משל לאדם שנתון עליו משאוי גדול וקורא: פלוני פלוני קרובי, פרוק מעלי משאוי זה" (שמות רבה ב', יב).

יחיד מבין אלו שנקראו בכפל שמם, נזכר משה בלא הפסק בין השמות (כגון: "אברהם | אברהם" - בראשית כ"ב, יא). כביכול דחקה לו השעה לרבש"ע. כביכול, כבד עליו משא זה של גלותם של ישראל. אינו יכול לסבול עוד. הקריאה אל משה - קריאה מהירה היא. ואף הגאולה חייבת לבוא במהירות. לפרוק, כביכול, את המשא מעל ריבונו של עולם.

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. לפי שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" (הגדה של פסח).

פירשו מעמיקים, שהיו ישראל בגלות מצרים שקועים במ"ט שערי טומאה. עוד רגע קט ח"ו, והיו שוקעים בשער אחרון, שער הנ', שער שאין ממנו עוד יציאה לעולם של קדושה, לעולם של תורה. עד שלא החמיץ בצקם, עד שלא שקעו לגמרי בקליפת מצרים, בחמץ, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

"ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא לה' " (שמות י"ב, יא).

היה צורך בהתערבות מיוחדת משמים, התערבות ניסית ע"י מטה, בפריחה מוקדמת מזמנה כפריחת השקד, כדי למנוע את טמיעתם המוחלטת של ישראל בגלות מצרים, את קריסתם תחת עול השעבוד הרוחני והגשמי הקשה.

ה

אלא שלחיפזון יש מחיר. גאולה הצומחת כה מהר, שלא כדרך הטבע, בפסיחה על שלבי הביניים ובלא מאמץ, עלולה ליבול ולקמול במהירות דומה, כקיקיון, שבן לילה היה ובן לילה אבד. דרכו של עולם היא: דבר הבא במתינות, שלא בדרך נס, אחיזתו בעולם יציבה יותר.

עַם שהספיקו לו חמישים יום לצאת מטומאת מצרים למעמד הר סיני, די לו בארבעים יום להידרדר בחזרה למעשה העגל. רק עם, שיציאתו לחרות כה פתאומית, בלא נקיפת אצבע מצדו, נרתע לפתע כאיש אחד ממבחן ההתמודדות שעמד להיכפות עליו משייכנס לארץ אבותיו, ארצם של אברהם, יצחק ויעקב, שחיו בה בהשגחה טבעית, נסתרת, בזיעת אפם, ללא מטה.

השקד, אף שראשון הוא להוצאת פירות, הרי ראשון הוא גם לנשירתם. ראשון לכל העצים עוטה הוא את מעטהו הלבן, וראשון להם ניצב ערום ועריה משנשרו:

"שקד זה משעה שנותן פירותיו עד שעה שגומרן - כ"א יום"
(קהלת רבה י"ב, ח).

ואף מטה השקד של משה, שגאל את ישראל בחיפזון, שעזר לצמיחתו המהירה של משה כמנהיגם, גרם בחיפזון דומה לדעיכתו של משה כמנהיגם, לכך שלא יכניסם לארץ, וממילא לכך שנתקדשה הארץ לשעתה ולא נתקדשה לעתיד לבוא, לכך שכניסתם אליה היתה ארעית ולא נצחית.

"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים" (במדבר כ', יא).

ועונשו:

"יען לא האמנתם בי... לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ" (שם, יב).

שכח משה לרגע, שלא ביציאת מצרים החפוזה עסוקים היו, כי אם בכניסה לארץ ישראל. ארץ שאין בה מקום למטה. ארץ שבה אבנים שחקו מים, ואף שתהליך זה איטי, נצחי הוא, ורק כך ניתן להוציא מים מן האבן.

לימים, למד מכוחו רבי עקיבא, שדברי תורה הם מנת חלקם אף של אנשים שאינם מסוגלים לצמוח כה מהר ולגובה כמשה רבינו:

"בן ארבעים שנה היה ולא למד כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר, מי חקק אבן זו. אמרו לו... 'אבנים שחקו מים'. מיד נשא קל וחומר בעצמו" (אבות דרבי נתן ו', ב).

אך משה עם מטהו כשעמד על פי הבאר, אצה לו דרכו, לא הספיק לתת פירותיו, להיכנס לארץ ישראל, ונגזר עליו למות במדבר, למות בשביעי באדר, כ"א יום לאחר ט"ו בשבט, היום שבו נתן השקד פירותיו. עם נבילת השקד, עלה אף משה השמיימה.

ו

"בימים ההם לא יאמרו חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון" (ירמיה ט"ז, טו).

גאולת מצרים - טפלה תהיה לגאולה העתידה. גאולה של "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", טפלה לזו שנאמר בה: "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (ישעיהו נ"ב, יב); גאולה שזרחה להם פתאום, טפלה לזו המנצנצת ובאה קמעה קמעה כאיילת השחר שנראתה בבקעת ארבל, גאולה עתידה.

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים ל"ד, י).

"נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" (שם י"ח, יח).

לכאורה יש סתירה בין הפסוקים: האם יהיה נביא כמשה או שלא יהיה? מתרץ בפסיקתא רבתי:[3] נביא כמשה ממש לא קם, אך מעין אספקלרייתו של משה - קם, והוא ירמיהו. השוואות רבות בין משה לירמיהו, ואנו לא נעסוק אלא באחת.

הקדשתו של משה - על ידי מטה השקד; וכמוה הקדשתו של ירמיהו:

"ויהי דבר ה' אלי לאמר: מה אתה רֹאה. ואֹמַר: מקל שקד אני ראה. ויאמר ה' אלי: היטבת לראות, כי שֹקד אני על דברִי לעשֹתו"
(ירמיהו א', יא-יב).

שלא כבגאולתם של ישראל ממצרים, אין מדובר כאן על פריחתו המהירה של השקד, כי אם על קמילתו המהירה. על החורבן המהיר.

"וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו" (דניאל ט', יד).

זוהי האזהרה הפותחת את נבואת הפורענות של ירמיהו. עתידים ישראל לגמור פירותיהם באותה מהירות ובאותו חיפזון שבו צמחו.

הפורענות באה על ישראל במקל שקד, בחיפזון. חיפזון שבגאולת ישראל ביארנו עניינו, חיפזון שבפורענות, מה טיבו?

ז

עד עתה הראינו את גנותו של השקד - מהיר לצמוח ומהיר ליבול, ואת גנותו של המטה - מהיר להושיע ומהיר לחטא. כעת נוכיח שאף הגנות אינה אלא למראית עין, ואליבא דאמת - שבח היא.

שני צדדים לצמיחתו ולנבילתו המהירות של השקד. ניתן לומר: כשם שצומח ראשון לפירות, כך מאבד ראשון את פירותיו, כ"א יום לאחר שנתנן - יצא שכרו בהפסדו, כמקלו של משה, שנבל עד שלא עברו את הירדן. מאידך יש לומר: כשם שמאבד ראשון את פירותיו, כך מצמיחן ראשון לשנה הבאה - יצא הפסדו בשכרו. וזהו מקלו של ירמיהו:

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד', כה).

"רמז להם שיגלו ממנה לסוף תתנ"ב שנים כמנין 'ונושנתם'. והוא הקדים והגלם לסוף תת"נ שנים, והקדים שתי שנים ל'ונושנתם' כדי שלא יתקיים בהם 'כי אבד תאבדו' (פסוק כו). וזהו שנאמר 'וישקוד ה' על הרעה ויביאה אלינו כי צדיק ה' אלהינו' (דניאל ט', יד). צדקה עשה עמנו, שמיהר להביאה שתי שנים קודם זמנה" (רש"י על דברים שם, בעקבות סנהדרין לח.).

"כי שֹקד אני על דברי לעשֹתו" (ירמיהו א', יב), כך אומר ה' לירמיהו. כחפזונו של השקד ליבול, כן יפול המקדש ועמו כל יושבי הארץ בפורענות הממהרת לבוא אליהם, בחיפזון תבוא הפורענות. דוחקת לו השעה כביכול, לבורא עולם, כי אם לא יספיק לפרוע מהם עד שלא יבוא זמנם, יתקיים בהם ח"ו הכתוב: "כי אבוד תאבדון".

הוי אומר, מקל שקד נחפז זה של פורענות - מטהו של ירמיהו, הוא הגורם שתבוא גאולה אחריה. לשון אחרת, חפזונו של השקד ליבול הוא הגורם לצמיחתו המהירה מחדש בעיצומו של החורף, של הקור, גם בימים שהחמה והאור מסתירים את פניהם.

זכרנו למעלה את התקוממותו של רבי עקיבא בעומדו מול באר המים, נגד שחיקת האבנים באמצעות המטה, שהיא שחיקה חפוזה, נגד הוצאת מים מן הסלע בחיפזון, שסופה חטא. זכרנו את התמזגותו של רבי עקיבא עם חזיון שחיקת האבנים על ידי המים עצמם, שחיקה איטית אך יסודית. לגבי מטהו של ירמיהו - המבטא נבילה הגוררת צמיחה בעקבותיה - רוח אחרת היתה עם רבי עקיבא.

"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק... אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת וכריהו בן יברכיהו' (ישעיה ח', ב)... תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב, 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' (מיכה ג', יב); בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים' (ח', ד)... ועכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (מכות כד:).

מטה הפורענות ההופך למשענת הגאולה בידי זקני ירושלים, הוא פריחתו המחודשת של השקד, שבמהרה נבל, ובמהרה בימינו יפרח מחדש.

 

[1] התפרסם ב"דף קשר" גיליונות 77-78. ויצא לאור גם בעלון שבות בוגרים 1.

[2] השווה בעיקר בין שמות ז', יט לבין י"ז, ה. וראה יחזקאל ל"ז, יז.

[3] בעקבותיו פירש כך גם האברבנאל בהקדמתו לירמיהו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)